 |
השמאל בישראל מרבה להאשים את הימין בכך שאין לו "אופק מדיני". מה עומד מאחרי המושג הזה, והאם באמת החסרון שלו הוא כזה דבר נורא?
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ב', 13/5/2002, 17:00 |
|
| |
הבה נדמיין לעצמנו שעשינו קפיצה בזמן לאחור, ואנו מצויים איפה שהוא בראשית שנות החמישים, שנות הטרור של "הפדאיון" ופעולות התגמול של יחידה 101 ואחר כך הצנחנים. איני חושב שבאותה תקופה היה בתוכנו מישהו שחשב שכדי לעצור את הטרור ולהיטיב את מצבנו, כדאי לקנות "שלום" במחיר של טריטוריות שהחזקנו אז, ואני גם מעריך שלו נצחה אסכולה כזאת אצלנו, והדברים היו מגיעים לנקודת הכרעה אמיתית, הערבים לא היו מוכנים לסיים את הסכסוך גם במחיר של חזרה לגבולות החלוקה שהוגדרו בהחלטת האו"ם (ודאי היו מסכימים להסכמי "ביניים" - קבלת טריטוריות ללא שום הבטחת שלום מצדם).
אבל נניח שהייתה קמה אז בכל זאת קבוצה כזו בתוכנו - אפשר מאד שמוטיב "האופק המדיני" היה אחד מהנפוצים ביותר שהיו מועלים בויכוחים הפנימיים בינינו. אפשר לתאר ויכוח כזה כך:
איש "השלום": ...אבל מה האופק המדיני שלכם?
איש "המלחמה": אנחנו כמובן רוצים לחיות בשלום עם שכננו, אך זאת על בסיס הגבולות הקיימים ואין אנו מוכנים לשלם שום מחיר טריטוריאלי עבור השלום. מדינת ישראל שטחה קטן, גם הגבולות הקיימים קשים להגנה, ופשוט אין לנו אפשרות לוותר על שום דבר.
איש "השלום": אבל אין לכם דרך! פעולות התגמול לא יוכלו למנוע את המסתננים מלחדור לשטחים שלנו ולרצוח את אזרחינו, כפי שלא מנעו זאת בעבר. בסופו של דבר, פתרון יימצא ליד שולחן הדיונים. מדוע לשפוך דם לשווא? הבה נלך מיד עכשיו לשולחן הדיונים ונציע שם שטחים תמורת שלום. פעולות צבאיות שלא תסתיימנה באיזו דרך מדינית תגזורנה עלינו הקזת דם מתמדת, ללא שום סיכוי לשינוי. גם אם נצליח להכות את האויב מכה קשה, אם לא נמשיך את הפעולה באיזשהו המשך מדיני, הכל יחזור על עצמו.
איש "המלחמה": אנו מוכנים לשבת ולדבר על שלום עם שכננו בכל עת. אך בל יצפו שכנינו לאיזושהי תמורה טריטוריאלית תמורת השלום. כרגע אין הם מוכנים לכך. אנו מעריכים שגם אם נציע מחיר טריטוריאלי שאינו הכל - כלומר חיסול מדינת ישראל - לא יסכימו שכנינו ברגע של נקודת הכרעה אמיתית להסכם כזה, ובכל מקרה, פשוט אין על מה לדבר. לדעתנו עצם העלאת רעיונות כמו שלכם, כשהם באים כתגובה לאלימות שלהם, רק יגרמו לעליית מורל אצל האויב, העצמת רצון המלחמה שלו והגברת הטרור. מה שאנו יכולים לעשות בנקודת זמן זו הוא לנקוט בשיטות הגנה בגבולות כמיטב יכולתנו, ובמקביל להשיב מלחמה באמצעות התגמול, וכך ולהראות לאויב שהוא ישלם מחיר על בחירתו בדרך הטרור. אם נהיה עקשנים וסבלניים, אולי יגיע האויב למסקנה שכך לא יכריע אותנו, ויסכים לשבת ליד שולחן הדיונים לשלום גם על בסיס הגבולות הקיימים. כרגע אנו בתקופה קשה, ואין לכך שום פתרון פלא.
איש "השלום": אז זה החזון שלכם? שפיכת דם בלתי פוסקת ללא שום אור בקצה המנהרה?
וכך ימשיכו השניים עוד זמן רב.
דומני כי כבר הובהרה הבעייתיות הגלומה בטיעון "האופק המדיני", אך ברצוני להוסיף לכך עוד מספר הערות.
בהשוואה שלעיל, הביקורת היא אך רק על טענת "מה האופק המדיני שלכם?" - אין ספק שיש הבדלים במצבים שלנו אז ועתה, במיוחד ההבדל הדמוגרפי, והיותם של אנשים רבים משוללי אזרחות ישראלית בשטחים שבהם אנו שולטים. אם מעלים ארגומנטים כאלה כתמיכה בעמדה של ויתור על טריטוריות, יש להם משקל גדול בהרבה מזה שהיה להם בדוגמה מהתקופה ההיא (למרות שברור שהצעה לחזור, למשל, לגבולות החלוקה, הייתה פותרת אז את כל הבעיות הדמוגרפיות של מדינת ישראל, כי לפי גבולות החלוקה כל הגליל, עכו ונהרייה, המשולש, חלק גדול מהנגב, ונדמה לי שאף יפו נכללו בצד הערבי, וממילא כמעט כל ערביי מדינת ישראל היו עוברים למדינת ירדן. במקרה כזה גם איש לא היה יודע שיש "עם פלשתיני").
אך העובדה נותרת על כנה כי בזמנו איש לא העלה את טענת "מה האופק המדיני?", והיה ברור מאליו שעמדה שמצדדת באי ויתור על שום שטח, גם אם ברור שאחיזה בעמדה כזאת גורמת לכך שבשלב המידי לא מתחיל שום דבר "מדיני", היא עמדה לגמרי לגיטימית. לגיטימית עד כדי־כך שלא נמצאו כלל אנשים בתוכנו שחשבו אחרת.
לעומת זאת, היום זורקים את הטיעון הזה כמעט מבלי משים, כאילו יש לו איזו שהיא עוצמה כשלעצמו. זה פשוט לא נכון. לטיעון כשלעצמו אין שום עוצמה, שהרי אין הבדל עקרוני בין השמעתו אז ועכשיו. אז "האופק המדיני" התנגש באי נכונות לוותר על טריטוריות וכך גם היום, אם כי הטריטוריות הן אחרות. אבל כשם שאז היה לגיטימי לתת לטריטוריות משקל מספיק גדול לעומת האפשרות שלא יוכל להתחיל שום תהליך מדיני, כך זה בדיוק עכשיו.
אבל יש עוד משהו שמלווה את תורת "האופק המדיני" שהוא הרבה יותר מרגיז, ויש לו גם השלכות הרסניות חמורות - הדחיפות. למרות שאני נגד מסירת שטחי יו"ש מסיבות של אידיאולוגיה וגם ביטחון, אני יכול להבין אחרים שחושבים אחרת, במיוחד כשהם מביאים את נושא הדמוגרפיה הבעייתי. כלומר, אם מישהו חושב שבסופו של דבר צריך לשאוף לפתרון של שלום שבו ניפרד משטחי יו"ש יחד עם האוכלוסייה הפלשתינית שהישארותה בשליטתנו בודאי אינה מועילה למדינת היהודים, למרות התנגדותי הרי שאני יכול להבינו, ויש במחלוקת הזאת הרבה מעניין חופש הבחירה. איני יכול לבחור עבור אחרים כיצד לחשוב, ואיך לקבוע את סדר העדיפויות.
אבל אלמנט הדחיפות - "שלום עכשיו" - שנעשה בשנים האחרונות מאד פופולרי בקרב השמאל, והיה הגורם הראשי להסכמי אוסלו הכושלים, הוא מרכיב שנזקו עבורנו, שפיכות הדמים שהוא מביא (לשני הצדדים) - יש להם כבר הוכחת התכנות. ובכל זאת, האלמנט הזה ממשיך להתקיים וממשיך להרגיז. כך, שמענו את שר הביטחון חוזר וטוען שמבצע "חומת מגן", למרות הצלחתו, עלול בסופו של דבר להיות חסר תועלת אם לא ניכנס "מיד" לתהליך מדיני. המוטיב הזה הוא הרסני. עלינו לזכור תמיד: "עת מלחמה ועת שלום". בזמן מלחמה השאיפה היא להכריע את האויב. כך היה בכל המלחמות שלנו ושל אחרים. איש לא חשב על "תהליכים מדיניים" תוך כדי הלחימה, אלא דאג להשקיע בה את כל האנרגיה שלו. התהליך המדיני הגיע כשתוצאותיה של המלחמה היו ברורות.
המלחמה צריכה להיות מלווה גם במלחמה פסיכולוגית. אפילו חשב בן־אליעזר שאמר דברי אמת, הוא צריך היה להבין שלא רק חברי מפלגת העבודה מקשיבים לו - גם האויב מקשיב לו. דבריו משדרים חוסר ביטחון עצמי ומורך לב שמחלישים אותנו ומעצימים את האויב - אלמנטים קריטיים במלחמה שבה לפעמים קיים קש ששובר את גב הגמל.
אם רוצה בן אליעזר שלמבצע חומת מגן תהיה תוצאה טובה ולטווח ארוך, הוא צריך לומר היום דברים לגמרי אחרים. הוא צריך לומר משהו כזה: "מבצע חומת מגן הראה שאפשר לפגוע קשות בתשתיות הטרור, ועובדה שהוא הוריד את הטרור וגם הביא למכה קשה וכואבת מאד לאויב. ברור שעם יציאתנו מהערים יוכל האויב לשקם בהדרגה את מעבדות המוות שלו, אבל אויבנו צריכים להבין שאם כך יעשו ניכנס לשם שוב, נהרוס את כל עמלם החדש, נתפוס את מנהיגי הטרור החדשים שיצוצו, וגם נכה אותם מכה כואבת כמה מונים ממה שעשינו במבצע האחרון. ייתכן שנביא הפעם את מנהיגם, ערפאת, למשפט על רצח, ונכניסו לכלא לשנים רבות. משחק כזה פשוט לא יהיה כדאי להם". דבריו צריכים להכיל איום לגבי העתיד כדי שיווצר מנגנון הרתעה, שתוצאתו תהיה שקט. "האופק המדיני" (לאלה שרוצים מדינה פלשתינית לצדנו), צריך לבוא רק אחר כך.
לסיכום: "אופק מדיני", שהוא הביטוי החדש (והבלתי מוצלח) למושג הישן "שטחים תמורת שלום", זה בסדר. אבל גם "אף שעל תמורת שלום" זה באופן עקרוני בסדר באותה מידה. עובדה שזה היה הקונסנזוס שהיה קיים בשנות החמישים המוקדמות, ובעצם מסיום מלחמת השחרור ועד מלחמת ששת הימים. יכול כל איש להיות בעל דעות משלו ולחשוב על דרך מדינית שעל המדינה לבחור בה כרצונו. אבל "אופק מדיני עכשיו" - זה כבר לא בסדר. כלומר, זה גם בסדר, אבל זה מטופש, ומאד מאד מזיק.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש