בתגובתי למאמרו של יוסי גורביץ, "טרגדיה ישראלית־לבנונית", הזכרתי את העובדה שרוב מנהיגי החיזבאללה אומרים שאם (כאשר?) ייסוג צה"ל מדרום לבנון, הם ימשיכו את המלחמה עד לשחרור ירושלים מהכובש הציוני. קרי: יתקפו את צפון ישראל. מכך, ועל בסיס הגישה שפוליטיקאים עושים שימוש מעשי בדבריהם, הסקתי שאותם מנהיגים פשוט רוצים (רצו?) בהמשך שהיית צה"ל שם, ומנסים או ניסו להשפיע על הוויכוח הציבורי בישראל בנידון. כעת אנסה לנחש, מדוע הם רוצים זאת, ואחר כך אציע הסבר, למה אכן נשארנו שם בשנים האחרונות (כלומר, מה רצו הפוליטיקאים שלנו).
למעשה, מאמר זה יכול כמעט להכתב בזמן עבר, שהרי נראה כי נסיגת צה"ל היא כבר עניין מוגמר (ורק לא גמור, עדיין). צבי בראל, במאמר מרתק ב"הארץ", 3.11.99, ניתח את היערכות הפוליטיקה הלבנונית (כולל חיזבאללה) לעידן שאחרי ישראל. אפילו כך, אני חושב שיש עניין בשאלה שבכותרת, ולו כדי ללמוד משהו על פוליטיקה ופוליטיקאים. מה גם שהסיפור, כאמור, לא גמור, הסכם עם לבנון/סוריה עדיין אין וצה"ל עדיין שם.
בעצם, לא אענה מדוע רצה החיזבאללה בשהיית צה"ל בלבנון, שהוא עניין מורכב יותר, אולי, אלא אקפוץ מיד לשאלה מדוע רצתה סוריה בכך - שהרי סוד גלוי הוא שפעילותו של הארגון תלויה ברצונה הטוב ובשיתוף הפעולה של סוריה. ובכן, די ברור, ונאמר לא אחת על ידי פרשנים, כי נוח מאוד לסוריה שצה"ל מקיז דם בלבנון: הדבר עוזר להלחיץ את ישראל (את דעת הקהל, ובעקבותיה את מקבלי ההחלטות), להגיע להסדר עם סוריה, ומהווה לכן קלף נפלא עבור סוריה במו"מ (כולל ב'מו"מ' המתנהל כל העת בתקשורת ובדיפלומטיה כדי להגיע־או־לא למו"מ רשמי).
ומדוע שיתפו עימם פעולה ממשלות ישראל? טיעון ההגנה על ישובי הצפון היה, לדעתי, מאז ומתמיד, רק תירוץ עבור הפוליטיקאים שלנו. אני מסכים עם יוסי גורביץ (וגם זה נאמר כבר זמן רב על־ידי מספר פרשנים) על כך שהטיעון די ריק מתוכן - חיזבאללה פגע בישובים עם קטיושות בכל פעם שרצה, וניכר שיכול היה גם לפגוע באופן משמעותי יותר אילו היה רוצה. בעיקר נראתה הטענה מופרכת כאשר הבטיחו כל הגורמים שצה"ל ייסוג לאחר הסכם עם סוריה. אם אז היה החיזבאללה תוקף את ישובי הצפון, מה היינו עושים - כובשים מחדש את הגולן? מכל מקום, די ברור שהמחיר, בשחיקה של צה"ל, הרבה יותר מדי כבד מכדי להצדיק את ישיבת צה"ל שם. איני מקבל גם את טענת האינרציה וההרגל הבטחוני (כפי שטען, להבנתי, יוסי גורביץ) - הסבר זה מתקבל על הדעת בנוגע לקציני צה"ל (תת־אלוף ומטה...), לא באשר לפוליטיקאים ורמטכ"לים. טענת האינרציה מציירת תמונה כאילו הם פשוט, איך נאמר, לא חשבו על העניין מספיק?! או שמא רצו לשנות את המדיניות אבל... מה? חסרו את האנרגיה הנפשית לכך? לא העזו מחשש דעת הקהל? לא נראה לי סביר.
רבים ניסו לחשוב, אולי רואים הפוליטיקאים בישיבתנו שם קלף מול סוריה, שאין לוותר עליו ללא מו"מ. אבל ברור היה שהקלף משחק רק לטובת סוריה, ואני מאמין שגם לראשי הממשלות שלנו זה היה ברור.
ובכן, לדעתי זה אכן היה קלף במו"מ, אבל לא מול סוריה, אלא דווקא מול דעת הקהל הישראלית. נראה כי הן פרס, הן רבין, הן (עפ"י הידיעות בעת האחרונה) נתניהו וכנראה גם ברק (ואז אפשר לקרוא את ההמשך בלשון עתיד) היו מוכנים וחתרו להסכם עם סוריה, תוך ירידה מרמת הגולן. הם היו ניצבים אז במאבק על דעת הקהל, מול אופוזיציה לוחמת. חזון החומוס בדמשק עלול היה לא להספיק, לנוכח הקשיים המסוימים עם הפול בקהיר. או אז היתה מהווה הנסיגה מלבנון סוכריה, כדי להמתיק את הגלולה המרה של הנסיגה מהגולן. מהצד השני, אילו היה צה"ל נסוג חד־צדדית, לאיש בישראל (כלומר, בציבור) לא היה בוער להגיע להסכם עם סוריה, ועבודתה של האופוזיציה להסכם היתה קלה יותר.
אין לי שום הוכחה לכך, ואין לי מקורות סודיים בחדר השינה של מעון ראש הממשלה - זה רק נראה לי הסבר סביר יותר מכל הסבר אחר ששמעתי.
ויש כאן גם הסבר למי שהיה מופתע מתמיכתו של אריאל שרון ביוזמתו של יוסי ביילין לנסיגה חד־צדדית, לפני כשנה וחצי. ומי עוד תמך? הפלא ופלא, אביגדור קהלני. I rest my case, כמעט אפשר להגיד.
מעניין לבחון כעת את יוזמתו של ברק לנסיגה. העניין בא, אמנם, בתקופת הבחירות וכהיענות ללחץ גובר של דעת הקהל. ובכל זאת, היתה בכך הפתעה מסוימת (וקשה לטעון שזה היה צעד מחויב מבחינת דעת הקהל). ננסה לראות האם זה מתאים להסבר ששטחתי זה עתה. אפשרות אחת היא שברק בעצם אינו מעוניין בהסכם עם ירידה מהגולן (וכל עוד לא החל מו"מ רציני בנידון, זה ייתכן). אבל אז היה מוטב לו לסגת מלבנון מהר ככל האפשר (שהרי ברור שתקופת המעבר, כאשר צה"ל עדיין שם אבל בדרך החוצה, היא נוראה ביותר מבחינת צה"ל) - וברק דווקא הצהיר על לוח זמנים מרווח יותר (תוך שנה, אם אני זוכר נכון, הסכם עם סוריה ונסיגה מלבנון). ייתכן שיש בכך מסר לאסד: חתום על הסכם בתוך תקופה זו, אחרת צה"ל יוצא מלבנון, ואתה מאבד את הקלף הטוב ביותר שלך.
אני אישית, כפי שהצהרתי מעל דפי כתב־עת זה, תומך בנסיגה מהירה ככל האפשר מלבנון, חד־צדדית, אם אין ברירה. האם פירושו של דבר שאני מתנגד להסכם עם סוריה? לא, אני נוטה לתמוך (אם ארבעה ראשי ממשלות רצו זאת, ומדובר בכל זאת על נסיגה משטחים, כמה רע זה יכול להיות?). אלא שאינני רוצה ואינני יכול להפעיל שיקולים ציניים כאלה, של משחקים בקלפים על גבם (ודמם) של חיילי צה"ל ואזרחי לבנון. שיקולי מוסר אולי אינם בראש מעייניהם של פוליטיקאים, בשום מקום ובשום זמן, אבל אנחנו, שכן מונחים על ידי מוסר, חייבים לנסות, במידת האפשר, להכריח אותם כן לפעול בשירות ה"אינטרס" המוסרי.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש