 |
91 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
ציטוט של אחד משחקני נבחרת ישראל בכדורגל (שכחתי מי, פורסם ב"הארץ"): "אני לא כמו כל המתנשאים האלה, שקוראים רם אורן". חוץ מזה, מאמר נאה. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
זה היה ''רמי אורן'' אני חושב | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי שלשה-ארבעה מספריו של גרישם. הבעיה שלי איתו שהוא תמיד מסיים באנטיקליימקס. כלומר, הוא מסוגל בהחלט לטוות עלילה טובה ומעניינת - אבל הסוף תמיד, תמיד מאכזב ושבלוני. במיוחד ב''התא'' ו''עת להרוג'', אבל גם בשאר הספרים שקראתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית דבר, ברצוני לציין כי המאמר מעניין מאד וקולח. שנית, למרות תפיסתך (ותפיסתי) את רם אורן כסופר זבל מעצם הגדרתו, יש להזכיר בכל זאת כי ספריו ניחנים בכל זאת בחן מסויים, אשר מצדיק את קיומם ולו רק כעזרי טיסה ארעיים. בניגוד אליו עומדים שאר סופרי הזבל העברי ותת-ההומור המעז להגדיר את עצמו כסאטירה, אשר את שמם לא אזכיר מאחר וממילא הם רבים מספור וכולנו מודעים לקיומם. רם אורן הוא ללא ספק אחד מהטובים שבין הגרועים, ראש לשועלים במלוא מובן המילה. ז'אנר המותחנים וספרי הקריאה דוגמת רם אורן קיים מאז ומעולם, וגם אגתה כריסטי המהוללת לא נחשבת בעיני ליותר מזה. אלא שמשום מה המבקרים מצפים לסטנדרטים גבוהים יותר באמנות הכתובה מאלה הקיימים בקולנוע ובטלוויזיה, ואינם מוכנים לקבל את קיומו של המכנה המשותף הנמוך גם בספרות. ספרי רם אורן, כמו גם מקורות ההשראה שלו - ג'ון גרישם, טום קלנסי, מייקל קריטון וגם, להבדיל, סטיבן קינג, הם לא יותר מסרטי קולנוע בפוטנציה, אשר לא מנסים ולא מצליחים להיות יותר מזה. בסופו של דבר הנקודה שלי היא זו - אין טעם לנסות לכפות על הספרות המודרנים סטנדרטים שלא תוכל לעמוד בהם. סופרי השבלונה לפי הגדרתך או סופרי הזבל לפי הגדרתי, הם חלק צפוי ואינטגרלי מכל אמנות שהיא. אנחנו לא מצפים מאביב גפן להיות מוצרט, אז למה שנצפה מרם אורן להיות טולסטוי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרקע לסיפוריו של גרישם בדרך כלל זהה- אי-שם בדרום. עורכי הדין הם לרוב רודפי בצע נוכלים אך די מטומטמים לכן בסוף הם נתפשים.הגיבור גם כן רדף בצע פחות נוכל ויותר ערמומי לכן מצליח לנצח אך יוצא בחוסר כלמבחינה כספיתאך עוטה את הילת הגבור האמריקאי.מדוע לחובבים? כי המציאות שונה לחלוטין. אף אחד אינו אוהב עורכי-דין. כי הם עולים לנו כסף שיכולנו לחסןך במחשבה תחילה.והם מרויחים רק מטיפשותנו. גרישם הוא נקמתנו המתוקה בהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר הוא כמעט נבואי בעיני, והוא מאפשר להגדיר ז'אנר חדש שכל כולו מיועד להעניק לקורא את אשליית האינטיליגנציה. אני מכניס לקטגוריה הזאת את כל כתבי ארוין יאלום, אך הספר שהוא ההישג המרשים ביותר הוא 'אלגנטיות של קיפוד'. במסווה עלילה דקיק מצליחה הסופרת לא רק לתת לקוראים תחושה שהם אינטילגנטיים, אלא גם שהם יחודיים ושזו זכותם המופלאה להתנשא על כל העולם כולו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ויש את עמדתו של גרישם. הוא לא רוצה שהדמות הראשית תצליח אם המניעים שלה אינם אלטרואיסטיים. אפשר לראות את זה ב''מלך הנזיקין'' למשל. יש לו עוד ספר בשם ''מדלגים על החג'' שלדמות הראשית שבו קוראים לותר קראנק (חולה בגרמנית), שנראה שבו גרישם מביע את עמדתו כלפי אלה שמדלגים על החגים ומעלים לרשתות החברתיות תמונות של החופשה שלהם בקפריסין. כדאי ב''מדלגים'' להתבונן בניגוד שבין האב לבתו בסיפור. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |