מפה היא כלי הדוחס מידע רב מאוד לפורמט מצומצם. היא מנסה להביא את הפרטים החשובים ביותר (לדעתו של הממפה) בצורה קריאה וחסכונית. הוצאת "מפה" החליטה לנקוט בדרך זו גם בספרות, והיא מוציאה לאחרונה ספרים בסדרה ששמה "סדרת העיון הקטנה". ספרים אלה הם אכן קטנים בממדיהם וקצרים למדי, ברובם פחות ממאתיים עמודים. בתוך סדרה זו יש תת־סדרה בשם "דמות" שבה מוצגות בקצרה דמויות חשובות ויצירותיהן, ואחד הספרים האחרונים שיצא בסדרה זו הוא "לואיס קרול ואליס: מסע בארץ הפלאות". ספר זה מעיד על הבעייתיות של המיפוי, דהינו, של הניסיון לטפל בנושאים רחבים ומרכבים בפורמט מצומצם – ונדמה לי שזוהי בעיקרה בעיה של עריכה, לא של כתיבה.
היקף ספרה של מיכל קירזנר־אפלבוים מצומצם להפליא – בסך הכול מאה שלושים וחמישה עמודים של טקסט נטו בפורמט קטן. בעמודים ספורים אלה היא מנסה לדון ברקע ההיסטורי והספרותי של ספרי אליס, בדמויותיהם של צ'רלס לוטוויג' דודג'סון (לואיס קרול) ואליס לידל, במערכת היחסים המורכבת ביניהם, בפרשנויות הרבות ל'אליס בארץ הפלאות' (שהיא יצירה מורכבת), ואפילו בבעיית התרגום של 'אליס' לעברית. נושאים אלה יכולים למלא, ואכן מילאו, כרכים רבים והדחיסה של כולם למרחב כה מצומצם מותירה תחושה מתמדת של החמצה.
הספר בנוי סביב שני צירים מרכזיים – המשולש שקדקודיו הם דודג'סון, אליס לידל ואליס הספרותית, אשר בתוכו מתקיים הספר 'אליס בארץ הפלאות', והפרשנויות השונות של 'אליס' – ושניהם סובלים מאותה בעיית מרחב בסיסית.
אליס לידל כפי שצולמה ע"י לואיס קרול
הפרקים העוסקים בדמויותיהם של דודג'סון והאליסיות, ובייחוד הדיון במערכת היחסים המורכבת של דודג'סון עם משפחת לידל, הם החלקים המעניינים ביותר בספר. אישיותו המורכבת ורבת הפנים של דודג'סון והחידתיות האופפת אותו הם חלק בלתי־נפרד מהחידתיות הקשורה ב'אליס' והניסיון להבין את אותה אישיות תורם בהחלט להבנת 'אליס בארץ הפלאות' והייחוד שבו. כך גם מערכת היחסים של דודג'סון עם אליס לידל, ומערכת היחסים של זו האחרונה עם הדמות הקרויה על שמה ועם היצירה שבה היא נקשרה לנצח. ניכר שקירזנר־אפלבוים מכירה נושאים אלה לעומק, אך ידע זה לא בא עד הסוף לידי ביטוי. בקריאת הפרקים האלה קשה לא לחוש בגבולות של מיטת סדום שאליה היא נאלצה לדחוס מידע רב, ובכך שמידע רב לא נכלל בספר בגלל הצורך להגביל אותו כך שיתאים לסדרה שבה הוא יצא.
ברמה אחרת, כללית ועקרונית יותר, כמעט מתבקשת בפרקים אלה גם הרחבתו של המשולש דודג'סון־אליס־אליס למרובע שיכלול גם את מערכת היחסים של דודג'סון עם האני־האחר שלו, הסופר לואיס קרול. המחברת דנה ביחסים אלה, אך התחושה היא שמגיע להם דיון נרחב יותר.
גם הדיון בפרשנויות סובל מחוסר מקום. קירזנר־אפלבוים מצהירה מראש שהמסע לארץ הפלאות שהיא מציגה הוא מסע אישי ולכן היא תקצר בהצגת הפרשנויות הרבות ל'אליס' (עמ' 81), ובכל זאת הפרק הזה זועק לעמודים נוספים, ולכל הפחות להפניות מסודרות יותר לפרשנויות אלה שאליהן יוכל לפנות הקורא המעונין.
פרשנות במיטת סדום
אך העיסוק בפרשנויות סובל מבעיה נוספת מעבר למחסור במקום. קירזנר־אפלבוים מתעמקת בשתי פרשנויות של 'אליס', ומקדישה לכל אחת מהן פרק. האחת היא פרשנות מקובלת למדי הרואה ב'אליס' ספר חתרני, הלועג למוסכמות הויקטוריאניות ויוצא נגדן. את הפרשנות הזו ודוגמאות לה אפשר למצוא אף במהדורה המוערת של 'אליס שתורגמה לעברית על ידי רנה ליטוין, אך בספרה של קירנר־אפלבאום היא מובאת בצורה מגובשת וסדורה.
אך גם כאן ניכר קוצר היריעה של ספרה של קירזנר־אפלבוים. היא מקדישה דיון לדרכים שבהן ארץ הפלאות והתנהגותה של אליס עצמה יוצאים נגד המוסר והמוסדות הויקטוריאניים בבריטניה עצמה, אך נדמה שהיא מתעלמת מפן נוסף של חתרנות הספר. שכן ה"רפיון המוסרי המוחלט" (עמ' 97) של העולם שלואיס יוצר, עולם שאינו פועל לפי כללי שכר ועונש, עולם שבו איש אינו חש חרטה ואשמה ושבו איש אינו מקבל אחריות על מעשיו, משקף בצורה לא רעה את התנהגותם של הבריטים במושבותיהם, ואת התנהגותם של אילי התעשייה כלפי הפועלים שלהם. העידן הויקטוריאני הוא העידן של רעב תפוחי האדמה באירלנד שבהיווצרותו יש מקום גדול לאדישותה המכוונת של ממשלה שסירבה להתערב בכוחות השוק; זהו העידן שבו יצא ססיל רודז לכיבושים באפריקה מתוך שכנוע בעליונות הגזע האנגלו־סכסי; זהו העידן של שלטון חברת הודו המזרחית בהודו שכלל את המרד של 1857 ואת הרעב של 1877-1879; זהו העידן שבו הנערות שעבדו בייצור גפרורים בחברת "בראיינט ומיי" יצאו לשביתה שמטרתה לקצר את יום העבודה שלהן שעמד על ארבע־עשרה שעות ולהפסיק את השימוש בזרחן הלבן שבו התעקשה החברה להמשיך ולהשתמש, ואשר הרעיל אותן.
אם אנו מקבלים את הפרשנות החתרנית של 'אליס', כדאי להזכיר את הפער הצורם שבין המדיניות המוצהרת של הבורגנות והמעמדות העליונים של בריטניה הוויקטוריאנית, לבין הדרך שבה נהגו בני אותם מעמדות במי שלא השתייכו להם, התנהגות שיש בה כדי להזכיר את התנהגותן של דמויות ב'אליס'.
בכלל, מגבלת המקום של הספר ניכרת שוב ושוב בדלות התיאור של הרקע ההיסטורי המוצג בו. כך שבעוד שקירזנר־אפלבוים מתארת היטב את מקומו של 'אליס' בספרות הוויקטוריאנית, ובעיקר בספרות הילדים של התקופה, הרי שהתיאור של התקופה עצמה לוקה בחסר. למשל, היא מקדישה (ובצדק) דיון למקומם של הילדים בחברה הויקטוריאנית, אך לא מזכירה ולו במילה אחת את העובדה שזוהי התקופה שבה נחקקו החוקים הראשונים שהגבילו עבודת ילדים (צעד שהייתה לו חשיבות בכל הנודע לחינוך הילדים, נושא המוזכר בספר). היא מזכירה את התהפוכות שעברו על החברה הבריטית בתקופה זו, ושהנן חלק חשוב בתחושת השינוי והכאוס המשתקפות ב'אליס', אך לא מזכירה כלל את המקום החשוב שמילאו הנשים בתהפוכות אלה.
אנכרוניזם ותקשורת בין־אישית
בפרשנות השנייה שהיא מביאה בהרחבה יש הרגשה שקירזנר־אפלבוים חוטאת בחטאים שהיא עצמה הצביעה עליהם בנוגע לפרשנויות ל'אליס'. הפרשנות, המוכתרת בשם "בית־הספר לתקשורת בין־אישית של ארץ הפלאות" (כותרתו של פרק 8), נראית כאילו היא כופה מונחים ותפיסות של ראשית המאה ה-21 (או שלהי המאה ה-20) על ספר שיצא לאור בשנת 1865. בין אם מסכימים או לא מסכימים עם פרשנות זו, קשה שלא לחוש צביעות מסוימת כאשר קוראים אותה בהקשר של הדיון כולו. בפרק השישי קירזנר־אפלבוים יוצאת נגד ניתוחים "רציניים ופוסקניים" שמסווים את הקסם שיש ב'אליס' (עמ' 87), ושני פרקים מאוחר יותר היא עצמה שוקעת בניתוח כזה.
הניגוד והאבסורד בולטים כשמעמידים זה מול זה שני קטעים – אחד מהפרק הכללי שעוסק בפרשנויות 'אליס', והאחר מתוך הפרשנות עצמה. בקטע הראשון (עמ' 81) אומרת קירזנר־אפלבוים:
למקרא חלק מהמאמרים עמוסי המונחים, בעלי הטון הרציני והנפוחים מחשיבות עצמית שנכתבו על 'אליס', קל לדמיין את צ'רלס דודג'סון לפעמים צוחק, ולפעמים מתהפך בקברו.
עשרים עמודים קצרים מאוחר יותר (עמ' 112) היא כותבת:
ניתן לראות שכאשר אי־ההבנה של אליס נובעת מפרשנות לקויה ברמה הלקסיקלית־מילולית של המבע, הדבר מעורר תגובה נזעמת במיוחד מצד בני־שיחה. זאת מפני שברמת הבנה זו, מלאכת הפרשנות היא קלה יחסית לזו הנדרשת כדי לזהות מסרים סמויים או השתמעויות נרמזות.
לא נותר אלא להסכים עם דבריה מהקטע הראשון.
לואיס קרול
וכך אין ברירה אלא לחזור לבעיה הכללית – העריכה וההיקף. עריכה קפדנית יותר וספר ארוך יותר היו מאפשרים אולי דיון מסודר יותר בסוגיית הפרשנות בכללה. הם אף היו נותנים לקירזנר־אפלבוים הזדמנות להסביר ביתר פירוט מדוע היא אינה מסתפקת בסקירה כללית של הפרשנויות ל'אליס' ובהצבעה על הבעייתיות הטמונה בכל פרשנות שהיא ל'אליס', אלא חשה צורך לדון בפירוט בשתי פרשנויות אלה דווקא.
אולי הפיתוי לפרש את אליס הוא גדול מדי. מסתבר שקשה לקבל את הספר פשוט כהשתוללות של דמיון פרוע ואיגיון במיטבו. כפי שקירזנר־אפלבוים אומרת בעצמה (עמ' 80-81), קשה לקוראים כנראה לקבל את ההצהרה של דודג'סון שלא היה לו מושג במה הולכת אליס להתקל במסעה מתחת לאדמה. קשה להם לקבל את ההצהרה הסופית של אליס "הרי אתם לא יותר מחפיסת קלפים!" שפוטרת את כל מה שקדם להצהרה זו כמשחק בלבד שנועד לשעשע.
טעימה לא מספקת
ל"לואיס קרול ואליס: מסע בארץ הפלאות" בעיות עריכה נוספות, שמקורן אינו בקוצר היריעה שלו, אלא פשוט בעריכה רשלנית. הספר סובל מתנודות בין שפה מתיילדת (בעיקר בפרק הרקע ההיסטורי) לשפה גבוהה ומסורבלת לעתים בפרקים העוסקים בפרשנויות. הוא סובל מחוסר איזון בין דיונים שנראה כאילו קוצצו או נכתבו בחטף, ובין דיונים מעמיקים וראויים הרבה יותר. משובצות בו כותרות־משנה תמוהות לעתים, שאינן תורמות דבר, מפריעות לשטף הקריאה ומחלקות באופן מלאכותי ולא דרוש פרקים שהם מקשה אחת לחלקים לא טבעיים. אך יותר מכל הוא סובל ממחסור קריטי כמעט ברקע היסטורי ותרבותי שיציג בפני הקורא את 'אליס' בהקשר שלם יותר של זמנו ומקומו.
נושאים כה רחבים ומורכבים היו ראויים לפורמט ולעורך שיוכלו לסייע לקירזנר־אפלבוים להביא לקורא את הידע הרב שככל הנראה יש לה, כפי שניכר בעיקר בדיונים על יחסי דודג'סון־לידל ועל מקומו של 'אליס בארץ הפלאות' בספרות הויקטוריאנית, בצורה שתיתן יותר מטעימה לא מספקת מן המורכבות של 'אליס'.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש