 |
פעם, בטעות, גרתי שנה בדיוק מעל גן ילדים פעיל ברמת-גן. בכל בוקר, בשעה שמונה, היתה הגננת פוצחת בשירה רמה (איזה קול, אללי!), והפעוטות איתה. לאחר מכן הושמעו אי אילו שירים מוקלטים במגוון נושאים (כיצד נבדיל בין שמאל לימין, איברי הגוף הלא-אינטימיים, מועדי ישראל במקומות הנכונים), ושוב הגננת, וחוזר חלילה. חינוך טוב ספגתי מאותו גן, והריני יודע בימין טרופים אלו לשרוך את נעלי ולספור את אצבעותי, אך מעולם לא שמעתי שם את המנון צה"ל. אכן, אודה ולא אבוש - איני יודע כלל מהו.
לעומת זאת, אני זוכר היטב את ימי השואה והזכרון מטילי האימה בבית הספר היסודי בו למדתי. היתה זו מסכת מתמשכת של הרג, לאמר - הרגו בנו ואנחנו הרגנו בהם, והצדק אתנו - מדינה שלווה ושוחרת שלום שכמותנו. בגיל צעיר, זכורני, לא בדיוק הבדלתי בין שני ימי הזכרון, ותהיתי בקול איך הרגו את כולם \פעמיים\. סיבות של ממש לכל זה לא הוצגו - תכנית הלימודים העדיפה להתמקד בהרג עצמו, ובמודל ה-"טובים מול רעים". השאלה "למה טובים" עלתה במוחי יום אחד, אבל יצר השרידה שלי השתלט עלי בטרם הגיתי אותה בקול. המיליטנטיות חגגה. שירי שואה, שירי יום-הזכרון, שירי גבורה, טקסים (הדבר המתועב ביותר שמערכת החינוך שלנו מסוגלת לעולל)... באמת הגיע הזמן לשנות את כל זה. מספיק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש