 |
|
שני ספרים פרי עטו של דוסטוייבסקי בתרגומים חדשים - ''הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו'' ו''התנין'' - תורגמו לעברית, והם חושפים פן אחר של דוסטוייבסקי. עכשיו זה בטוח שהיה לו חוש הומור.
|
|
| ספרים • עמית קוינט • יום ג', 20/6/2000, 10:46 |
|
 |
|
הסיפור הקצר "התנין" הוא סאטירה חברתית על עולם התרבות והאינטלקטואלים הרוסי בתקופתו של דוסטוייבסקי. מעשה באדם שמטייל עם אישתו אל פסאז' חיות ונבלע בשלמותו על ידי תנין שמוצג שם. בעל התצוגה הגרמני (שמאופיין בסטריאוטיפיות בולטת) מחליט להגדיל את רווחיו מהמקרה; אשתו של הנבלע המסכן, לאחר שהפסיקה לדרוש את פרימת התנין, מתחילה לבלות בנעימים, והנבלע עצמו מחליט להפוך לדמות תרבותית בעלת משמעות כשהמספר משמש לו כמזכיר ומקשר לעולם שבחוץ.
"התנין" הוא לכאורה סאטירה שאבד עליה הכלח, למי יש עניין בעולם התרבות של אז? אולם שוב ושוב מתגלה כי "אין חדש תחת השמש": לא קשה להחליף את השמות, המדיומים והמקום, ולמקם את הסיפור בכל מדינה או תקופה אחרת. האם בעל הפסאז' שמחליט לעשות כסף על חשבון הנבלע שונה במשהו ממגישי ומפיקי תוכניות הטלוויזיה האיומות שמנצלות את הרגשני והכואב כדי להרוויח עוד כמה פרוטות? האם הכלוא בתנין שונה מכל השועטים אל העיתונות עם סיפורם המזעזע ומצפים שיקבלו את הגותם רק בזכות אומללותם? הקריאה ב"התנין" מגלה לנו שהטיפשות הינה המאפיין הבולט ביותר של החברה האנושית - מלוכנית, קומוניסטית, דיקטטורית או דמוקרטית.
תרגומו של אריה אהרוני מצליח להתמודד עם דוסטוייבסקי בצורה נאותה. עיצוב לשונו של הגרמני העילג יכולה לשמש דוגמה נאותה לתרגום נכון של דמות שדיבורה קומי. הוא מצליח למעט בהערות לביאור מושגים, ועם זאת להשאיר את התרגום מובן גם לקורא שלא מכיר את רוסיה של דוסטוייבסקי.
"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו" מופיע בסדרת "מן הקלאסיקה הרוסית" של הוצאת כרמל, ומשלב (כמו ב"רשימות חורף על רשמי קיץ/ רשימות מן המחתרת") את תרגומו של גרשון חזנוב עם הערותיו של דימטרי סגל (שגם ערך), ומוסיף מסה מקיפה מאת סגל. מדובר, קודם כל, בספר מצחיק ביותר. מעשה בפומה פומיץ', מין אפס מוחלט ששימש בעבר כליצן חצר של גנרל מרושע ונכה, שעולה לגדולה בביתו של בן אלמנת הגנרל - דודו של המספר. אותו פומה יוצר לעצמו תדמית של משגיח ומטיף דתי שהוא אף משכיל מחונך, ומשתלט על הבית בנצלו את טוב ליבו המופרז של הדוד שמאמין באמת שמטרתו של פומה לתקן את מידותיו. בשם הניסיונות לחנך את האחרים להיפטר מגאווה הוא מצווה עליהם לכבד אותו, הוא רוקם מזימות להרבות את כספו לכבודו ומתעלל באיכרים.
חוץ מהיות הספר משעשע להפליא פורש סגל במסה המצורפת ניתוח שמאיר את דמותו של פומה כקריקטורה על גוגול. גוגול נחשב למורהו של דוסטוייבסקי (וניתן למצוא עקבות של גוגוליות ב"התנין"). לדוסטוייבסקי מיוחסת האמירה "כולנו יצאנו משולי האדרת של גוגול," אולם פומה פומיץ' הדוחה מעוצב במדויק על פי דמותו של גוגול. הדבר הבולט ביותר הוא שדוסטוייבסקי משבץ בפיו של פומה קטעים מספרו הנורא של גוגול "קטעים נבחרים מהתכתבות עם ידידים", שמייצג בטון נבואי ומתלהם את תפיסת עולמו של גוגול בנוגע ליחס בין האצילים לצמיתים - הספר שלאחר פרסומו, הפנתה רוב האינטליגנציה הרוסית את עורפה לגוגול. דוסטוייבסקי, המעריץ הגדול של העם הרוסי (והשונא הגדול של כל השאר) מלעיג את גוגול, שכמו פומה ראה את עליונותו על הצמיתים כצו אלוקי, ומדמה אותו לרודף כבוד קטן ושפל.
ריקנותו של פומה מוצאת ביטוי גם בטעמו הספרותי: ספרים גרועים שהוא, ככפרי, מתייחס אליהם כפסגת הספרות, הם לחם חוקו העיקרי, ובשלב מסוים המספר אף אומר זאת המפורש. אבל אווילותו של פומה לא יכולה להיות מובנת למי שלא מכיר את השדה התרבותי המדובר. כאן נכנסות הערותיו של סגל ומשלימות לקורא הישראלי את הפרטים החסרים, כמו גם ההערות על שמות המשפחה המיוחדים (כלי שנפוץ בספרות הרוסית ככלל), הדואגות לכך שהקורא לא יחמיץ אף זווית של הספר עקב העובדה שהוא קורא תרגום.
גם מקומו של העומק לא נפקד מ"הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו". ניתן למצוא עומק רב (וכפי שמוכח במסתו של סגל, גם קווי דמיון בעלילה לספריו הגדולים של דוסטוייבסקי) בספר ובתיאורי הדמויות; ניתן למצוא את דעותיו של דוסטוייבסקי על המוז'יק הרוסי ועל האצולה הכפרית; הגיגיו על האהבה וכדומה. הספר גם לועג מעט לטורגנייב ופושקין, אולם בלא הרוע שנעוץ בפגיעה בגוגול.
שני הספרים קצרים וקריאתם אינה קשה, בניגוד לספרים אחרים של דוסטוייבסקי, ניתן לסיים את "התנין" בכשעה, ואת "הכפר סטפאנצ'יקובו ותושביו" בכמה שעות בודדות. הם מהווים תמהיל נאות של הומור ואמירה, תוך ניצול מקסימלי של הספרות ההומוריסטית. אז אחרי הכל לדוסטוייבסקי אכן היה חוש הומור בריא.
|
קישורים
התנין - לקניית הספר ב"מיתוס"
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש