 |
אולי למרות חסרונותיה, שיטת הממשל הישראלית דווקא לא רעה כל כך? סקירה של הספר "זו לא השיטה, טמבל" מאת עינת וילף (עם צבי ביסק). 2013, הוצאת טפר, 167 עמודים.
|
|
| פוליטיקה • דובי קננגיסר • שבת, 30/3/2013, 11:30 |
|
 |
|
אל מול מתקפה מתמשכת של הצעות ושיטות לשינוי שיטת הממשל בישראל – מתקפה שימיה לפחות כימי המדינה עצמה – לא רבים הם הטיעונים המסודרים כנגד השינוי. הספר "זו לא השיטה, טמבל" שכתבה ד"ר (וח"כ לשעבר) עינת וילף מציג בדיוק טיעונים שכאלה. הספר אינו כתוב כטקסט אקדמי (אין בו מראי מקום או מחקר מקורי, למשל) אלא כטקסט פולמוסי שמטרתו להציג את הכשלים שבבסיס ההצעות לשינוי שיטת הממשל בישראל. תרומתו המרכזית של הספר לדיון אינה בהצגת טיעונים חדשים, אלא בעצם העובדה שהוא מרכז אותם בצורה מסודרת, נגישה וקריאה להפליא. ב-167 עמודיו הקצרים של הספר מציגה וילף טיעון רהוט, פשוט ומשכנע.
הספר לא שם לו למטרה לשיר שירי הלל לשיטה הקיימת; הוא מכיר בחסרונותיה ובחולשותיה. תחת זאת, הוא מציע שלושה מסרים מרכזיים לגבי שינוי שיטת הממשל. ראשית, וילף מצביעה ומזהירה מפני ההטייה הקיימת אצל כולנו לראות את כשליו של המצב הנוכחי כמכלול, אבל לבחון רק את יתרונותיה של החלופה המוצעת, מבלי לבדוק את מכלול ההקשר החברתי שבו השיטה תיאלץ לפעול, ואת האופן שבו ההקשר הזה עלול לחתור תחת כוונותיה של החלופה המוצעת. לנטייה הזו קוראת וילף "הטיית האופטימיות". במילים אחרות, בעוד שאנו רואים כל פגם קטן ביישומה של השיטה הקיימת, מציעי החלופות נוטים לחשוב רק על התסריט הטוב ביותר עבור יישומה של השיטה שלהם, ומתעלמים מכך שהמציאות לעולם אינה כה סטרילית. כך, למשל, אלו שאישרו את המעבר לשיטת הבחירה הישירה בישראל חשבו־קיוו שהבוחר הישראלי יבין שאם יחליש את המפלגות הגדולות, הדבר יפגע בראש הממשלה המועדף שלו, ולכן הצבעה נפרדת לראש ממשלה דווקא תעודד הצבעה גם למפלגה ממנה הגיע. המציאות, כידוע, הייתה שונה בעליל: המצביע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להרחיב את טווח הדעות שהוא יכול להביע בבחירות, ופיצל את הצבעתו. התוצאה הייתה פגיעה אנושה במפלגות הגדולות והתפוררותה של המערכת המפלגתית בישראל.
בהקשר זה סוקרת וילף את השיטות הקיימות במדינות אחרות ואת יחסו של הציבור אליהן באותן מדינות, ומתריעה בפני הקורא כי "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסאלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים". "חוסר שביעות הרצון [הזה] משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, [אך] דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים". "תומכי שינוי השיטה משתמשים בחוסר שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממוסדות השלטון כהצדקה לצורך בשינוי. אבל באותה מידה, אם לא יותר, אפשר לטעון שחוסר שביעות רצון זה משקף את עוצמתה הגוברת של החברה האזרחית בישראל, ואת ביטחונם של האזרחים בשימוש בזכות המחאה, ובכך מהווה דווקא אות כבוד לשיטה הפוליטית בישראל".
להחלפת השיטה יש מחיר
המסר המרכזי השני הוא שלעצם החלפת השיטה יש עלויות, שאנחנו נוטים להתעלם מהן בדיון על שינוי שיטת הממשל. פוליטיקה היא מקצוע, וחלק מהידע המקצועי שצובר פוליטיקאי הוא כיצד לפעול בתוך השיטה הקיימת. כאשר משתנה שיטת הממשל, גם הציבור וגם הפוליטיקאים נכנסים לתקופת הסתגלות שעלולה להימשך עשור שלם. לאורך התקופה הזו, כל הפוליטיקאים הם בעצם טירונים פוליטיים, והמשמעות היא שלפחות לטווח הקצר כל אותם מאפיינים שתומכי שינוי השיטה רוצים לשנות – חיזוק היציבות, המשילות, אחריות הדיווח (accountability) וההגינות, והחלשת השחיתות והבינוניות – כולם נפגעים. על כן שינוי שיטת הממשל אינו יכול להיות דבר שמתבצע כלאחר יד, או כתגובה לארוע מקומי או לתנאים זמניים. אבל בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המצביעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן, ויוצרות אין־ספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן.
אפשר, במאמר מוסגר, להחיל את אותו ניתוח גם על הפריימריס. אחד המאפיינים המטרידים של אימוץ הבחירות המקדימות בישראל הוא חוסר היציבות המוסדית של שיטות הבחירות הללו. מדי מערכת בחירות מוחלפת או מתוקנת השיטה – בליכוד באמצעות העברת הבחירות מהמרכז למתפקדים ובחזרה, כמו גם באמצעות מנגנונים כמו שביעיות ושריונים אזוריים שמשתנים תכופות; ובעבודה באמצעות שינוי בשיטת ההצבעה, באופן פיזור או קיום השריונים השונים, ובאמצעות אי־יציבותה של תקופת האכשרה הנדרשת להתמודדות ולהשתתפות. השינויים התכופים הללו הם מחויבי המציאות, הן בגלל שינויים פנימיים והן בגלל שינויים חיצוניים (כמו מספר המנדטים הריאלי שהמפלגה מצפה לו), כמו גם כדי לתקן ליקויים שממשיכים להתגלות בשיטה ככל שהפוליטיקאים מנסים להתאים את התנהגותם אליה. אך השינויים הללו גורמים לכך שכל המתמודדים בבחירות המקדימות הופכים במידה מסוימת לטירונים פוליטיים. כך, במקום שהשיטה תסנן ותרומם רק את אלו שהוכיחו יכולות פוליטיות גבוהות, היא הופכת במקום זה למדד לאין־ספור תכונות אחרות, שלאו דווקא יתורגמו לכישורים פוליטיים גבוהים. את התוצאות אנחנו רואים מזה עשרים שנה בהתדרדרות המתמשכת של איכות הפוליטיקאים, ובמשבר המנהיגותי הקשה ממנו סובלות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, שחסרות עתודה מנהיגותית צעירה שיכולה להציב אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקאים הוותיקים.
אין פתרונות פשוטים ומהירים
שני המסרים הראשונים הם טכניים ופרקטיים במהותם. המסר השלישי של הספר הוא עקרוני יותר: הטענה כאילו קיים פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. "קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה", מזהירה וילף, ועוד היא קובעת כי "לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא". בדומה, בדיון על הקריאה לכתיבת חוקה לישראל כפתרון לבעיותיה, אומרת וילף כי "חוקתיות היא תפיסת עולם. היא אינה מסמך", ושהמטרה "צריכה להיות לקדם כל העת חברה אזרחית בריאה ולא שינויים טכניים של כתיבת חוקה". "הדרך היחידה קדימה היא להבטיח שהחוקים שלנו, בתי המשפט, הכללים והנוהגים בחברה הישראלית יתקרבו צעד ועוד צעד לעבר האידיאלים המצויים במגילת העצמאות. זהו הליך פחות הרואי ומרשים מכתיבת חוקה, אבל זו משימתם של דורות שלא זכו להיות שם ברגע יצירת האומה".
הטענה הבסיסית הזו עוברת כחוט השני לאורך כל הספר: פתרונות טכניים פותרים בעיות טכניות; בעיות מהותיות לא תיפתרנה באופן זה. "אזרחים בדמוקרטיות צריכים להיזהר מגישות שיש בהן שאיפה אוטופית להנדס התנהגות אנושית ולשלוט בתוצאות", כותבת וילף. הבעיות המהותיות יצוצו ויעלו בדרכים חדשות אם ננסה להסתיר אותן באמצעות שינוי השיטה. כך, למשל, מדמה וילף את קולותיהם של המיעוטים בחברה לזרימה של מים: אם נחסום אותם בדרך אחת, הם ימצאו דרך אחרת, או שיחתרו תחת המחסום עד שיקרוס. הניסיון של המרכז הישראלי למנוע מהציבור החרדי או המתנחלי גישה לכוח, או לסכור את פיו של המיעוט הערבי ולתעל את הפוליטיקה שלו דרך המפלגות הציוניות, בהכרח ייכשל. בהקשר זה מזכירה וילף שאף מיעוט לא יצליח להשיג את מטרותיו אם הציבור לא יתמוך במטרות הללו לפחות תמיכה חלקית. הרצון של חלקים במרכז ובשמאל הישראלי להאמין שהמתנחלים השיגו את כל שהשיגו בתחבולות ותוך התעלמות מרצונו של רוב הציבור, היא העלמת עין מכך שרבים מההישגים של המתנחלים זוכים לתמיכה, גם אם מסויגת, מצד רוב הציבור בישראל. המתנחלים מעולם לא הצליחו משמעותית להגשים שאיפות שהציבור בישראל מתנגד להן נחרצות. כך הוא גם בנוגע לחרדים ולמקומם בחברה הישראלית.
הכנסת (צילום: ג'ושוע פקין)
משילות, יציבות ושיטות חלופיות
הספר מורכב מארבעה חלקים: ראשית, ניתוח הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל, בו מראה וילף כי השד לא נורא כל כך, וכי המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות. כך, למשל, בדיון על משילות, מדגישה וילף כי שיטות דמוקרטיות נבנו בכוונה כדי להגביל את המשילות, ובכך כוחן. היא מראה באמצעות בחינה אנקדוטלית של חודש אחד ב-2004 (השנה הראשונה לגביה יש נתונים זמינים בקלות) כי כמעט כל החלטות הממשלה מבוצעות, גם אם הדבר דורש לעיתים מספר שנים. יחד עם זאת היא מדגישה שטוב הדבר שרפורמות גדולות יותר אינן מתבצעות כלאחר יד, רק משום שהממשלה החליטה על כך, אלא נאלצות לעבור מסכת ארוכה של בחינה ציבורית ומשפטית קודם שתיושמנה בשטח. החולשה הזו של הממשלה היא מקור כוחה של הדמוקרטיה. בלעדיה, הדמוקרטיה אינה אלא עריצות הרוב ותו לא. לא רק זאת, אלא שמבין הדמוקרטיות הקיימות, השיטה הנהוגה בישראל יוצרת משילות חזקה משמעותית מאשר במדינות רבות אחרות (ובראשן, כמובן, ארצות־הברית, שהאשליה הנפוצה לגבי המשילות החזקה שבה מובילה רבים לתמוך בשיטה הנשיאותית עבור ישראל – נושא שזוכה לדיון רחב גם אצל וילף בחלקו השני של הספר).
בדיון על יציבות מזכירה לנו וילף שאי־יציבות עומדת בליבו של העיקרון הדמוקרטי: כדי לדאוג ליציבותו של המשטר הדמוקרטי עצמו, הפרלמנט בנוי כגוף בלתי יציב מטבעו (שהרי הרכבו משתנה מדי ארבע שנים לכל היותר), והממשלה בהכרח יציבה עוד פחות. הדבר מעיד על כשל בהצעות העומדות על הפרק כיום – הצעות שבשם השמירה על יציבות הממשלה מאיימות דווקא לערער על יציבות הכנסת, משום שהן תהפוכנה את ההליכה לבחירות חדשות למוצא היחיד של רוב בכנסת שאינו יכול להפיל ממשלת מיעוט.
חלקו השני של הספר סוקר כמה מהשיטות החלופיות הבולטות שהועלו בשנים האחרונות (משטר נשיאותי, בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה וכתיבת חוקה), ומראה מדוע השיטות הללו לא תפתורנה את הבעיות המהותיות של ישראל, וברוב המקרים תחרפנה בדיוק את אותן הבעיות שבאו לפתור. אחד הטיעונים החזקים שמצאתי כאן נוגע לכך שמי שיעביר את התיקון הם הפוליטיקאים עצמם, ולכן אפשר לסמוך עליהם שהם יפעלו כדי לעוות את השיטה המוצעת באופן שישרת את האינטרסים שלהם. וילף מעלה את הטיעון הזה בהקשר של סוגיית חלוקת האזורים השונים בשיטת בחירה אזורית, אבל הדבר נכון באותה מידה לגבי כל שיטה חלופית מוצעת. רוב השיטות החלופיות בנויות כמערכת מורכבת של סעיפים התלויים אלו באלו. גם הבחירה הישירה לא הייתה אלא סעיף אחד מתוך מספר חלקים בתוכנית של "חוקה לישראל" – אך זה היה הסעיף ששירת את האינטרסים של אותה קואליציה מקרית של תומכים שהעבירה את החקיקה בסופו של דבר בכנסת, ולכן הוא עבר בעוד הסעיפים האחרים נזנחו. התוצאות ידועות לכולם. מצב דומה קיים כיום עם ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרואה בעיניים כלות כיצד רק חלקים מהתוכנית שהציע עוברים לחקיקה, בעוד שסעיפים אחרים, שהמערכת כולה תלויה בכך שגם הם ייושמו, נזנחים לצד הדרך (למשל, קביעה כי המפלגה הגדולה ביותר היא שתרכיב את הממשלה – סעיף הכרחי כדי לעודד מצביעים להתכנס למפלגות הגדולות ולא למפלגות בינוניות).
בעיות יסוד ופתרונות אפשריים
החלק השלישי דן בבעיות היסוד של ישראל, ומבסס את הביקורות שהועלו בשני החלקים הראשונים. כאן מראה וילף את החיכוכים והסתירות הטבועים בקיומה של מדינת ישראל, שבגינם שום מערכת ממשל לא תוכל למגר את בעיותיה של ישראל. כדי למגר את הבעיות הללו, טוענת וילף, ישראל תאלץ לוותר על הדמוקרטיה, על הציונות, ועל חלקה בעולם הגלובלי. כל עוד אנו רוצים לשמר איזה מהרכיבים הללו, בעיות היסוד של ישראל תיוותרנה על כנן. "הרעיון הנשגב של הדמוקרטיה אינו מלבב במימושו כענין של הכרח. זה לא יכול להיות אחרת".
לבסוף, בחלק הרביעי מציעה וילף פתרונות אפשריים. זהו הפרק החלש ביותר בספר, אך החולשה הזו היא גם חלק מהטיעון. אם בעיות היסוד של ישראל אינן פתירות, ואין אנו באמת רוצים לפתור אותן – למשל, כי חלק מה"בעיות" הללו הן מאבני היסוד של הדמוקרטיה – הרי שאין מה לעשות אלא לשפר בשוליים. "שיפורים לאיכות חייו של האזרח יבואו משינויים שאינם קשורים לשיטת הממשל והם קשים הרבה יותר לתכנון ולביצוע". וילף מתמקדת במגזר הציבורי ובצורך לבצע רפורמות שתחזקנה אותו ותהפוכנה אותו לידידותי ושימושי יותר עבור אזרחי המדינה. היא קוראת לשפר את מערכת היחסים בין השלטון המקומי לבין הממשלה, כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה לתת שירות טוב יותר לאזרח ותהיינה אוטונומיות יותר ליזום שיתופי פעולה אזוריים. במקום אחר בספר מציינת וילף כי דווקא הלהיטות הישראלית למגר כל מראית עין של שחיתות פוגעת לפעמים בתפקוד השיטה הקיימת, למשל במניעת מינויים פוליטיים, שמאפשרים לשר להתגבר על המנגנון המקצועי שירש וליישם את המדיניות לשמה מונה לתפקיד.
שינויים קטנים כאלו נוגעים להתנהלות הפוליטיקה עצמה ונועדו להסיר חסמים קיימים על פעולתם של הפוליטיקאים ברמות השונות. הם לא נועדו להנדס את השיטה כדי להשיג תוצאות הרצויות למהנדסים, אלא סומכים על המערכת הדמוקרטית עצמה להשיג תוצאות ראויות, תוך שהיא עוברת דרך מלוא התהליך הארוך והמייגע־במכוון שהדמוקרטיה מצריכה כדי להבטיח את חוקתיות המשטר ואת ההגנה על זכויות הפרט.
כמעט מבלי להתנחמד
ספרה של וילף הוא קריא, ענייני ונגיש לכל. למעט נסיונות בודדים להתנחמד אל הקורא כדי לשבור את אווירת ההרצאה (למשל, וילף מספרת לנו שלראשונה למדה שהנשיאות האמריקאית היא חלשה יחסית למקבילותיה בעולם, בקורס באוניברסיטת הארוורד; כמדען מדינה מטריד אותי שהיא גילתה פרט בסיסי שכזה רק בדוקטורט, אבל ניחא), הוא ישיר, פשוט ומכבד את קוראיו. וילף אינה גוערת בקוראים ואינה מסתפקת בנפנופי ידיים, ובו בזמן היא אינה טובעת באקדמיות מיותרת ובמסמוך של טענותיה.
הייתי שמח אילו יאיר לפיד, ממובילי הקריאה הנוכחית לשינוי שיטת הממשל, היה מקדיש מעט מזמנו (המועט בימינו, ללא ספק – אבל ערב או שניים יספיקו לקריאה מעמיקה של הספר כולו) כדי ללמוד את הטיעונים הללו ולנסות להסביר לעצמו איך והאם ההצעות שלו עומדות במבחנים שמציעה וילף. אבל אם לא יאיר לפיד, אני ממליץ לכם – תומכי שינויים כמתנגדים – לקרוא את הספר. לכל הפחות, הוא יעשה לכם סדר בהרבה נושאים חשובים שעומדים על הפרק.
פורסם במקור בבלוג "לא שומעים!" של דובי קננגיסר
|
קישורים
לא שומעים! - הבלוג של דובי קננגיסר
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש