 |
אוסקר וויילד: תמונתו של דוריאן גריי, 2006, תרגום: ליה נירגד, הקדמה: קאמיל קוטי, הוצאת פן־ידיעות אחרונות־ספרי חמד, 258 עמ'.
|
|
| ספרים • יהושע ניר • יום ד', 1/8/2007, 7:21 |
|
 |
|
המהדורה החדשה של "תמונתו של דוריאן גריי" משובחת. התרגום של ליה נירגד קולח ואמין. אילו כתבו ודברו עברית באנגליה הויקטוריאנית – כך היו מתבטאים. המבוא של קאמיל קוטי מאיר עיניים ומרתק, ושאר התוספות מצוינות. לטעמי – הספר הוא מופת של עריכה והוצאה לאור. ויותר מכל, הוא גרם לי לכמה הרהורים חדשים על הספר הישן הזה.
האם די בצורה?
לשם מה אנו קוראים ספרים? הסיבה הכללית והשטחית היא, שספרים, כמו סרטים ויצירות אמנות אחרות, מעוררים בנו תגובות ורגשות, שאין בכוחן של חוויות אחרות לעורר. יכולתן של יצירות אמנות ליצור תגובות ולהפעיל רגשות טמונה בהיותן אובייקטים אסתטיים, כלומר מערכות של סימנים שאורגנו במרחב ובזמן באופן שיפיק תגובות כאלו. כל סוג של אמנות משתמש בסימנים ובאמצעים ייחודיים כדי להפעיל אותנו כך. עד כאן, כנראה, נוכל להגיע להסכמה.
מכאן ואילך נתפצל לשני מחנות (לפחות) שלהם תפיסה הפוכה לגבי מטרת האמנות. מחנה אחד יגרוס: אין שום חשיבות לטיבם המוסרי של התגובות והרגשות שמעוררת יצירת אמנות, שכן היא עומדת במנותק מההווייה החברתית, ועקרונות של מוסר אינם אמורים לחול עליה. קנה המידה היחיד שעל פיו תיבדק אמנות יהיה אסתטי - האם היצירה "יפה", "מרגשת", "יעילה", "מתוחכמת" או "עמוקה" וכיוצא באלו שיפוטי ערך אמנותיים בלבד. המוסיקה תיחשב לאמנות העילאית על פי תפיסה זו, משום שהיא (לכאורה) נעדרת העדפה מוסרית, היא אובייקט אסתטי טהור. אוסקר ווילד מנסח גישה זו בחריפות במבוא ל"תמונתו של דוריאן גריי": "אין ספר מוסרי או בלתי מוסרי. ספרים כתובים היטב או כתובים רע, זה הכל". מבחינתו של ווילד, אם יצירה מקדמת תפיסות אנטי מוסריות כמו שימוש באלימות או נקיטת גישות גזעניות, יש להעריכה על סמך מידת ההתפעלות האסתטית שהיא יוצרת. מכל בחינה אחרת היצירה איננה עומדת לשיפוט.
אוסקר ווילד
אבל מה כל כך ראוי או רצוי בתגובות או ברגשות התפעלות מיצירות אמנות? ישאלו במחנה השני. הלוא בלי שנברר מה טיבם של אותם רגשות, האם הם טובים או רעים, מוסריים או אנטי־מוסריים, אין כלל טעם להתנסות בהם. יצירות אמנות אינן יכולות לפעול עלינו במנותק מההווייה החברתית שבה אנו נתונים, ובהווייה זו יש חשיבות מכרעת להעדפות מוסריות. ערכה של יצירת אמנות חייב לנבוע, בין השאר, גם מן העמדה המוסרית שהיא נוקטת. מכאן לא נובעת העדפה של יצירות אמנות דידקטיות שכל מטרתן לקדם מטרות חברתיות, כפי שדרשו המרקסיסטים ("האמנות איננה ראי המשקף את פני החברה, היא צריכה להיות פטיש המעצב אותה" – ברטולד ברכט). יצירות אמנות, על פי תפיסה זו, פועלות במשולב בשני רבדים – האסתטי והמוסרי, והניסיון לבודד מרכיב אחד בלבד יהפוך את היצירה (או את קליטתה) לשעשוע סתמי במקרה האחד, או לתהליך דידקטי במקרה השני, ושתי האפשרויות אינן ראויות, שכן "יצירה מקורית ניכרת לא רק בצורה ובסגנון, אלא גם במטרה רצינית" (פ.ר. ליוויס).
ישעיהו ליבוביץ' טוען ב"על הגבורות ועל המלחמות": "ואף אם הדבר מכאיב לנו מאוד, יש לומר: אנשי האס. אס., שבתחום שלטונם היו מחנות אושוויץ ומאידנק וטרבלינקה – האם לא היו גיבורי מלחמה? הלוא נדרשה קואליציה של האימפריה הבריטית, ברית המועצות וארצות הברית גם יחד כדי להכריע אותם במלחמה של שש שנים!...עדיין אין זה שבח ודאי לאדם שהוא גיבור מלחמה." חשבו נא: חייל נאצי אמיץ לב, האין הוא גיבור מלחמה? המדליה שזכה בה, האין הוא ראוי לה? הלוא אם נתעלם מהצד המוסרי של המלחמה, ונתרכז רק במלאכת ההרג ה"יעילה", ה"מתוחכמת", ה"מושלמת" – אנה אנו באים? ובהקבלה (שליבוביץ' לא אחראי לה): האם יצירת אמנות מרהיבה אך מושחתת מבחינה מוסרית ראוייה להערכתנו במנותק מכל העדפה ערכית? אם נסכים לכך, נמצא את עצמנו מהר מאוד מתפעלים מהערך האסתטי של הקריקטורות האנטישמיות ב"דר שטירמר".
יש, כצפוי, אפשרויות התבוננות אחרות בסוגייה. לסגירה מסויימת של המעגל נציץ אל בית מדרשם של הפוסטמודרניסטים. אלה יטענו שלאמנות אין תכלית ברורה, לא אסתטית ולא מוסרית. כדי להתכוון לתכלית כלשהי צריך להניח שיש משמעות או מבנה מוסכמים ליצירות אמנות, וזוהי הנחה בעייתית, לא כל שכן ייחוס משמעויות ערכיות או מוסריות ברורות לטקסטים. האמנות איננה מחקה או מייצגת מציאות ברורה, היא דווקא מפרקת ומאתגרת את הכרת המציאות של צרכנה. בכך היא ממלאת צורך פסיכולוגי, שהוא חלק בלתי נפרד מהדרך שבה אנו מסמנים לעצמנו שביל עקלקל בעולם המתעתע שלנו. "האמנות חותרת תחת חוקי ההיגיון", מסכם ז'אק דרידה.
תמונתו של דוריאן גריי כמסמנת כיוון
מה מקומו של "דוריאן גריי" במשולש הגישות הזה? ברור לי שאילו הייתי קורא בספר מתוך תפיסת "אמנות לשם אמנות" בלבד, או אפילו כמניפסט מתוחכם פחות או יותר של אידיאולוגיה כזו, ספק רב אם הייתי מתפעל מן היצירה. כמעשה אמנות הספר יוצר תחושה מאובקת למדי. כבר קראנו - ראינו - צפינו ביצירות "יפות" (בלשונו של ווילד) הרבה יותר, בוודאי בז'אנר הריאליזם הפנטסטי הפורח. אולי, אם כך, יש לוויילד, בניגוד גמור להשקפותיו המוצהרות, איזו שהיא בשורה מוסרית חדשה? נדמה לי שגם כאן התשובה שלילית. אמנם דוריאן גריי צועד מחטא מוסרי קל לכבד ממנו עד לרוע האנוכי המוחלט, אבל, כצפוי, הוא משלם את המחיר המתאים באופן סימטרי לגמרי לחטאים שלו. "על הרצפה היה מוטל גבר מת, ...שסכין נעוצה בלבו. הוא היה כמוש, מקומט ומתועב למראה". מה צפוי יותר וסופי יותר מן הסיום הסגור הזה שנותן תשובה ניצחת לרצון המופרך להישאר צעיר ושולט לנצח? אם כך, אולי עדיין נושא עמו "דוריאן גריי", כמעט מאה ועשרים שנה אחרי פרסומו הראשון, עוצמת דקונסטרוקציה מספקת כדי לאתגר ולסמן כיוונים במציאות העכשווית?
נדמה לי כי כוחו של הספר עדיין במותניו למרות הסיום הצפוי שלו. לא באנגליה הויקטוריאנית, על גינוני האדונים והמשרתים שלה, אלא כאן אצלנו בארץ חמדת אבות. הנה דוריאן יפה הבלורית והתואר מטפס על המוט באום־רשרש להניף את דגל הדיו. הנה הוא מול הכותל, מחזיק את הקסדה בידו ועיניו מצועפות, הנה הוא בתחבושת סביב ראשו, חוצה עם אוגדתו את התעלה בהא הידיעה. האם זה הוא או דיוקנו המשתקפים אלינו מ"כוכב נולד" או שמא מ"ארץ נהדרת" ו"פספוסים"? והדמויות או הדיוקנים ממשיכים להתחלף, ודורי היפה מופיע עם סכין שלופה בידו לדקור בפתח מועדון ריקודים, או לחבוט בזוגתו, לבצע מעשה סדום קטן בעמורה או בשרותי הנשים במאורה של צעירים ויפים. הנה הוא מפריע למורה בכיתה, או צועק לשופט על כר הדשא בן זונה. ובהבזק לעתיד - הנה דורי שלנו מתקרב אל התמונה. כמה מכוער הוא בתמונה. בידיו סכין, רובה, תותח. כל כך הרבה עצמה. האם יעצור להתבונן במראה? האם יצליח לשנות כיוון לפני הנפילה? האם סיום קטסטרופלי הוא האפשרות היחידה? הרבה שאלות. מעט תשובות. למרות הכל, חד־כיווני וסגור ככל שיהיה, "דוריאן גריי" מעורר תהיות, ואולי מסמן כיוון.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש