מערכת החינוך והלאומיות הישראלית בעידן הכוח 214
ימי הזכרון של ישראל משמשים את מערכת החינוך כדי להנחיל ערכים מסויימים לילדים. הגיע הזמן לעצור ולשאול האין הערכים הללו גורמים נזק לחברה בישראל.

לפני מספר ימים הבאתי את בני לגן באיחור. הילדים היו באמצע פעילות שנראתה כעוד שיעור ריתמיקה מהימים הטובים. לקח לי מספר שניות להבין שהם רוקדים לצלילי המנון צה"ל. לפני שבועיים, בניו של אחד מחבריי חזרו מהגן והודיעו לאביהם חגיגית ש"היטלר הרג ילדים". לפני כחצי שנה, (ליתר דיוק בארבעה בנובמבר), עת הוקרנו תמונותיו של יצחק רבין המנוח, פנה אלי בני, שזיהה אותו מיד (מהגן כמובן): "זה רבי", אמר, "למה אין לו זקן?"

אלו רק מספר דוגמאות לתכנים המוזרים שמקנה מערכת החינוך לילדינו. הבעיה אינה רק בכך ששטיפת המוח היהודית־טקסית, הרואה בשנת הלימודים רצף של חגים, מטיחה אותם בראשיהם של ילדינו בזה אחר זה (מי שלא ראה ילד עברי גאה יושב במקדונלד'ס וממתין להמבורגר מקמח מצה בפסח, בעודו שר בקולי קולות "היש צוהלת ושמחה כמוני מסיכה", לא ראה שמחת בית השואבה מהי, ובלבול מהו), אלא גם בדרך הכוחנית בה נתפסים ארועים אלו, התכנים שיש להעביר אודותיהם, וכיצד אלו מגבירים את האלימות בחברה הישראלית, למרבה פליאתה של המערכת.

גם בשנה שבה "הנושא השנתי" הוא "הזכות לכבוד והחובה לכבד", מעדיפה המערכת לחנך את הדור הבא על ברכי אותם תכנים לאומניים רווי שנאה שעליהם התחנכנו אנו. אין עוד מדינה בעולם (המערבי) שבה ילדים בגיל הגן רוקדים במעגל לצלילי המנון הצבא! לדעתי, אין אפילו עוד מדינה מתוקנת שבה אזרח מן השורה יזהה את המנון הצבא תוך מספר שניות, אבל זו כבר תוצאה של אינדוקטרינציה ממושכת של דור ההורים. יש מסרים רבים שניתן להפיק מיום הזכרון לשואה ולגבורה (יום שאפילו שמו מנציח את הדרך שבה עמישראל רואה את השואה, שמן הסתם הרבה גבורה לא יכלה להיות בה, אך משקלה של זו מועצם על־ידי המערכת, בבחינת "לא הלכנו כצאן לטבח", הרי לא ייתכנו שהסבים של אלו שדוקרים אחד את השני בגלל בחורה בדיסקוטק או קללות בבית הספר, לא ידעו ל"החזיר" לנאצים) , בין השאר ניתן ללמד את המורשת ההומניסטית שלו, הסלידה מגזענות ולאומנות באשר היא, הקשר האפשרי בין "מוות לערבים" לבין "יודן ראוס", ועוד. אגב, לא אתפלא אם גם בגרמניה ההיא רקדו ילדי גיל הגן לצלילי מארשים צבאיים. גם יום השנה לרצח רבין יכול לשמש להברת מסרים נגד אלימות, שאני בתמימותי רואה בהם את "מורשת רבין" האמיתית, שהפך מרמטכ"ל לנושא דגל השלום, בעיקר משיקולים פרקטיים, אך אולי גם מתוך שמץ של נסיון לישב סכסוכים בדרכים לא אלימות.

וכך, גם בעידן האלימות הגואה ממשיכה מערכת החינוך ללמד את אותם נושאים, באותה הדרך, עצמאות פירושה שיש לנו מספיק כוח להילחם בכל אויבינו ולהרוג אותם אם רק יעזו לערער עליה, הערבים, הגרמנים, המצרים הקדמונים, או הפרסים אשר בשושן הבירה, שהרי בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו, וצה"ל־ברוך־הוא מצילנו מידם. אז ילד יקר, אם מרביצים לך - תחזיר, ואם המורה תשאל אותך למה שלפת סכין, אמור לה: "לא רציתי ללכת כצאן לטבח". ואתם, מורות ומורים נכבדים, אל תשאלו "הנוער לאן?". פני הנוער מועדים למקום שאליו הולכתם אותו.

פרסום תגובה למאמר

פרסומים אחרונים במדור "חברה וכלכלה"


הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות

  ריקוד לצלילי המנון צה"ל ? • צדף • 5 תגובות בפתיל
  ללא כותרת • אילן מעוז
  בין ''רבי'' ל - ''רבין'' • דב אנשלוביץ • 3 תגובות בפתיל
  נו באמת! • מתעניין • 6 תגובות בפתיל
  ההמנון והגבורה • ניר יניב
  אולי האשמה לא בהם...? • חנן • 3 תגובות בפתיל
  עצמאות זו לא רק מלחמה • אסף עמית • 6 תגובות בפתיל
  הצד השני של ההמנון • גיא וינר
  פסקה אחרונה • גיא חביב, השומר הצעיר,חולון מרכז • 2 תגובות בפתיל
  המרש וההמנון • רותם הג'ינג'ית

חזרה לעמוד הראשי פרסום תגובה למאמר

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים