 |
ברגעיה האחרונים של המאה ה- 20, מזמין אתכם ירדן ניר למוזיקה ה"קלאסית" שלה, ובפרט לקונצרט ביום שלישי או רביעי הקרוב.
|
|
| מוזיקה • ירדן ניר-בוכבינדר • שבת, 27/11/1999, 23:29 |
|
| |
המרכאות על "קלאסית", אתם יודעים למה - זה מונח אומלל, כמו גם המונחים המתחרים "מוזיקה אמנותית" ו- "מוזיקה קונצרטית". מדובר, כמובן, פחות או יותר על כל מה שמושמע שם בקול המוזיקה. אלא שיצירות מהמאה שלנו מושמעות שם הרבה פחות, כמו גם על רוב במות הקונצרטים. המוזיקה הזו הצליחה להתנכר למאזין הממוצע, והמאזין הממוצע התנכר לה בחזרה; היא הפכה לנחלת מעטים ומשוגעים לדבר. חבל, כי בעלי אוזן פתוחה עשויים לגלות שם זהב.
לא כאן המקום להכנס לנסיבות ההיסטוריות בהן התרחש הנתק בין המוזיקה לקהל - נאמר רק שבמידה רבה הוא היה פרי של אי־אלו דוקטרינות הלחנה ששלטו ביד חזקה מספר עשורים. בשנות השבעים התרופפה אחיזתן, וכיום ניתן לשמוע יצירות חדשות רבות קומוניקטיביות, בעלות פוטנציאל להיות פופולריות, יחסית לפחות. נראה כי החובבים והמתעניינים אכן מתרבים לאיטם.
ובכן, מהי (בשבילי, לפחות) "מוזיקה חדשה"? קשה לדבר על מאפיינים מוזיקליים; למעשה, המאפיין הבולט ביותר הוא חוסר מכנה משותף. הכל פתוח למשחקים, לשינוי מיצירה ליצירה ובתוך יצירה אחת: מאגר הטונים שניתן להשתמש בו, אופן ארגון הצלילים למלודיה (אם בכלל), המקצב, ההרכב הכלי - בכל אלו חורג טווח הבחירה הרבה מונים מעבר למה שהיה מובן מאליו בתחילת המאה (לפחות במערב). גם מה שניתן לדרוש מהמבצע ומסביבתו פתוח יותר: יצירות רבות משתמשות במכשור אלקטרוני, אחרות דורשות מהנגן לאלתר. היו יצירות שניסו לבחון, באופן דווקאי לעתים, מוסכמות בסיסיות ביותר באשר למוזיקה - ג'ון קייג' התפרסם בכך במיוחד, עם היצירה "33'4, בה לא מנוגן שום צליל (במשך 4 דקות ושלושים ושלוש שניות), ונסיונות שונים להלחנה (?) אקראית. קיים סטריאוטיפ לפיו במוזיקה חדשה "אין מלודיה". זה לא מדויק, פשוט גם המלודיה, לפחות בצורתה הקלאסית, אינה תנאי הכרחי למוזיקה, ולא מובן מאליו שחייבת להיות כזו. יש לציין, עם זאת, שדומה כי המלודיה, יותר ממרכיבים אחרים, אחראית עבור רוב האנשים להנאה פשוטה וישירה ממוזיקה. ואכן, המלחינים יודעים זאת, וכמוהם העורכים של תוכניות קונצרטים, ודומני שבתקופה האחרונה מורגש פחות מחסור בתחום זה.
התוצאה של חוסר המגבלות הזה היא הרחבה בלתי פוסקת של השפה המוזיקלית, של הכלים העומדים לרשות המלחין. לעתים המאזין ההדיוט (כמוני, למשל) עלול לשבת מבולבל ולחפש לשווא בין הצלילים קצת מוזיקה. אבל הדבר מעיד, אם לא על המאזין, לכל היותר על היצירה - לא על הזרם המוזיקלי. יצירות בינוניות היו, בוודאי, גם במאות קודמות. חסידי המוזיקה החדשה (כמוני, למשל) יגידו שגם אם היצירה לא מצליחה לתפוס היא לרוב עדיין מסקרנת (פשוט כי לא יודעים למה לצפות). במקרים הרבים הטובים יותר זו מוזיקה מרתקת, מסעירה, מרגשת ופשוט (?) יפה. אגב, כאיזון למה שכתבתי קודם על מלודיה, אני רוצה לציין את היצירה No hay caminos… של לואיג'י נונו, נטולת מלודיה לחלוטין - ואחת החוויות המוזיקליות הגדולות בחיי.
בארץ בולטים מזה מספר שנים שני אנסמבלים המקדישים עצמם לביצוע מוזיקה חדשה להרכבים קאמריים. האחד נקרא "המאה ה- 21" (לשעבר "המאה ה- 20"). השני, "מוזיקה נובה", יקיים בשבוע הקרוב את הקונצרט הראשון שלו העונה (יום שלישי, 30.11.99, 20:30, מוזיאון תל־אביב; למחרת באותה שעה במוזיאון ישראל, ירושלים). מכיוון שאני עומד כעת לייחצן מעט את הקונצרט, אציין למען הגילוי הנאות ששני קרובי משפחה שלי, בני זוג, מנגנים שם.
לצערי אינני יכול באחריות להמליץ על הקונצרט, פשוט כי אינני מכיר ספציפית את היצירות שינוגנו שם. זו בעיה אופיינית לקונצרטים מסוג זה: החובב ההדיוט (אני) שומע את מרבית היצירות בקונצרט בפעם הראשונה. אבל זה גם יתרון: הרפתקה מוזיקלית היא ראויה לשמה רק עם מידה של אי וודאות. כל שאני יכול הוא להציע לקורא עם מעט הרפתקנות מוזיקלית לנסות זאת, ואם אכן יימצא קורא כזה - נוכל אחר כך (או קודם) לנצל את "האייל" לדיון והחלפת חוויות, ביקורת, שבחים ונאצות.
יש לקונצרט זה כותרת: "בכפר הגלובלי: תרבות המערב משוחחת עם תרבויות העולם". יש לו גם עורך ומגיש: שלמה ישראלי, המוכר כעורך ומגיש של שתיים וחצי תוכניות בקול המוזיקה המתמחות, אכן, בשילובים של מוזיקה חדשה ו"מוזיקת העולם". המוטיב שבכותרת, וזהותו של העורך, מבטיחים פוטנציאל רב למוזיקה קומוניקטיבית, ועם זאת מסקרנת.
יש למוטיב זה הצדקה ברורה בעונת הסגירה של המאה. בחיפוש אחר אופקים מוזיקליים חדשים, גילו רבים ממלחיני המאה דווקא את המוזיקה המסורתית - זו של תרבויות ועמים שונים בעולם, ושאבו ממנה מקצבים, סולמות וכלי נגינה שלא היו מוכרים במוזיקה המערבית. כך אימץ אוליבייה מסיאן את הגמלאן מבאלי, בלה ברטוק חקר את המוזיקה בכפרי הונגריה וראווי שנקאר, מהכיוון השני, למד את המוזיקה המערבית ושילב בה את "מוזיקת אמו" ההודית. אלו, כמובן, דוגמאות רק על קצה קצהו של המזלג. בארצנו נחקרים רבות שילובים של המערב עם אלמנטים מהמסורות המוזיקליות של המזרח התיכון, ולאחרונה (בעקבות גל העלייה) גם של הקווקז. התוצאות, לעתים קרובות, הן תאווה לאוזניים.
מהעיתון אני למד שינוגנו יצירות של אסטור פיאצולה, פרץ אליהו, מנחם וייזנברג ואולה בוק. ינצח סרגיי חנוכייב. הכלים הסולנים כוללים קימנצ'ה (כינור פרסי), עוד, פסנתר (וייזנברג עצמו) ובנדוניאון. האחרון הוא מין אקורדיאון ארגנטינאי, ויש להניח שהוא יככב ביצירה של פיאצולה, הידוע מבין המלחינים הנ"ל, שתחום התמחותו היה הטנגו. הוא דווקא לא לחלוטין לטעמי, אבל מהפופולריים במלחיני המאה, ועבור רוב הקהל - סיבה טובה לבוא.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש