בעשור הזהב של מוזיקת הרוק, בין אמצע שנות השישים לאמצע שנות השבעים, ניסו מספר מוזיקאי רוק לשתף פעולה עם תזמורות סימפוניות. בשיתופי הפעולה האלה נמתחו גבולות מוזיקת הרוק לכיוונים חדשים, והיה בהם גם ניסיון לקבל לגיטימציה ל"רצינות" מוזיקת הרוק, דרך החיבור למוזיקה הקלאסית.
הבה נכסח באך
שימוש בתזמורת כדי להעשיר את הצליל בתקליטי אולפן של להקות רוק היה נפוץ למדי בשנות השישים. על פי רוב, הדבר נבע משמרנות של חברות התקליטים ושל המפיקים המוזיקליים שלהן. שימוש זה בתזמורת היה טבעי לתקליטים של זמרים, אבל קצת פחות טבעי ללהקות. אבל כשזה עבד, זה נשמע נפלא, כמו באלבום המופת "פוראבר צ'יינג'ז" של להקת "לאב". היו להקות שגם ניסו להביא את צליל התזמורת לאולפן ולבמה בעזרת כלי נגינה חשמלי שנקרא מלוטרון, שהתבסס על עשרות סלילי הקלטה של תזמורת אשר הופעלו על ידי מקלדת פסנתר (מין סוג ראשוני של סמפלר).
בכיוון ההפוך, מספר להקות ניסו לנגן קטעים קלאסיים בסגנון רוק ובכלי נגינה חשמליים, כמו "מחול החרבות" בביצוע של להקת "פסל האהבה" או האלבום הראשון של להקת "אופרת הקבצנים". דוגמא בולטת לנסיונות אלה מהווה להקת "אמרסון לייק ופאלמר" שהקליטה ביצוע ליצירה "תמונות בתערוכה" של מוסורגסקי. קית' אמרסון הקלידן נעץ סכינים באורגן שלו, טיפס עליו ובעט בו, כדי להוסיף את המימד הכסאחיסטי של להקת רוק, אבל בבסיסו של דבר, הביצוע היה נאמן למדי למקור הקלאסי של היצירה. אמרסון הגיע מלהקת נייס (שהייתה להקה עוד לפני שהפכה לחברת היי־טק), שגם היא שלחה את ידה, עוד באמצע שנות השישים, בביצועים מודרניים לקטעים קלאסיים.
בואו ננגן ביחד
בשנת 1967 רצתה חברת התקליטים "דקה" להפיק תקליט שידגים את טכנולוגיית ההקלטה החדשה שפיתחה. היא פנתה ללהקת המודי בלוז, שהייתה מחלוצות השימוש במלוטרון, והציעה לחבריה להקליט גרסת רוק של הסימפוניה התשיעית של דבוז'אק. המודי בלוז, שכונו פעם "התזמורת הסימפונית הקטנה ביותר בעולם", נכנסו לאולפן, והצליחו לשכנע את המפיקים להקליט שירים שלהם במקום את דבוז'אק (זה כנראה הלך בערך ככה: "הוא כבר מת מזמן, לא באמת אכפת לו"). התוצאה הייתה אלבום קונספט מצוין ששילב קטעים מנוגנים על ידי התזמורת ועל ידי הלהקה, וקפיצת מדרגה בשילוב המוזיקלי שהוא הציג. מנהלי חברת "דקה" לא כעסו יותר מדי, בעיקר מכיוון ששיתוף הפעולה הניב את הלהיט הגדול ביותר של המודי בלוז: "לילות משי לבן".
בעקבות המודי בלוז הלכו להקות נוספות, כגון הפינק פלויד באלבומם "אמא לב אטום", שכלל יצירה שנוגנה על ידי תזמורת, גם בהופעות. גם להקת פרוקול הארום עיבדה כמה משיריה לתזמורת והוציאה לאור תקליט מוצלח בהופעה עם תזמורת. ההצלחה הובילה לסיבוב הופעות של הלהקה בליווי תזמורת. להקת רנסנס הלחינה וביצעה עם תזמורת גרסה משלה לסיפור שחרזדה (לא קשור לרימסקי קורסקוב, אבל כן להרון אל רשיד), וגם היא יצאה בעקבות האלבום לסיבובי הופעות עם תזמורת.
היהלום שבכתר
הדוגמה המוצלחת ביותר של שילוב בין להקת רוק לבין תזמורת סימפונית היא כנראה ה"קונצ'רטו ללהקה ולתזמורת" של להקת סגול כהה. את הקונצ'רטו כתב ג'ון לורד, קלידן הלהקה, והוא בוצע בהופעה בשנת 1969 ב"רויאל אלברט הול" בלונדון, עם התזמורת הפילהרמונית המלכותית של בריטניה.
סגול כהה - קונ'צרטו ללהקה ולתזמורת
הקונצ'רטו מורכב משלושה חלקים. בחלק הראשון מוצגים הלהקה והתזמורת כהפכים מוחלטים. התזמורת, כדרכן של תזמורות סימפוניות, מנגנת וריאציות על נושא מסוים ופסטורלי. כמעט הקלישאה של מוזיקה קלאסית. אחרי כמה דקות מגיע ריצ'י בלקמור, הגיטריסט של סגול כהה, לוקח את המלודיה שהתזמורת ביצעה עם הקלרינט, ומטפל בה עם הגיטרה. הלהקה נכנסת לגרוב, וכדרכן של להקות רוק, מרעישה את הקטע לדעת. כמעט הקלישאה של להקת רוק. כאן מתחיל דו־קרב מוזיקלי. שני הצדדים מודיעים קבל עם ועדה שהם לא מתחברים. שמן ומים. הלהקה בכיסוחיה והתזמורת בעדינותה. כך, עד סוף החלק הראשון של הקונצ'רטו.
בחלק השני יש שני נושאים (הראשון מבוצע על־ידי קרן אנגלית, והשני על־ידי חליל), ובו שומעים דבר חדש: שני הצדדים גמרו לריב. הדו־קרב המוזיקלי של החלק הראשון לא הוביל אותם לשום מקום, והם כבר לא מנסים להראות מי יותר חזק. במקום זה, הם מנסים לשתף פעולה. עדיין, כל צד עושה את זה בכלים שלו – התזמורת הסימפונית בסגנונה, ומולה הלהקה עם הכלים של להקת רוק לטיפול באותן מלודיות (כולל שירה של הסולן איאן גילן). עדיין לכל צד יש מאפיינים משלו. אין "חיבור", אבל יש "שיתוף פעולה".
בחלק השלישי, האמביציוזי ביותר, נוצר חיבור מבריק בין הצדדים. ניסיון אמיתי לחבר את שתי היישויות הנפרדות, "תזמורת סימפונית" ו"להקת רוק", לישות אחת, "תזמורת סימפונית ולהקת רוק" במאפיין של קונצ'רטו, כמו – נניח – קונצ'רטו לפסנתר ולתזמורת. הכלים, הצלילים, הנגינה, הכל נוצק לתוך מרקם אחד שבו יש מקום טבעי לאורגן, לגיטרה ולתופים במסגרת הכללית של התזמורת שעל הבמה.
הקונספט של הקונצ'רטו מרתק: הלהקה מחד והתזמורת מאידך עוברות משני צדי המתרס אל תוך שיתוף פעולה מפרה. הקונצ'רטו לכן עומד בדרגה אחת מעל לכל הדוגמאות האחרות של רוק סימפוני. יש ביצירה הזאת גם אמירה מוזיקלית וגם ניסיון לבחון רעיון מוזיקלי דווקא במקום הכי קשה – על הבמה בהופעה, ולא באולפן.
כשנה לאחר ביצוע הקונצ'רטו ניסה ג'ון לורד להגיע לאותם מקומות ביצירה חדשה, "סוויטת התאומים". ביצירה הזאת כל חבר בלהקה קיבל סולו שמבוצע יחד עם תזמורת שמנגנת איתו ומולו בצורה אגרסיבית למדי. סטרווינסקי כנראה לא נכח בהופעה הזו, אבל רוחו עמדה אולי בפאתי האולם והנהנה בשביעות רצון. חברי הלהקה, מצד שני, חשו שג'ון לורד מנסה להשתלט על הלהקה, ומאבקי אגו העלימו את היצירה, עד שיצאה לאור שנה מאוחר יותר, בביצוע שונה, כאלבום סולו של לורד.
להקות רוק מתאפיינות הרבה פעמים במאבקי אגו. מי שקרא את "מוזיקה שקולה" של ויקראם סת היה רוצה לחשוב שדברים מתנהלים באופן מעודן יותר בין נגנים קלאסיים, אבל להוותנו, "המרחק הנכון" של בתיה גור מספק קצת פרופורציות מן העבר השני. מכל מקום, שיתופי הפעולה של סגול כהה עם תזמורת נזנחו על רקע המאבקים הללו, עד שבסוף שנות התשעים יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שכלל גם את ביצוע הקונצ'רטו. כשלושים שנה לאחר שנכתב, אבדו התווים מזמן, אך מוזיקאי מעריץ של הלהקה שיחזר בעבודת נמלים את התווים והעיבודים מתוך סרט הטלוויזיה שהנציח את הביצוע המקורי.
באותו הזמן, בארץ הקודש
להקת הצ'רצ'ילים, שהושפעה רבות מהנעשה באנגליה, ניסתה את כוחה בשיתוף פעולה דומה בישראל של שנת 1969. המוזיקאי הקלאסי נועם שריף, ששיתף פעולה עם הצ'רצ'ילים באלבומם הראשון, הציע לזובין מהטה, המנצח והמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, להפיק הופעה משותפת בהיכל התרבות. מהטה חשש מתגובות עוינות של קהל המנויים, וכדי לעדן את שיתוף הפעולה, הופיעה הלהקה תחילה בנגינת רוק של קטעים קלאסיים, ולאחר הפסקה במופע, ניגנה התזמורת. מאוחר יותר יצא לאור גם תקליטון עם שני קטעים בנגינת הלהקה, שנקרא "צ'רצ'יל סבסטיאן באך".
הצ'רצ'ילים - צ'רצ'יל סבסטיאן באך
היה נחמד
רוב הדוגמאות שנסקרו כאן שייכות לתקופה שבין סוף שנות השישים לתחילת שנות השבעים. למעט כמה מקרים יוצאי דופן (למשל "רפסודיה בוהמית" של קווין) הלהקות, וגם התזמורות, זנחו כנראה את החיפוש הניסיוני אחר שיתופי פעולה יצירתיים. מוזיקת הרוק עצמה של אותה התקופה עברה קאנוניזציה, ונהוג להתייחס אליה, עם או בלי תזמורת, כ"רוק קלאסי". על המדף נשארו כמה תקליטים מעניינים ושונים במשהו. היה נחמד.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש