 |
בורסת תל־אביב: אפיק השקעה מוצלח?
|
|
| חברה וכלכלה • רן בר זיק • יום ו', 27/4/2001, 15:10 |
|
| |
רבים בישראל מתייחסים לשוק המסחר במניות, הידוע יותר בשם 'בורסה', כאל משחק בו משתתפים רק יודעי דבר, מהמרים מקצועיים או מטורפים סדרתיים. ההשקעה בבורסה הישראלית נתפסת כמסתורית במקרה הטוב ותמהונית במקרה הרע. השאלה הנשאלת היא מדוע אין הבורסה הישראלית אטרקטיבית למשקיעים? מדוע הציבור הישראלי רואה בבורסה משחק הימורים מסוכן ולא מכשיר השקעה לטווח ארוך?
רבים תולים את האשם בציבור: אותו עדר אנשים חסר מחשבה וחף מכל ידע כלכלי אשר נרתע מהבורסה. אבל יתכן שהציבור הישראלי, אולי, אינו נבער כמו שחושבים, ואולי בעצם כדאי לו להתרחק מהבורסה התל־אביבית ולחפש לעצמו תחליפי השקעה אחרים.
ראשית עלינו לבדוק האם הבורסה יכולה לשמש כאפיק השקעה רווחי עבור הציבור. כדי לדעת זאת, נשווה בין התשואה (אחוז הרווחיות) שמניב שוק המניות הישראלי לעומת התשואה שמניבה השקעה בריבית בטוחה בבנק. מתוך מאגר הנתונים של בנק ישראל לקחתי את נתוני הריבית וביצעתי עליהם התאמה, תוך הנחה שניתן להשקיע כספים בריבית נמוכה בארבעה אחוזים מהריבית המוצהרת של בנק ישראל. כאשר בחנתי את תשואת הבורסה לקחתי את מדד ת"א 100 (מדד המבוסס על 100 המניות הגדולות של הבורסה) כבסיס. התוצאות לפניכם:
קל לראות שלכאורה ההשקעה בבורסה עדיפה בהרבה: יש עדיפות של יותר משמונים אחוזים להשקעה לטווח ארוך, גם לאחר הנפילות הגדולות של שנת 2000. אבל לא הייתי מציע לכם להתחיל לגחך על הציבור המטומטם שמפסיד את כספו (או לחלופין לתפוס את הראש ולהתקשר ליועץ ההשקעות).
אז למה בכל זאת הציבור לא משקיע?
ראשית עלי להסביר מעט על מדד ת"א 100, אשר משקלל, כאמור, את מאה המניות הכבדות ביותר בבורסה. אם אני משקיע שקל אחד במדד זה, כל חברה אחת "תזכה" לאגורה אחת (ואני אקבל מניה בשווי של אגורה אחת). הבעיה היא שלא ניתן לקנות מניות באגורות אלא רק בסכומים שלמים. כדי לרכוש את כל המניות במדד ת"א 100, אני זקוק לממון רב הן כדי לשלם את העמלות הגבוהות הכרוכות בקניית 100 מניות והן כדי להשיג פיזור שווה בשווה של כספי על פני מדד המניות. כמו כן, לא כולם רוצים או יכולים לבחון כל יום את הרשימה ולראות מה השתנה. לשם כך יצרו עבור המשקיע הפשוט את קרן הנאמנות.
קרנות נאמנות הן גוף כלכלי המציע למשקיע פיזור השקעה, כלומר, במקום שאדם יקנה מאה מניות וכו', הקרן לוקחת את הכסף שלו ושל שאר המשקיעים אשר נתנו את כספם לקרן ועושה זאת עבורו. נשמע נהדר, לא? אבל (ותמיד יש אבל) בישראל, למרבה הצער, אין קרנות אינדקס טהורות - כלומר, כשמדברים על קרן נאמנות שצמודה למדד ת"א 100, או למדד ת"א 75 או למדד ה'תלטק', מדובר על קרן שמשקיעה במניות שנמצאות במדד. אך המניות הללו אינן משקפות את המדד, והכסף מושקע בפיזור שונה, על־פי שיקול מנהלי הקרן, וזאת בניסיון להשיג תשואה גבוהה יותר ממדד המניות. גם זה נשמע טוב, לא? אבל לפי מחקרים רבים, וגם לפי השוואה שערכתי, בגלל הניהול "המוצלח" של מנהלי קרנות האינדקס, התשואה שלהן נמוכה יותר מהמדד, באופן עקבי! כך, בעצם, המשקיע מפסיד פעמיים: גם את דמי הניהול של הקרן (בממוצע 2.48 אחוז בקרנות האינדקס) וגם את ההפסד שנגרם עקב הניהול המוצלח. לפי הערכתי, יש להפחית כשישה אחוזים בממוצע מהתשואה כל שנה בעוון הפסדים אלו (וגם אז אני עושה חסד עם הקרנות). התמונה, במקרה זה, משתנה לחלוטין. אם נבצע את ההתאמות הללו ונשקף את המצב האמיתי בפניו עומד המשקיע במדד ת"א 100, נראה את הגרף הבא:
ניתן לראות שבתנאים "אמיתיים", מנקודת מבטו של המשקיע הקטן אשר משקיע לרוב בקרנות צמודות לת"א 100, מדובר בפער של כשלושה עשר אחוז על פני עשר שנים. זה לא מעט, אבל גם לא מי־יודע־מה הרבה. אמנם אסור לשכוח שהבורסה נמצאת כעת בתחתית, אבל קרנות הנאמנות לא מהוות חלופה טובה כלל. המשקיע הקטן, כחלופה לקרן נאמנות, שבעצם מנהלת את כספו בצורה גרועה למדי, יכול לנסות ולהשקיע בעצמו בחברות טובות ואמינות שהוא סומך עליהן. מחקרים שנערכו בארה"ב הראו שהשקעה בחברות וותיקות ואמינות, מניבה תשואה גבוהה לאורך זמן.
רק חבל שפה זה לא ארה"ב. בארצות אחרות, החברה מתגמלת את ציבור המשקיעים שלה באמצעות דיבידנד, דהיינו סכום כסף מסוים (תקופתי) שמקבל כל מחזיק מניה. זה די הגיוני, לא? הרי אם אתה אחד מבעלי החברה, סביר שתקבל חלק מהרווחים. לא בישראל. בשוק ההון המנוון של ישראל, הפועל תחת פיקוח מינימלי, כמעט ואין דיבידנדים. בשביל מי? בעלי השליטה בחברה ממנים עצמם לדירקטורים, מנכ"לים ויועצים, ומושכים את כל הרווחים כמשכורת. המשקיע הקטן? אין מי שידאג לו. למרות שמקובל בעולם שבעלי המניות הגדולים מכהנים בתור דירקטורים, בישראל הפך הדבר לאבסורד. מנהלים ויו"רים בחברות ציבוריות מקבלים שכר אדיר ללא קשר לתוצאות העסקיות של החברה. חברות העומדות על סף התמוטטות מחלקות בונוסים של מיליונים לדירקטורים ולמנכ"לים, ואיש אינו פוצה פה ומצפצף.
חוסר מעיק בדיבידנדים, עודף בעלי עניין שמספסרים במניות וגורמים למחירן לעלות ולרדת ללא כל סיבה ברורה, מכשירי השקעה לא יעילים, ומשברי בועה ספקולנטיים, כל אלו גרמו לשוק ההון להראות כ'זירת סוסים' מלאה במהמרים, ולא כמקום טוב להשקיע בו את הכסף. האזרח הפשוט מדיר את רגליו מהשוק עקב כך; חברו העשיר מעביר את כספו לזירות מסחר יותר שפויות, הגיוניות ורווחיות, כמו הנאסד"ק, הנויר מרקט והבורסה הלונדונית; מי שנתקע, כרגיל, הוא המעמד הבינוני, אשר מושקע בבורסת תל אביב, רואה את המניות שלו עולות ויורדות כאחוזות אמוק, ואת הכסף השייך לו מחולק לאילי הון בתור "משכורות" ו"דמי ייעוץ". אותם אילי הון, כמו גד זאבי ויצחק תשובה, משתמשים בכספי רווחי החברות שמגיעים לכל בעלי המניות לפרוייקטים קיקיוניים כמו אחזקת קבוצת כדורגל וקניית מטוס סילון פרטי. אם המצב יימשך כך, ובאם הבורסות בחו"ל תהפכנה נגישות יותר למשקיע הישראלי, צפויה בורסת תל אביב המנוונת והספקולנטית לשקוע אל תהום הנשיה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש