טענה מוכרת באקדמיה, ובשיח האינטלקטואלי הפופולרי בכלל, אומרת שמקורו של חג החנוכה בחג שמש (או אש) פגאני. חגי השמש הפגאניים, שבהם ידובר עוד בהמשך, באים לחזק את כוחה של השמש באחד משני מועדים מרכזיים – כאשר היא בשיא עוצמתה ולקראת תחילת הירידה בכוחה, ביום הארוך ביותר בשנה; או כאשר היא חלשה במיוחד ולקראת התגברותה הקרבה, ביום הקצר ביותר בשנה. חג החנוכה מצוין בזמן סמוך ביותר למועד השני, והוא אינו נופל באמצע החודש, כמו מרבית המועדים והחגים היהודיים, אלא לקראת סופו, כאשר הלבנה במיעוטה. במלים אחרות, בחנוכה החושך גדול במיוחד – והמנהג המזוהה ביותר עם החג הינו הדלקת נרות שאורם הולך וגובר מיום ליום. אך לא בחג האורים בכוונתי לעסוק כאן, אלא בחגי אש אחרים החולקים חלק ממאפייניו. נתחיל, כפי שראוי, בסיפור.
השבעות, דבקונים ובגידות
באלדר (Balder / Baldor / Baldr), שמשמעות שמו 'הקורן', היה בנו של אודין שתום־העין, אבי אלי האאסיר הנורדים. הוא היה הנבון, העדין, האהוב והחכם מכל האלים. לילה אחד חלם באלדר חלומות כבדים ומעיקים, ובהם חזה את מותו. כאשר סיפר את שחלם לאמו, פריג (Frigg), החליטה זו לעשות מעשה: היא השביעה את כל החפצים, החיות והצמחים שלא לפגוע בבנה. השבועה הייתה יעילה כל כך, עד שהשעשוע החביב באסגרד היה מעתה להשליך חפצים וכלי נשק על באלדר, ולראות כיצד אינו נפגע כלל.
לוקי בן הענקים, אל הכחש והמרמה, מאס במשחק, התחפש לאשה זקנה והגיע לביתה של פריג. הוא שאל אותה כיצד ייתכן שבאלדר אינו נפגע, והיא סיפרה לו על השבועה. "האם השבעת את כל היקום?", שאל בתמימות, ופריג התוודתה באוזניו שממערב לוולאהלה ישנו צמח אחד, הדבקון (mistletoe), שהיה צעיר וחלש מדי, ולכן לא השביעה אותו. לוקי מיהר אל צמח הדבקון, ומאחד מענפיו עיצב חנית (או חץ). אחר כך חזר לפאב השכונתי, שם המשיכו כל האלים במשחק, ורק הוד (או הות'ר, Höðr), אחיו העיוור של באלדר, עמד בצד. "מדוע אינך משתתף במשחק? הרי אינך רוצה לפגוע בכבודו של באלדר!" אמר לוקי. הוד הזכיר ללוקי שראשית, הוא עיוור; ושנית, אין לו דבר להשליך. לוקי, כמובן, מיהר להציע שהוא יכוון את הוד, הניח בידו את ענף הדבקון, כיוון, והוד זרק בכל כוחו האלוהי. ענף הדבקון פילח את חזהו של באלדר, שהתמוטט ללא רוח חיים.
הוד דוקר את באלדר בענף דבקון (באדיבות מכון Árni Magnússon, איסלנד, מתוך כתב־יד SÁM 66)
לאחר שגילו את שהתרחש, ובזעמם הרב, הרגו האאסיר את הוד. אחר כך תפסו את לוקי, והשתמשו בבני מעיו של בנו כדי לכפות אותו לשלושה סלעים במעמקי האדמה, כאשר נחש תלוי מעליו, ומטיף ארס מפיו. אשתו של לוקי עומדת מעליו ובידיה קערה, בה היא אוגרת את הארס, אך מדי פעם עליה לרוקן את הקערה, ואז נוטף הארס החומצי על גופו הערום של לוקי, וזה צורח ומתפתל – וגורם לרעידות אדמה.
בינתיים, גופתו של באלדר הושמה על ספינתו העצומה, שהועלתה במדורת ענק בלב ים. אשתו, נאנה – שגם הוד התחרה על אהבתה בעבר – קפצה אף היא אל תוך הלהבות. לאחר חורבן העולם וקץ האלים, הראגנארוק, ישובו הוד ובאלדר – אל האור ואל החושך – מממלכת המתים של האלה הל (בתו של לוקי), וימלכו בעולם בהרמוניה ובשלווה.
במובנים רבים, הסיפור הוא וריאציה על מיתוס נפוץ ביותר, על האל/ה המסמלים את מחזוריות הטבע והשמש: הם נלקחים אל עולם החושך וחוזרים חזרה אל עולמנו, ובכך גורמים לעונות השנה. הגרסה המפורסמת ביותר של המיתוס היא זו של פרספונה והאדס. כאן, אל החושך הוא הוד, השולח את באלדר – אל האור – אל ממלכת המתים עד חזרתו הסופית. עדויות לקשר האמור בין שני המיתוסים ניתן לראות במוטיבים של אור, שמש ואש שנקשרו בבאלדר: בקרב הנורדים, פרח הקמומיל נקרא על שמו של באלדר – אם בגלל שמצחו היה לבן ובוהק כעלי־הכותרת של הפרח, ואם בגלל שהפרח דומה בצורתו לשמש. בסקנדינביה כולה, נהוג להדליק מדורות ענק ביום הארוך ביותר בשנה, ה-summer solstice החל ב-23 ביוני – אשר בחלקן שורפים צלמי אדם. בכל מקרה, האמונה היא שמדורות אלו מגנות על הכפר מפני שרפות במהלך השנה, ומבטיחות יבול שופע. בשוודיה, מדורות אלו מכונות 'מדורות באלדר'.
"האש האשית והקורנת"
בהרי סקוטלנד – כמו בתרבויות גאליות וקלטיות אחרות – היה נהוג עד סוף המאה ה-18 להדליק באחד במאי (סמוך לל"ג בעומר, אגב) מדורות שנקראו Beltane Fires ושחגגו את תחילת הקיץ. Beltane מגיע מ-belo או bale או baltas, שמשמעו "הקורן" או "הלבן"; ומ-tene, שמשמעו כנראה "אש". לכן Beltane Fire משמעו "האש האשית והקורנת", פחות או יותר.
כמו חגים קלטים אחרים, גם חג זה נחוג בראש הרים וגבעות, מתוך האמונה שמי שברא את היקום כולו יתבזה לשכון בבית מעשי ידי אדם. את המדורות היו מדליקים בעזרת need-fire, אש־צורך: בלילה הקודם, כל אש בכפר כובתה, ובמשך היום בנו מתקן – פשוט יותר או פחות – להדלקת אש מחודשת באמצעות חיכוך (עץ בעץ; חבל בעץ). אש־הצורך נתפשה כמגיעה ישירות מהשמים, וכבעלת תכונות הגנה חזקות מפני כישוף ומחלה. חוץ מהדלקתה בבלתאן, נהגו להדליק אותה בעת צרה (כגון מגפה), דהיינו, בעת הצורך, ומכאן שמה; לדוגמה: אם מגפה תקפה את הצאן, היו מציתים אש־צורך ומעבירים את הצאן דרך העשן המטהר, או מדליקים שתי מדורות ומעבירים את העדרים ביניהן. המקבילה בסקוטלנד של "בין הפטיש לסדן", או ליתר דיוק, Between a rock and a hard place היא הביטוי "בין שתי מדורות הבלתאן". בכל מקרה, את מדורות הכפר היו מציתים מחדש בעזרת גחלים לוחשות ממדורת הבלתאן.
נחזור למדורות הבלתאן עצמן. לאחר הצתת המדורות היו שרים ורוקדים סביבן, ואופים על הגחלים (או על אבנים שהולהטו באש) עוגה משיבולת שועל, חלב, חמאה וביצים. את העוגה היו מחלקים לחלקים שווים, את אחד החלקים משחירים בפחם, ומכניסים את כולם לתוך כובע. מי שאיתרע מזלו (ה-cailleach beal-tine) לקבל את החתיכה המושחרת, נתפס בידי אחרים, שהעמידו פנים שהם משליכים אותו לתוך האש או גוזרים אותו לרבעים. במקרים אחרים, הקורבן רק היה נדרש לדלג מעל לאש שלוש פעמים. במקומות רבים, בימים הבאים כולם היו מדברים עליו כאילו מת באירוע.
חגיגות ה-Beltane (צילום: באדיבות מישל דייויס). תחת רשיון CC Attribution 2.5
מנהגים דומים – אך ללא קורבן אדם מדומה, אם כי לעתים נהגו לשרוף בובות שונות – קיימים באותו המועד בסקנדינביה ובגרמניה. בגרמניה הם נקראים Walpurgis על שם קדושה אנגליה, אך מקורו של החג קדום בהרבה (ויקינגי, ככל הנראה); הוא גם נתפש כליל המכשפות, בו הן חוגגות ונמצאות בכל מקום, ולכן יש להדליק מדורות להרחיקן. ישנה השערה שחגיגות תחילת הקיץ היו באחד במאי ולא מאוחר יותר, כיוון שזו התקופה שבה הבקר נשלח לרעות בשדות המרעה בהרים; ממש כפי ש-Halloween, ליל ה-31 באוקטובר, היה לפני היום שבו הבקר חזר לשדות המרעה הנמוכים. לכן, למרות שמועדים אלו אינם אסטרונומיים באופיים, הם נתפשו כתחילת הקיץ ותחילת החורף, בהתאמה.
טקסים דומים מתרחשים הן בכנסיה הלטינית והן בזו המזרחית בתקופת חג הפסחא. בכל הטקסים האלו ישנם שני מאפיינים חוזרים: ראשית, האש המובערת צריכה להיות אש חדשה (אש־צורך, כאמור): בתחילה מכבים את כל המנורות בכנסיה (ולעתים, בכפר כולו) ורק אז מוצתת אש חדשה, אם בעזרת אבן צור, אם בעזרת ידו של מלאך כפי שקורה עד ימינו אנו בכנסיית הקבר; בכל מקרה, זוהי אש היורדת מהשמים. שנית, האש ושאריותיה אמורות להיות בעלות תכונות הגנה וברכה, בעיקר מפני אש: אנשים לוקחים מקל מפוחם מהמדורה ושמים אותו בין קורות הגג; או מורחים על עצמם את פחם המדורה.
ברחבי אירופה כולה, מדורות ענק נפוצות אפילו יותר ביום הארוך (או הלילה הקצר) בשנה – summer solstice – 23 או 24 ביוני: כך בגרמניה, ספרד, יוון, תורכיה, אירלנד, רוסיה ועוד. ארבעת המנהגים המקושרים ביותר עם יום זה (שהנצרות קבעה אותו כיומו של יוחנן המטביל) הם הדלקת מדורות ענק, דילוג מעליהן, תהלוכות לפידים מסביב לשדות – שלושת אלו לשם הרחקת מחלות והזמנת ברכה, כמו גם תזכורת לשמש בשיא תפארתה – וכן סיבוב גלגלים וסביבונים שונים (חלקם בוערים), המזכירים בצורתם את השמש או בתנועתם את מחזור השמש השנתי. כאמור, המדורות של באלדר בשוודיה הוצתו ביום זה.
צוחקת בה האש
האם קרבתו של חנוכה ליום הקצר בשנה, ה-winter solstice (החל בימינו ב-21 לדצמבר, ובתקופת חז"ל, בזמן הלוח היוליאני, ב-25 בדצמבר), מקרית? האם, באמת, מקורו של חנוכה פגאני, או שכ"ה בכסלו היה פשוט, במקרה, היום בו חנכו מחדש החשמונאים את בית המקדש השני? להכריע בסוגיה לא אוכל, אבל נראה לי שכבר חז"ל עצמם היו מודעים לפולמוס האמור. במסכת עבודה זרה (דף ח, עמוד א') דנים חז"ל בחגים רומים:
"אמר רב חנן בר רבא: קלנדא - ח' ימים אחר תקופה, סטרנורא - ח' ימים לפני תקופה, וסימנך: אחור וקדם צרתני (תהלים קלט ה') וגו"'.
נבאר: קלנדא (calendae, חג תחילת החודש, ובמקרה זה, חג תחילת החודש הראשון בשנה, ינואר), סטרנורא (הסטורנליה, חגו של סטורן, שחל בין ה-17 ל-26 בדצמבר) – ובקרבתם ליום הקצר בשנה. הפסוק מתהילים בא להסביר מדוע קלנדא מוזכרת במשנה (אותה חז"ל דורשים כאן) לפני סטרנורא, למרות שהיא מאוחרת לה בזמן. כעת מסופרת האגדה הבאה:
"לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, עמד וישב ח' ימים בתענית ובתפלה, כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך, אמר: מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים, לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים, הוא קבעם לשם שמים, והם קבעום לשם עבודת כוכבים."
חנוכיות (צילום: באדיבות בת' ברוור). תחת רשיון CC Attribution 2.5
מדוע חשוב לחז"ל להסביר את קיומם של חגים הנמשכים שמונה ימים לפני, ושמונה אחרי, היום הקצר בשנה? ייתכן שרק בשביל להסביר את תפוצת אותם החגים בקרב כל העמים המוכרים להם, ולכן גם קבעו את מקורם באבי האנושות כולה. אבל, בכל זאת, איזכור אדם הראשון וקביעתו את הימים הטובים ל"שם שמיים", כמו גם הדגשת מספר ימי החגים והמועד הסמוך לאמצע דצמבר אינם יכולים אלא להזכיר לנו, כפי שברור למדי שהזכירו גם לחז"ל, את חנוכה.
בכתיבת מאמר זה נעזרתי רבות ב-The Golden Bough, ספרו המפורסם של J.G. Frazer, ובעיקר בפרקים 61 ו-62.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש