 |
|
Hitler 1889-1936: Hubris, By Ian Kershaw, W. W. Norton, New York, 2000
Hitler 1936-1945: Nemesis, By Ian Kershaw, W. W. Norton, New York, 2001
|
|
| ספרים • יזהר מזרחי • יום ו', 13/7/2007, 17:56 |
|
 |
|
מעולם לפני כן לא אירע לי, שמשימה בנאלית ויומיומית כמו ההחלטה לרכוש ולקרוא ספר, תתגלה כקשה וממושכת כל כך. חודשים רבים עברו מהפעם הראשונה בה שקלתי לקנות את הביוגרפיה של היטלר מאת איאן קרשו עד שביצעתי את הרכישה, וחודשים לא מעטים כלל וכלל עברו בקריאתה ממש. ההתלבטויות כללו היבטים עקרוניים, אך גם היבטים מעשיים: מדובר בספר בן שני כרכים, באנגלית, ובהם כ- 1,500 עמודים, לא כולל עמודי הערות ואינדקס. איך נאמר זאת? לא בדיוק "ספר טיסה"... בנוסף, יש לי ניסיון לא כל כך טוב עם ביוגרפיות: מרבית הסופרים הכותבים ביוגרפיה של דמות היסטורית מפורסמת רואים זאת כ"משימת חיים" לפרוש בפני הקורא את התמונה המלאה ביותר של חיי האיש העומד במרכז ספרם; התוצאה היא, פעמים רבות, ספרים עבי כרס בצורה מבהילה, הכוללים אין סוף פרטים, עובדות, ציטוטים ועדויות. הדבר דומה לסעודת ליל הסדר שהכפילה עצמה פי עשרים.
אך כמובן, ישנו גם הנושא עצמו: מה כבר נותר לדעת על היטלר שעדיין איני יודע, אחרי שנים של ספרים, סרטים, מאמרים וכתבות שעסקו באיש ובחייו. מהביקורות שקראתי על הספר היה ברור, כי אין בו גילויים עובדתיים חדשים שיכולים לשנות את ידיעותינו או דעתנו על האיש. האם אכן שווה להיכנס למחויבות של קריאת ספר קולוסאלי שכזה - בהיקף של כשישה ספרים ממוצעים - ודווקא סביב נושא כה טעון, נושא שבשנים האחרונות השתדלתי להתרחק ממנו ככל שניתן?
ולמרות הכל, איני מצטער שבסופו של דבר החלטתי לקרוא את הספר. לא משום שנהניתי - קשה ליהנות מסיפור חייו של אדולף היטלר - אלא משום שקריאתו של ספר כזה מביאה אותך, מעבר להיכרות טובה יותר עם העבר, גם לתובנות מסוימות לגבי ההווה. בסופו של דבר, עשרות שנים עברו עלינו, בעיקר כאן בישראל, בדקלום סיסמאות כמו "לעולם לא עוד". האמנם?
מיהו בעצם אדולף היטלר?
התחושה שלי מקריאת הביוגרפיה שלו היא, שימי צעירותו יכולים היו לזכות אותו באיור דמותו לצד הערך "כלומניק" במילון. הוא נולד למשפחה בצפון אוסטריה, בת המעמד הבינוני. אביו היה פקיד מדרג ביניים בממשל האוסטרי. ילדותו של אדולף עברה עליו ללא אירועים מיוחדים, פרט לעובדה שחלק מאחיו ואחיותיו מתו בילדותם עקב בריאות לקויה, דבר שהיה שכיח בסוף במאה התשע־עשרה הרבה יותר מאשר בימינו. לאחר שסיים את בית הספר החליט היטלר לעבור לעיר הגדולה וינה, בניסיון לממש את חלומו להיות צייר או אדריכל. הוא הגיש פעמיים מועמדות ללימודים באקדמיה לאומנויות, ובשתי הפעמים נדחה. משך כל אותם חודשים ארוכים בוינה לא ניסה היטלר להתפרנס מעבודה מסודרת כלשהי. הוא העדיף לנצל קצבאות אותן קיבל לאחר מות אביו. בשלב מסוים אף בחר להפוך לחסר בית הנסמך על שולחנות הסעד, והעדיף זאת על פני עיסוק בתחום שלא תאם את שאיפותיו המקצועיות. למעשה, עד לגיוסו לצבא הגרמני לא צבר היטלר כל ניסיון בלימודים או בעבודה בכל תחום. הוא פשוט האמין שהוא בעל כישרון גדול בציור.
למרות שפרנסת משפחתו באה מכספי משלם המסים האוסטרי, ולמרות שאביו היה פטריוט אוסטרי אדוק, אדולף הצעיר היה רחוק מלאהוב את מדינתו. סביר להניח שהדבר נבע משילוב של אמונה באידאולוגיה גזענית, הגורסת עליונות העם הגרמני על פני עמיה האחרים של האימפריה האוסטרו־הונגרית, כעס על הדחייה מצד האקדמיה האוסטרית לאמנויות, וייתכן שגם תסביכים פסיכולוגיים מסוימים כלפי אביו. כשהחלו רוחות המלחמה לנשב באירופה, בתחילת העשור השני של המאה העשרים, העדיף היטלר להתחמק משירות צבאי באוסטריה, ובמקום זאת להתגייס לצבא הגרמני למרות שלא היה אזרח גרמני. (עובדה מפתיעה שלמדתי מהספר: היטלר קיבל אזרחות גרמנית בשנת 1932 – פחות משנה לפני שהפך לראש ממשלת גרמניה!)
אלויס היטלר, אביו של אדולף
היטלר שירת בצבא הגרמני במשך ארבע שנות מלחמת העולם הראשונה, מרבית הזמן כחייל פשוט הנע בין החפירות של החזית המערבית למפקדות הצבא. את ימי המלחמה המונוטוניים - יש לזכור שהיתה זו מלחמת חפירות שכמעט ולא כללה התקדמות או תנועה - הוא ניצל, בין היתר, לקריאת ספרות גרמנית לאומנית וגזענית. כרבים מבני דורו, המלחמה הקצינה את אמונותיו ודעותיו של היטלר. אחרים פנו אל הדרך הקומוניסטית, בשעה שהוא ביכר את הגישה הגזענית, המטילה את אשמת הפורענות המלחמתית על היהודים ועל עמים "נחותים" אחרים, הרוקמים במחשכים מזימות כנגד העמים הנאורים.
מלחמת העולם הראשונה הסתיימה בסוף שנת 1918. כחמש שנים בלבד אחר כך היה היטלר, בפועל, מנהיגה של המפלגה הנציונאל־סוציאליסטית בגרמניה, ו"לזכותו" נרשם כבר ניסיון ההפיכה ("הפוטש") של 1923. בעיני, זוהי אחת השאלות הבלתי פתורות בתולדות חייו של האיש הזה: כיצד זה אדם צעיר, נטול השכלה פורמלית, נטול כל ניסיון מעשי בתחום מקצועי כלשהו, חייל משוחרר (בדרגה נמוכה), נטול אזרחות גרמנית אפילו, מצליח להגיע לעמדת הנהגה והשפעה שכזו בזמן כה קצר, גם אם במפלגה שולית יחסית? נכון, ישנן דוגמאות רבות בהיסטוריה למפלגות קיקיוניות שהוקמו על־ידי דמויות קיקיוניות, ובכל זאת, דומה שהמקרה של היטלר יוצא דופן.
כישרון אחד ויחיד
הספר מתאר בהרחבה את כישרונו היחיד של היטלר: נאומים חוצבי להבות. יכולתו לעמוד מול קהל, לעתים משך מספר שעות, ולשאת נאומים מלהיבים, תוך שפיכת אש וגופרית על "אויביה" של גרמניה, שבתה את לב הקהל המפלגתי שנהג להתכנס במרתפי הבירה של מינכן. בעידן שקדם לתקשורת ההמונים, התכנסויות מפלגתיות היו אחת הדרכים העיקריות לגיוס תמיכה פוליטית. ולמרות זאת, עלייתו המטאורית של היטלר ממעמד של "כלום" למעמד של מנהיג נראית תמוהה. לאיש לא היו כל כישורים ארגוניים, והוא גם לא החזיק בקשרים חברתיים מפותחים במיוחד - עד יום מותו הוא נחשב "זאב בודד". האם רק יכולת מרשימה של נאום ושלהוב יצרים רטורי הביאה את עמיתיו מהימין הקיצוני הגרמני לשאתו על כפיים למושב מנהיג המפלגה?
ההיסטוריה של "רפובליקת ויימר" בשנות העשרים של המאה העשרים ידועה לכל: המשבר הכלכלי, האינפלציה המטורפת, הסכמי ורסאי הקשים לעיכול וכן הלאה. מסביבו המה הסער, אך היטלר שייט לו בשנים אלה בבטחה אל מעמדו כמנהיג הבלתי מעורער של הימין הקיצוני בגרמניה, אדם שאיש במערכת הפוליטית לא יכול היה להתעלם ממנו, גם לא הנשיא הקשיש הינדנבורג. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הינדנבורג לא נכנע בקלות לדרישתו של היטלר להתמנות לקנצלר. הוא עשה כל שניתן למנוע זאת ממנו. אך המשבר הפוליטי בגרמניה החריף במידה כה רבה, עד כי מינויו של היטלר הפך לברירת המחדל. היטלר קיבל למעשה את גיבוי הימין הגרמני כולו, כולל הימין "הלגיטימי", ובמציאות הפוליטית שנוצרה לא עמדה בפני הנשיא כל אפשרות אחרת. יחד עם זאת, היטלר עמד בראש מפלגת מיעוט, וממשלתו היתה אמורה להיות ממשלת קואליציה, הכוללת גם מרכיבים מן המרכז הפוליטי.
השאלה הגדולה היא לא שאלת עלייתו של היטלר לשלטון, אלא המהירות והקלות שבה הצליח שלטונו להעביר את גרמניה ממעמד של מדינת חוק דמוקרטית למעמד של דיקטטורה גזענית ואלימה. הדבר הממחיש זאת בצורה הטובה ביותר הוא חקיקתם של חוקי הגזע וההפליה בנירנברג בשנת 1935, כשנתיים בלבד אחרי מינויו של היטלר לקנצלר. גם השתלטותו של היטלר על משרת הנשיא, אחרי מותו של הינדנבורג, נעשתה בקלות מפתיעה. דומה שהמדינה הגרמנית והעם הגרמני התמסרו מרצון לשגיונותיו ולטירופו של האיש, אך לא פחות מכך, הם התמסרו בקלות לסדר היום האידאולוגי של המפלגה הנאצית, אשר גם בשלב זה היתה מפלגת מיעוט.
חוקי נירנברג
יש כאלה שבודאי משתוממים על השאלה הזאת. הרי ברור שהיטלר השיג את מבוקשו במהירות ובקלות בזכות היותו דיקטטור רצחני, עריץ חסר מעצורים שכל מבוקשו נעשה מיד על־ידי האזרחים החוששים לחייהם ולשלומם, נתינים הרועדים מפחד זעמו של הטירן. על מה יש להתפלא, אפוא?
התשובה היא שתיאורו של היטלר, בהקשר הפנים־גרמני, כעריץ אבסולוטי חסר גבולות הוא לחלוטין לא נכון. כאשר אנחנו חושבים על עריץ אבסולוטי עולות בעיני רוחנו דמויות כמו אלה של סטאלין או של סדאם חוסיין: אדם השולט בארצו מכוח הפחד שהוא מטיל על תושביה, ובעיקר על אנשי הפקידות והשלטון. כאשר סטאלין נתן, פעם אחר פעם, את הפקודה להוציא להורג פעיל מפלגה כזה או אחר בעוון בגידה או סטייה מדרך הישר הקומוניסטית, עמיתיו של אותו פעיל מילאו את הפקודה בחריצות ובנאמנות מפחד שמראית העין הקטנה ביותר של ספק עלולה להמיט עליהם את גורלו של חסר המזל באותה המהירות. ואכן, במהלך שנות שלטונו נזקק סטאלין (מנקודת מבטו, כמובן) להפעיל טרור חסר אבחנה נגד המונים מבני עמו ומפלגתו, פשוט כאמצעי לשרוד בצמרת. סדאם חוסיין פעל בשיטות דומות על בסיס אתני, בהחזיקו את האוכלוסייה השיעית והכורדית בעיראק תחת מגף ברזל, ובדכאו באלימות קשה כל רמז, אמיתי או מדומה, לאי־נאמנות.
בהקשר הפנים־גרמני לא היה היטלר עריץ הבנוי במתכונת הזו. במהלך עשר השנים הראשונות לשלטונו, מ- 1933 ועד למפנה במלחמת העולם השנייה, כאשר בעלות הברית החלו לצבור ניצחונות במערכה, היה היטלר מנהיג פופולארי, גם אם לא דמוקרטי, וכל הסימנים הראו שרוב העם הגרמני (כמובן, לא כולל יהודים ומיעוטים) עומד מאחוריו ונותן לו גיבוי. ואכן, היטלר לא נזקק בשנים הללו לפעול נגד עמו שלו באמצעים של טרור המוני במטרה להבטיח את שלטונו. פרט למקרים יוצאי דופן, לרבות ניסיון התנקשות בהיטלר עצמו (לא זה המפורסם של "קשר הגנרלים", אלא ניסיון שנעשה מספר שנים קודם לכן על־ידי אזרח גרמני שפעל על דעת עצמו), לא עמד שלטונה של המפלגה הנאצית בסכנה מצד גורמים חתרניים פנימיים.
דיקטטור פופולרי
באותן עשר שנים ראשונות נהג היטלר בסלחנות מפתיעה ובכפפות של משי, בודאי כשמדובר בסטנדרטים היאים לדיקטטורים ולעריצים, בבעלי תפקידים שהמרו את פיו או נתפסו על־ידו כבוגדנים. בתחילת המלחמה הוא חשד בראשי הצבא כי הם קושרים קשר להפילו, ולמרות זאת לא פעל נגדם, ואף סירב לקבל את התפטרותו של מפקד הצבא. כאשר גנרלים מסוימים לא פעלו על־פי פקודותיו, והוא לא נתן בהם את אמונו, העונש הקשה ביותר שהטיל היה פיטורים. הוצאה מיידית להורג לא באה בחשבון.
היוצא מן הכלל בהקשר זה היה "ליל הסכינים הארוכות": פחות משנתיים אחרי שעלה לשלטון, ב- 1934, ניצב היטלר בפני ניצני מרד מצד ה-SA, "הצבא הפרטי" של המפלגה הנאצית, אשר דרש נתח הולך וגדל מעוגת השלטון החדשה. לנוכח עצות שקיבל מגורמים שונים החליט היטלר לחסל כמה מאנשי ה- SA ולהעביר בכך מסר שכללי המשחק השתנו, ועל פעילי המפלגה לקבל את מרות השלטון. יחד עם זאת, לא ניתן להשוות בין האירוע הבודד של "ליל הסכינים הארוכות" לבין מערכת ה"טיהורים" השיטתית וההמונית אותה הפעיל סטאלין משך שנים רבות נגד אנשי מפלגתו וצבאו.
אפיזודה מעניינת הממחישה את מעמדו של היטלר בתוך גרמניה היא החלטתו לפטר גנרל מסוים על רקע אי־ציות להוראות. ההחלטה המקורית של היטלר היתה לפטר את הגנרל ולשלול ממנו את זכויות הפנסיה שלו. הגנרל תבע את המדינה בבית המשפט ודרש להשיב לו את זכויות הפנסיה. בית המשפט פסק לזכותו של הגנרל. היטלר כמובן לא אהב את הפסיקה, אשר הגיעה בשלב של המלחמה שבו האופק כבר הפסיק להיות ורוד. זה היה הרגע המתאים ליטול לעצמו סמכויות גדולות יותר, אשר יאפשרו לו להפוך פסקי דין של בתי משפט ולפטר שופטים "כושלים". אך יש לזכור: בשלב זה היטלר שימש כשליט הבלתי מעורער כעשר שנים, ולמרות זאת בתי המשפט עדיין יכלו להפוך את החלטותיו.
כפפות משי ואגרוף ברזל
כפפות המשי התחלפו באגרוף ברזל בעיקר אחרי יולי 1944, עם כישלון ניסיון ההתנקשות המפורסם בהיטלר, באמצעות הטמנת מטען חבלה במפקדתו שבמזרח פרוסיה, "מאורת הזאב". מאחורי הניסיון עמדה התארגנות שמנתה עשרות קצינים בצבא הגרמני, רבים מהם ממשפחות אצולה מיוחסות. בשלב זה של המלחמה, הכישלון הגרמני בשדה הקרב היה ברור אף להיטלר עצמו, והכל ציפו לתבוסה הממשמשת ובאה. למעשה, הקצינים הקושרים ביקשו, באמצעות חיסולו של היטלר, להשיג תנאי כניעה טובים יותר מול בעלות הברית. תגובתו של המשטר הנאצי על ניסיון ההתנקשות היתה פראית במידה משמעותית יותר מכל הצעדים שננקטו עד אז כלפי העם הגרמני עצמו (לא בהשוואה לרצחנות שננקטה כלפי היהודים ועמים אחרים), וזכורה מכל פקודתו של היטלר לתלות את הקצינים באמצעות אנקולי בשר במקום חבלים רגילים.
קלאוס שנק פון שטאופנברג, דמות מפתח בקשר הגנרלים
האמת היא, שמרגע עלייתו לשלטון ועד לתפנית במלחמת העולם השנייה במהלך 1942, גרמניה ידעה בעיקר הצלחות וחדשות טובות. בשנים שלפני המלחמה הצליחה הממשלה ההיטלראית להוציא את המדינה מהמשבר הכלכלי החריף בו היא היתה נתונה משך זמן רב, והזירה הפנימית נראתה יציבה מאי פעם. אך החשוב ביותר אירע בזירה החיצונית: במהלך שלוש שנים בלבד, מ-1936 ועד 1939, הצליח היטלר להפוך על פניו את הסכם ורסאי שנתפס בגרמניה כתכתיב של תנאי כניעה משפילים, להשתלט על שטחים שנלקחו מגרמניה, לספח את אוסטריה ולכבוש למעשה את צ'כוסלובקיה, כל זאת ללא שפיכות דמים. אין זה פלא, אפוא, שבעיני הגרמנים נתפס האיש כקוסם. האם זה משנה שתחת מעטה ה"הצלחה" הזה התרחשו לא מעט מעשי זוועה: רדיפת היהודים, רציחתם של חולי הנפש, נישולם של כל "הסוטים מדרך הישר"? בעיני העם הגרמני זה בודאי לא שינה הרבה.
השאלה המעניינת ביותר שעולה בעקבות קריאת תולדות חייו של אדולף היטלר נוגעת, כמובן, לעתיד. האם משהו מסיפורו של האיש (או ה"לא־איש", כשמה של ביוגרפיה מוקדמת יותר) הזה נותן לנו, החיים בתחילת המאה העשרים־ואחת, תובנה כלשהי באשר לזיהוי מוקדם של דיקטטורים רצחניים בכוח? האם משהו בלימוד ההיסטוריה הקשה של המאה הקודמת יכול לעזור לנו ולדורות הבאים להימנע משואות או ממלחמות עולם עתידיות?
עם הפנים לעתיד
התשובות שלי לשאלות הללו הן: לא. ככל שאני מתעמק יותר בסיפורה של גרמניה הנאצית ובסיפורו האישי של היטלר; ככל שיותר ויותר פרטים חדשים על תהפוכותיה של המאה העשרים הולכים ומצטברים, כך אני מאמין יותר שהמרכיב הדומיננטי בהיסטוריה הוא יד המקרה. מעולם לא קיבלתי את התזה הגורסת, שמשהו ב"גנים הקולקטיביים" של העם הגרמני הגביר את הסיכוי לביצוע רצח עם או לפתיחתה של מלחמת עולם. הגרמנים אינם טובים יותר או טובים פחות מכל עם אחר. מה שקרה בשנות השלושים של המאה העשרים הוא, שבנקודת זמן היסטורית מצומצמת באופן יחסי - שנים ספורות - נפגשו מספר רב של גורמים בלתי תלויים, אשר כמו בתרכובת כימית, הצירוף המדויק של כולם יחדיו הביא לפיצוץ הגדול.
בתרכובת הזו, היטלר יכול להיחשב כמרכיב הפסיכולוגי. אמנם, הביוגרפיה שכתב קרשו לא ניסתה לנתח את אישיותו של היטלר (זאת עשו כבר ביוגרפיות קודמות), אך לא ניתן להימנע מההשפעה העצומה של אישיותו ואופיו על מהלך האירועים. גם קרשו מכיר בכך, שהיטלר היה למעשה פסיכופת (למרות שהוא לא משתמש במונח הזה), אדם שאישיותו, במידה כזו או אחרת, כללה מאפיינים שאפשרו לו להגיע לעמדת ההנהגה האבסולוטית וממנה ליזום מלחמת עולם והשמדת עם; מאפיינים פסיכולוגיים אלה קיימים אצל בני אדם "נורמליים" במינונים אחרים לחלוטין. הבעיה היא שבניגוד להפרעות נפשיות אחרות, כגון דיכאון או סכיזופרניה, קשה מאד לאבחן מלכתחילה מבנה אישיות בעייתי כמו זה שהיה להיטלר, ולהסיק מכך את המסקנות המתבקשות לכאורה.
לפני מספר חודשים, באוניברסיטת "וירג'יניה טק" שבמדינת וירג'יניה בארצות־הברית, רצח סטודנט שנה ד' שלושים־ושניים מעמיתיו הסטודנטים והמרצים במוסד, בשתי התקפות ירי קטלניות. התקשורת האמריקנית, בימים שאחרי הטבח, ניסתה לבחון האם ניתן היה לתייג את הסטודנט מראש כ"רוצח בפוטנציה". התשובה היא, כמובן, שלא ניתן היה. ככל שהאיש היה מתבודד, מוזר, לא חברותי ואף עוין, איש לא היה יכול להעלות בדעתו שהוא יופיע יום אחד באוניברסיטה ויטבח עשרות אנשים (גם מי שהעלה בדעתו לא יכול היה לעשות הרבה...). שהרי באוניברסיטה של כעשרים־וחמישה אלף סטודנטים בודאי יש יותר מסטודנט אחד שהתנהגותו המוזרה יכולה להחשידו בכוונות שליליות.
סטודנטים מתאספים לאחר היריות, אוניברסיטת וירג'יניה טק
ההיסטוריה, יותר מהפסיכולוגיה, מלמדת אותנו שקשה מאד לשים את האצבע על מנגנון חברתי או פוליטי יעיל המסוגל לנפות מהמערכת הפוליטית אנשים "בעייתיים" לפני הגיעם לעמדות הנהגה. נהפוך הוא, לרבים מאתנו יש תחושה, שהמערכת הפוליטית מהווה דווקא כר פורה לפעילותם של אנשים בעלי אופי, איך נאמר זאת, לא בהכרח אידאלי. לשון אחרת: לא קשה למצוא בין הפוליטיקאים אנשים מושחתים, פרטית וציבורית כאחת, שקווי הגבול בין המותר והאסור נתפסים על־ידם כגמישים. עם כל ההבדל העצום בין שחיתות פוליטית "שגרתית" לבין רצחנות בהיקף היטלראי, העובדה היא שמבנה אישיות בעייתי בקרב פוליטיקאים ומנהיגים אינו דבר חריג, ויש יותר משתיים־שלוש דוגמאות היסטוריות למלכים ושליטים שהיו מטורפים וסבלו מהפרעות נפשיות פתולוגיות מוכרות.
כשאנו צופים מן הצד במסכת הבלתי נגמרת של הביקורת הציבורית, החקירות המתמשכות, הרפש התקשורתי וההלעגה הסאטירית אותה נאלצים לעבור פוליטיקאים בני ימינו על בסיס יומיומי, רבים נדים בראשיהם ונאנחים: הוא צריך להיות מטורף בכדי לקום כל בוקר וללכת לעבודה. בקלישאה הזאת יש יותר מגרעין של אמת. השאיפה להיות מנהיג פוליטי דורשת מהאדם סוג מסוים של טירוף, של חיידק "לא נורמלי" הנעדר מחייהם של בני תמותה רגילים. כמובן, אצל מרבית הפוליטיקאים השיגעון הזה מוגבל לתאוות תקשורת ולחיבה יוצאת דופן לסיגרים יקרים, אך ההיסטוריה מראה שמדי פעם חל קלקול מסוים במערכת "הברירה הטבעית" הפוליטית, ולשלטון מצליח להגיע אדם שטירופו מכיל מרכיבים מסוכנים יותר. בהינתן שדבר זה מתרחש בצמוד למספר גורמים נוספים, הן במערכת הפוליטית הפנימית של אותה מדינה והן במערכות אחרות (הזירה הבינלאומית, הכלכלה, אפילו האקלים), אותה תרכובת "כימית" מסוכנת יכולה להגיע לטמפרטורת רתיחה. גרמניה בשנות השלושים של המאה העשרים היתה כמובן דוגמה מצוינת למצב כזה, אך אין שום ערובה שלא יהיו סיטואציות כאלה בעתיד.
למעשה, ייתכן שאנו חיים כיום בעיצומו של תהליך אשר עלול להוביל לסיטואציה דומה. המערכת הבינלאומית כולה עוסקת בשנים האחרונות בסכנת ההתחמשות הגרעינית של איראן. אם במשך כשמונה שנים, כאשר נשיא איראן היה מוחמד חאתמי "המתון", נותרה הפעילות ההבינלאומית על אש קטנה, הרי שבשנתיים האחרונות, מאז היבחרו של מחמוד אחמדינג'אד לנשיאות איראן, עלתה הסוגייה מספר מדרגות על סדר היום העולמי. הסיבה לכך היא כמובן התחושה שאחמדינג'אד האיש מייצג סוג שונה לחלוטין של מנהיגות מזו של חאתמי, סוג של קיצוניות, גזענות גלויה והתלהמות שאפיין מנהיגים בני תקופתו של היטלר, ואולי אף את היטלר עצמו. העולם, איפוא, מכיר בכך שהסכנה הגדולה ביותר נשקפת לא מהמנהיג עצמו, או מהנשק עצמו, אלא מהשילוב של שני המרכיבים הללו, ושל מרכיבים נוספים.
מחמוד אחמדינג'אד
הסיטואציה ההיסטורית שהיטלר עמד במרכזה לפני כשבעים שנה היתה ללא ספק ייחודית, אך בטווח ההיסטורי הארוך אין כל ביטחון שלא יתרחשו סיטואציות דומות, או בעלות מרכיבים משותפים. לכל ידוע, כי למרות החותם הטראומטי שהותיר אחריו היטלר, העולם של אחרי 1945 רחוק מלהיות עולם שליו ונטול מלחמות. אפילו המונח "רצח עם" לא נותר על דפי לכסיקון ההיסטוריה בלבד. עם כל חשיבותם של הלקחים שנלמדו מאז ימי מלחמת העולם השנייה, ואכן הביאו להגברת הדמוקרטיה, החירות והשלום לפחות בחלקים מסוימים של העולם בשישים השנים האחרונות, קשה להניח שאותם יצרים אפלים השוכנים בגנים הקולקטיביים שלנו, בני האנוש, צפויים באמת להשתנות. בראייתי, לכל הפחות, ישנו קו ישיר בין אדולף היטלר לבין הפסוקים האלמותיים שנכתבו אלפי שנים לפניו: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ; וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום. וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ; ויתעצב אל לבו ... ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו" (בראשית, ו' 6-5, ח' 21).
|
קישורים
נירנברג ויקיפדיה (חוקי נירנברג)
הדיקטטורים מאמר מאת נתן רון באתר "האייל הקורא"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש