 |
|
 |
||
|
||||
 |
הסיבה שהשמאל מצליח להשתמש ביעילות רבה כל-כך בטיעון ה"אין לכם אופק מדיני" היא שלמרבה הצער, ל"זרם המרכזי" של ה"ימין" (הליכוד, על שני ראשיו האחרונים) - אכן אין אופק מדיני. בביטוי "אופק מדיני" אינני מתכוון כאן למשמעות הרווחת של "הסכם עם הפלסטינים שבמסגרתו הם יקבלו כך וכך", אלא למשהו שכבר כמעט נשכח מאיתנו: חזון (או בניסוח מורחב: תשובה לשאלה "כיצד היינו רוצים לראות את מדינת ישראל בעוד 10, 20 ו-50 שנה"). לממשלת רבין (92-95) היה חזון. בחזונם הם ראו מדינה פלסטינית בקווי 67 (פחות או יותר) המקיימת קשרי שלום עם מדינת ישראל. קיומו של חזון כזה איפשר להם לזכות בתמיכה ציבורית ניכרת, ולעשות צעדים מרחיקי לכת (ובלתי הפיכים, לצערנו) בדרך (לכאורה) להגשמתו. לפלסטינים יש חזון. בחזונם הם רואים מדינה פלסטינית חזקה, שתתקיים בתחילה לצידה של מדינת ישראל, אך תערער אותה בהדרגה עד שתביא לכיליונה בדרך זו או אחרת, ולפלסטיניזציה של הארץ כולה. קיומו של חזון כזה מאפשר להם לשלם מחיר כבד בטווח הקצר (אבידות בנפש, נזקים לתשתית, עיכוב של כמה שנים בדרך לעצמאות) - מתוך ידיעה שתשלום המחיר הזה עתה יסייע להם להגשים את חזונם בטווח הארוך. לממשלות ה"ימין" האחרונות לא היה (ואין) חזון. משום כך הן מתמקדות בהישגים בטווח קצר, ומשלמות מחיר כבד בטווח הארוך. בנימין נתניהו מתגאה שלא העביר אף שעל לפלסטינים (מלבד מה שהיה חייב מכוח הסכמים קודמים). למעשה הוא חתם על ההסכמים שבמסגרתם העביר את השטחים הללו מי שהחליפו. יוצא שהישגו הגדול מתבטא בדחיה של כמה חודשים (או שנים) של חזון ערפאת. אריאל שרון משקיע את כל מרצו המדיני ב"ניטרולו" של יאסר ערפאת (ואם יצליח בכך - יראה בזה הישג כביר). למעשה שאלת זהותו של המנהיג הפלסטיני היא חסרת חשיבות לחלוטין בטווח הבינוני והארוך, וההשקעה הרבה בהשגת מטרה זאת באה על חשבון ויתורים משמעותיים. גם המבצע הצבאי, שעל גלי הצלחתו נישא ראש הממשלה כעת, לא נוצל (ולא תוכנן להיות מנוצל) להישגים ארוכי-טווח כלשהם. מלכתחילה הכריז שרון ש"אנחנו לא נכנסים כדי להשאר" (כלומר, בסוף, הכל יחזור לקדמותו). אף אחד משני המנהיגים הללו לא ניצל את תקופת שלטונו כדי לקבוע עובדות בעלות משמעות מדינית ארוכת-טווח בשטח. אף אחד מהם לא הקים ישובים חדשים ביש"ע. אף אחד מהם לא סיפח פורמלית שטח כלשהו למדינת ישראל. אף אחד מהם לא נקט צעד כלשהו לשיפור המאזן הדמוגרפי בארץ ישראל. אכן - ל"ימין" (או למי שנחשבים לנציגיו) אין אופק מדיני. לשמאל יש אופק כזה - אך הוא איננו אלא חזיון-תעתועים, המסתיר מאחוריו אסון. היחידים שיש להם אופק מדיני אמיתי, ונכונות לחתור אליו, הם הפלסטינים. אם לא יקרה דבר מה חדש ומפתיע בזמן הקרוב, יהיו הם אלה שיגשימו את חזונם. אבוי לנו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
מה הופך את החזון של הפלסטינים לאופק מדיני אמיתי ואת החזון של השמאל הישראלי לחזיון תעתועים? ועוד שאלה: כיצד מסביר הכותב את פרשנותו לפיה מתחלקים הישראלים לשני מחנות בעלי השקפות עולם מנוגדות, בעוד הפלסטינים חולקים כולם את אותה השקפת עולם ממש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החזון הפלסטיני הוא בר-הגשמה, כיוון שהוא תלוי פחות בגורמים חיצוניים (נכונות הצד השני לשתף פעולה) - ובמידה שהוא תלוי בהם, נראה שהם פועלים לטובתו. החזון של השמאל אינו בר-הגשמה מאותן סיבות, אבל להיפך. לפי פרשנותי הישראלים אינם מתחלקים לשני מחנות בעלי השקפות עולם מנוגדות, אלא (באופן גס) לשלושה מחנות, שלגדול מבינהם אין השקפת עולם מדינית כלל. חילוקי דעות בין הפלסטינים אמנם קיימים, אבל אני מתרשם שאלה בעיקר חילוקי דעות על הטקטיקה, ולא על השקפת-העולם. לא שמעתי קולות פלסטיניים משמעותיים הקוראים לויתור על זכות-השיבה (למשל). |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |