"משימה בלתי אפשרית 2", או כפי שהוא ידוע בציבור, M:I-2, הוא ה"בקרוב" האולטימטיבי. הרבה טריילרים ראיתי בימי חלדי, רבים מהם טובים יותר מהסרטים הנלווים להם. M:I2 - לפחות בז'אנר של בקרובי פעולה - הוא יצירת מופת. לטובת אלו מכם שלא ראו סרט בחצי שנה האחרונה ולכן הצליחו לא לחזות בבקרוב האמור, לפניכם תאור קצר.
הבקרוב נפתח במצלמה מרחפת בין צוקים מדבריים. על אחד הצוקים אנו מגלים דמות זעירה של אדם המטפס במעלה הצוק. עדיין לא ברור מי האיש הזה, למה הוא מטפס, מה ייצא לו מזה ובאיזה דאודורנט הוא משתמש, אבל הוא איש קטן נגד צוק גדול ולכן הוא זוכה לסימפטיה. שבע שניות לאחר מכן, טעות קטנה, מדרך רגל לא נכון, והאיש הקטן מדרדר במורד הצוק ועומד ליפול אל מותו הפוטוגני. אך לא - ברגע האחרון הוא הצליח להושיט יד ולאחוז בסלע, ולהציל את עצמו. רווח לנו, מה גם שעכשיו ניתן לראות שאותו איש קטן אינו אלא טום קרוז (שאותו אנחנו מאוד אוהבים). "הסוכן אותר", אומר קול נשי ונעים, ובמקביל מתחילה להשמע ברקע מוזיקה אלקטרונית קלה שנשמעת מוכרת באופן מעורפל. 3 שניות מאוחר יותר, טום הגיע כבר אל ראש הצוק והוא מרכיב משקפי שמש. "בוקר טוב, מר האנט" אומרות לו משקפי השמש. "מצטער שהפרעתי לחופשתך". טום קרוז (אלא שהוא לא טום קרוז, הוא הסוכן איתן האנט) מוריד את המשקפיים ומשליך אותן לעבר המצלמה, כאשר הן מתפוצצות באויר, והמוזיקה מתחילה להכות, ועכשיו אנחנו נזכרים מאיפה אנחנו מכירים אותה - זאת גירסה אגרסיבית במיוחד לנעימת "משימה בלתי אפשרית".
מחצי דקה זו של תחילת הבקרוב אין מנוס מלהגיע למסקנות הבאות לגבי הסרט:
א. מככב בו טום קרוז.
ב. הוא שייך לסדרת "משימה בלתי אפשרית".
ג. הוא Cool יותר ממחסן מקררים בפינלנד.
יתר 80 השניות של הבקרוב דחוסות עד אפס מקום בתמונות של קרוז־האנט מבצע פעלולים בלתי אפשריים על אופנוע, תופס אקדח מהאויר, מבצע צניחת־כבלים חופשית, מפלרטט עם בחורה יפה באופן שערורייתי (ת'אנדי ניוטון) ומקבל הנחיות מהבוס (אנתוני הופקינס), וכמו כן במכוניות מתפוצצות, נופי אוסטרליה והרבה אש. ובסופו, בנוסף לשתי גרסאותיו של שם הסרט, מופיעה גם הכתובת: "סרטו של ג'ון וו", מה ששקול בעיניו של חובב אקשן שמכבד את עצמו לעוד חמישה פיצוצים ובעיטת יוקטוקי מסובבת לאחור. פיצוץ. בקרוב על מסך זה.
מטבע הדברים, "משימה בלתי אפשרית 2", כלומר הסרט, לא מתעלה לרמת הבקרוב שלו, וזאת מהסיבה הפשוטה שהוא אורך שעתיים, ולא שתי דקות.
שמועות מרושעות שליוו את הפקת הסרט טענו שהסרט צולם, למעשה, ללא תסריט: שסצינות האקשן המסובכות צולמו תחילה, ורק אחר כך נעשה ניסיון לחבר בינהן בעזרת סיפור כלשהו. במילים אחרות, ג'ון וו הפיק קודם את הבקרוב, ורק אחר כך הרחיב אותו לסרט באורך מלא. בפעם הראשונה ששמעתי את השמועות האלה, אני חייב לציין, הוכיתי בתדהמה: אני הייתי בטוח שהוליווד עובדת ככה כבר שנים. רוב סרטי הקיץ של השנים האחרונות נראים כמו בקרובים מהולים, והתירוצים שמשמשים לחיבור בין סצינת פיצוצים אחת לשניה הם נחותים יותר מאלה שאני השמעתי כשאחרתי לשיעור בכיתה ג'. אז מה פה החידוש? מה גם שאם השמועות האלה נכונות, הרי שהתסריטאי־בדיעבד (פוסט־סקריפטר?) עשה עבודה מצוינת. בסטנדרטים של סרטי קיץ, העלילה של M:I2 מספקת בהחלט. זה לא אומר שהעלילה היא החלק החזק שלו, חלילה. הגיון פנימי? רופף. דמויות עם אישיות? מה פתאום. אבל סיפור? יש. לא פחות, נגיד, מכל אחד מסרטי ג'יימס בונד.
ההשוואה המתבקשת לג'יימס בונד לא נגמרת כאן. הכיף של "משימה בלתי אפשרית", סדרת הטלויזיה המיתולוגית, היה מבוסס על עבודת צוות, ועל אנשי הצוות העליזים. הסרט הראשון רצח את הסידרה, אבל ניסה לשמר משהו מרוח הצוות הזאת. "משימה 2" מתעלל בגופתה של הסדרה. משיתוף הפ־עו־לה לא נשאר דבר. שני אנשי הצוות שמסייעים לקרוז נראים כמו ניסיון פתטי ליצור צוות משעשע, וזמן המסך הכולל שלהם הוא בערך אורכו של הבקרוב. המשימה היא משימתו של איש אחד: איתן האנט, ורק איתן האנט. חבל שזה נעשה על חורבותיה של נוסטלגיה, אבל טום קרוז בתפקיד איתן האנט בתפקיד ג'יימס בונד? מתאים לי. אני מוכן ברגע זה לחתום על עצומה שתקרא להוצאתו של בונד לפנסיה מאוחרת ושכירתו של הסוכן האנט במקומו. נמאס לי מג'יימס בונד. 19 סרטים מספיקים בשביל לשחוק לאבק כל דמות, בעיקר דמות רב־ממדית ומורכבת כמו בונד. נכון להיום, "משימה בלתי אפשרית" היא כל מה שבונד רוצה להיות וכבר לא יכול. כשנגיע ל-M:I19 נשקול להחליף גם את האנט.
הדבר היחיד שיפריע לדמותו של איתן האנט להפוך לג'יימס בונד 2000 היא ששני הסרטים הראשונים (ולא האחרונים, מן הסתם) לא השכילו לתת לו שטיקים בולטים: איזה משפט אופייני בסגנון "Shaken, not stirred" שמעריצי הסדרה יוכלו לחקות בבית.
לג'ון וו, כידוע, כבר יש סימן כזה: יונים. מאז בנץ לא זכור חובב יונים מושבע כמוהו. הוא אוהב את היונים שלו. בחיי העיניים שלי שהוא אוהב את העיניים שלו פחות ממה שהוא אוהב את היונים שלו. בשביל ג'ון, אין יונים שליליים. יותר טוב יונה בהילוך איטי עם פיצוץ ברקע, הוא אומר, משתיים על העץ. אבל מה? גורם להן להראות טוב, הבן־יונה.
לג'ון וו יש שני סוגי מעריצים: כאלה שאוהבים את סרטיו האמריקניים, אבל טוענים שסרטיו ההונג־קונגיים היו טובים יותר, וכאלה שאוהבים את סרטיו האמריקניים, אבל טוענים שסרטיו ההונג־קונגיים היו טובים יותר למרות שלא ראו אותם. אני שייך לסוג השני. אין להתווכח על כך שהאיש הוא הכוריאוגרף מס' 1 בעולם של סצינות מכות/אקדחים, אבל נראה שהמגבלות של הוליווד מקשות עליו. Face/Off ("עימות חזיתי") שלו, היה לטעמי אחד משלושת סרטי האקשן האמריקניים הטובים של שנות ה-90 (שני האחרים, תודה ששאלתם, הם "שליחות קטלנית 2" ו"המטריקס"). ב"משימה 2" יש בערך עשירית מכמות האקשן שהיתה ב-Face/Off, שזה בהחלט הרבה, אבל מאכזב לגבי מעריצי וו. יודעי דבר טוענים שהאשם הוא בקיצוצים המסיביים שעבר הסרט כדי לרכך את רמת האלימות בו לרמה ידידותית יותר ובכך לשפר את ביצועיו המסחריים, וכך קיבלנו ג'ון וו לייט.
בקיצור ולעניין: זה סרט קיץ, וזה סרט אקשן. הוא מספק את הסחורה. תרצו־תאכלו. מי שמגיע לסרט כזה עם ציפיות גבוהות, שיחנק מהפופקורן. הבקרוב, אגב, בחינם.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש