 |
2849 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
258 עמודים? האם ייתכן שקראתי תקציר? איכשהו אני לא זוכר שהספר היה כל כך ארוך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הצלחתי למצוא את הטקסט. אולי יוכל הכותב להפנותני. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"על הגבורות ועל המלחמות" מאת ישעיהו ליבוביץ', בתוך אגרא, אלמנך לדברי ספרות ואמנות בעריכת נתן זך ודן מירון, ספר ראשון, 1984, עמודים 9 - 16. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נא לקרוא את הספר ולהבין את מהות הדברים הכתובים בו, ולא להסתפק בחיבור האותיות למילים או בחווית רגשות שרירותיים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסיום אינו בהכרח מראה שהמטאפיסיקה של העולם מענישה את האדם האנכי, כפי שטוען מחבר המאמר, אלא את רשעותם של אנשים אחרים, הקנאים לאנכי ואינם סובלים את קיומו. "סכין נעוצה בגבו" אינו תגובה מטאפיסית אלא רצח, מעשה ידי אדם. האם יש להעדיף את הפירוש המוצע על פירוש מחבר המאמר? לדעתי הוא עקבי עם עמדתו של אוסקר ווילד בנוגע לאנכיות, אשר מהוללת לאורך הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמה תהיות: מה זה מטאפיסיקה של העולם? מי טוען שהמטאפיסיקה של העולם מענישה את האדם האנוכי? (אנכי=אנוכי?) מחבר המאמר טוען שהסיום של "דוריאן גריי" הוא קטסטרופלי, ואולי מסמן כיוון כזה גם לאחרים. הסכין בספר נעוצה בלבו של דוריאן, לא בגבו, ולא במקרה. השאלה אם מותו של דוריאן נובע מרצח שייכת לספר בלשי שאפשר לכתוב בעקבות "דוריאן גריי", למי שמעוניין. ובאשר לאנוכיות, יש לה יתרונות מסוימים, אבל גם תג מחיר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה, אם הבנתי נכון, אתה מציג כאן 3 דרכים להתייחס אל יצירת אומנות: 1. ליצירת אומנות יש רק ערך אסתטי - כלומר, היא נועדה לרגש/לבדר/להצחיק/להפחיד וכד'. במילים אחרות האמן מוצג כאן כמי שכל תפקידו מסתכם ביצירת ריגושים.איכותה של היצירה, ע"פ זה, נבחנת לפי השאלה האם היא באמת עוררה את אותו הריגוש - וכן גם אולי בהתאם לעוצמת הריגוש שהיא עוררה. 2. ליצירת אומנות יש גם ערך מוסרי - היא נועדה להעביר מסר כלשהו, לחנך את הציבור או להקנות לו ערכים. האמן הופך כאן למין נציג של משרד החינוך במקרה הטוב - או פרסומאי ותועמלן במקרה הרע. לפי הגישה הזו איכותה של היצירה נמדדת לפי השאלה עד כמה היא באמת מצליחה לשכנע את הקהל במסר שלה - וכן מן הסתם גם לפי השאלה האם המסר שאותה היא מנסה למכור לנו הוא באמת מסר נכון וראוי. 3. ליצירת אומנות אין שום ערך - היא לא נועדה לשום מטרה וגם אין ממש טעם לעסוק בה. לכל היותר היא נועדה לזעזע, להדהים או לעורר פרובוקציה. (אולי הדוגמה הידועה ביותר לגישה הזו היא אסכולת הדאדא, שניסתה ליצור מעין 'אנטי אומנות'. כמובן שאמנות מן הסוג הזה הייתה יכולה להיות בעלת ערך רק בתקופות שבהן היה בה משהו נועז וחדשני. ניסיון ליצור היום כזאת 'אנטי אומנות' יעורר מן הסתם בעיקר שיעמום). אם נתעלם לרגע מהגישה השלישית, המשותף לשתי הגישות הראשונות הוא שהן מניחות שיצירה מורכבת ממעטפת כלשהי-לדוגמה הסגנון, השפה, השימוש בכלים ספרותיים וכד' - וכן מגרעין כלשהו שהוא הרעיון שמסתתר מאחורי המילים. הגישות נבדלות בהתאם לשאלה האם אנו בוחנים רק את המעטפת או גם את הגרעין. אבל כמובן שבפועל הדברים קצת יותר מסובכים. קודם כל,גם אם נניח שלכל יצירה יש מסר כלשהו, עדיין יש הבדל בין סוגים שונים של מסרים ובין רמות שונות של עומק: לדוגמה ישנן יצירות שהמסר שלהן הוא 'שתו קוקה-קולה'; יש יצירות שהמסר שלהן 'אם שותים לא נוהגים' ויש יצירות שיש להן מסרים יותר עמוקים או מורכבים. ודאי שאי אפשר להעמיד את כולן בשורה אחת ולבחון אותן אך ורק ע"פ השאלה האם המסרים שלהן הן 'חיוביים'. נקודה נוספת שכל הגישות הנ"ל מתעלמות ממנה היא העובדה שכל יצירה נוצרת ע"י אדם מסוים. יש הבדל בין אדם שיוצר יצירה שמבטאת את האמת הפנימית שלו - גם אם זוהי אמת שנתפסת בעינינו כשלילית - לבין אמן שהוא מין פירסומאי שמנסה למכור לקהל את המסרים שלדעתו הם צריכים לקנות - אפילו אם אלו מסרים שנתפסים בעינינו כחיוביים. במילים אחרות הכנות של היוצר וההזדהות שלו עם המסר אלה קריטריונים לא פחות חשובים מאשר השאלה האם המסר עצמו הוא 'טוב' או 'רע'. בקיצור, אני רוצה להציע כאן דרך רביעית להתייחס אל יצירת אמנות: יצירת אומנות היא אמצעי שבאמצעותו האמן מבטא את נקודת המבט שלו על המציאות ואת עולם הערכים שלו. יצירה טובה היא כזו שמבטאת נקודת מבט אמיתית ועמוקה - וכן שמאפשרת לקורא לחוות בעצמו לרגע את העולם כפי שחווה אותו היוצר. יצירת אומנות במיטבה - יש לה ערך טרנספורמטיבי; היא מאפשרת לקורא לאמץ לרגע נקודת מבט אחרת על העולם ולחוות את המציאות בצורה אחרת.1 (כמובן שהדבר תלוי גם בקורא: יש יצירה שתשפיע על אדם אחד בצורה אחת, על אדם שני בצורה אחרת ועל אדם שלישי לא תשפיע בכלל. מסיבה זו גם איכות של יצירה זה דבר סובייקטיבי. הוא עשוי להשתנות לפי האדם ולפי ההקשר - אבל זה כבר מחוץ לעניינינו). 1אם לקחת דוגמה קצת בנאלית: הספר 'החטא ועונשו' למשל, הוא לא ממש ספר חינוכי. הגיבור שלו הוא רוצח והוא דווקא מתואר כטיפוס די חיובי. ואפילו אם נניח שהמסר שלו זה 'אסור לרצוח', קשה להגיד שזה מסר חדשני במיוחד. בשביל זה לא צריך 500 עמודים. מספיק סטיקר. אבל אף על פי כן זו נחשבת יצירה טובה. למה? בראש ובראשונה מפני שהיא מאפשרת לקורא לחוות את העולם דרך עיניו של רוצח. היא מאפשרת לו להתוודע אל חלקים במציאות - ואולי גם חלקים בתוך נפשו - שהוא אולי לא רגיל להתוודע אליהם בחיי היום יום. באופן זה, גם אם היצירה והגיבור הם לא בדיוק 'חיוביים', היצירה מאפשרת לקורא להרחיב ולהעמיק את נקודת המבט שלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתבת: "יצירת אומנות היא אמצעי שבאמצעותו האמן מבטא את נקודת המבט שלו על המציאות ואת עולם הערכים שלו". אין חולק על כך. השאלה היא עד כמה עניין זה רלבאנטי כשאנו קוראים או צורכים יצירת אמנות. חוקרי תולדות האמנות או ביוגרפים יכולים, אולי, לשחזר משהו מכוונת המחבר. כל השאר נתון לפרשנות שהיא תלויית הצרכן וסביבתו. הנה מקרה מבחן, שמעיד על הכלל. "הסוחר מונציה" הוא מהמחזות המפורסמים של שייקספיר. עד אמצע המאה השמונה עשרה נהוג היה להעלות את שיילוק על הבמה כדמות מפלצתית של יהודי צמא דם וליצני. היה זה צ'ארלס מקלין אשר שיחק את שיילוק כמעורר אהדה ב-1741, אך עדיין שמר על הפיאה האדומה המסורתית של הליצן...אדמונד קין הוריד את הפיאה האדומה, החליפה בשחורה, והציג לראשונה שיילוק אותנטי, בהתאם לגישה החדשה של הריאליזם... ולבסוף, כאשר ב1879 השמיט הנרי אירווינג מהמחזה את תמונות הטבעות ואת כל החלק הקומי של המערכה האחרונה (לאחר יציאת שיילוק), הפך המחזה לטראגדיה. המעגל נסגר. מחזה שהוצג בזמן חיבורו ובמשך מאה וחמישים שנה לאחר מכן כקומדיה, הפך את עורו באופן הדרגתי, עד שהוצג כטראגדיה. בחר לך פרשנות, וביים את המחזה לצרכיך. אם הטקסט מורכב מספיק, הוא יקבל על עצמו כל גימטריה שתרצה למצוא בו. בויכוח בין אתיקה לאסתטיקה יש, כמובן, גווני ביניים, אבל כוונת המחבר ופרשנות הקורא הן בכל מקרה אופרה אחרת, שעניינה אופי ויעילות התקשורת בין המחבר לקוראו. אין ספק שגם נושא זה ראוי לעיון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...ובניו יורק, לפני כמה שנים, הציגו את ''המלך ליר'' של שייקספיר כאשר כל הדמויות הראשיות הפוכות במגדריהן - המלך הוא מלכה, בנותיו הן בנים. ממה שהבנתי המלכה ליר יוצאת חזקה וחכמה, ובנה הקטן אווילי למדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגופה של דוגמה - הגיבור בחטא ועונשו מוצג למיטב זכרוני כטועה, ומוצא את עצמו בהודאה בטעותו. הוא מגלה שאינו מורכב מהחומרים של זה שעשה מעשה נבלה כדי לעלות לגדולה ולהיטיב אח''כ עם ההמונים. ואף כי אני לא זוכר שהספר עוסק בפירוש בטענה אותה הוא מעלה, ולפיה כל אדם דגול עשה מעשים לא ראויים בתחילת דרכו ועלה לגדולה על גבי גופות (בנימוק האוטיליטרי שבתוצאה הסופית רב הטוב על הרע), קשה להגיד שאין בו מסר חינוכי. אין מדובר פה ב'אסור לרצוח' בנאלי, אלא בכך שהרוצח, אם הוא מוסרי בבסיסו (גישה אסנציאליסטית למוסר), משלם על הרצח בנפשו ונשמתו באופן טבעי. השאלה כיצד ''ראוי'' להתייחס לאנשים שעולים לגדולה על בסיס מעשה נורא ונתפסים כמיטיבים עם האנושות לא מקבלת בספר תשובה ישירה למיטב זכרוני, אבל זה לא גורע מהמסר ''החינוכי'' של הספר, לפחות כמו שאני הבנתי אותו. לגבי הקשר האמנות בדיון בכלל, מזכיר לי תהיות על ואגנר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שנים מספר הזדמן לי לשוחח עם זוג רקדנים מ"וורטיגו". הם הגדירו את העניין כך: "הקהל הוא התווך (המדיום) שדרכו האמן מדבר עם עצמו". יוצא מזה שמעשה האמנות עצמו הוא שפה חצי-פרטית. כמי שחטא תקופה מסויימת בכתיבה, אני סבור שזו ההגדרה הטובה ביותר שנתקלתי בה למהותו של מעשה האמנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שמאה שנים אחרי אוסקר וויילד מגיע מרשל מקלוהן עם "המדיום הוא המסר", מעין זיהוי של האסתטיקה עם האתיקה. המעטפת האסתטית נושאת עמה מסרים שעוטפים ומכוונים את ההשתמעויות האתיות. על פי מקלוהן המסר פירושו השינוי בעוצמה, בקצב או בתבנית של אירועים פנימיים (עמדות) או חיצוניים (התנהגויות) בחיי אנשים. המסר מבחינתו מתמצה בתגובה של צרכני מדיה לאירוע מדיה כמו קליפ, חדשות, הצגה או ספר. מקלוהן מגדיר מדיום כהמשך של עצמנו או תוספת ליכולות שלנו. ספר הוא המשך של היכולות שלנו בתחומי הלשון, ההבעה והדמיון, למשל. אסור לתת לתוכן לסנוור אותנו, כי ההשפעה העוצמתית של מדיה נובעת מן הכלים והמאפיינים שלה, או יש שיאמרו: מן המניפולציות שהיא מאפשרת. מקלוהן איננו מבטל את ההבחנה בין מסרים טובים לרעים, הוא מבקש לשלוט בהם ולהזהיר מעוצמות של מדיה. מבחינה זו וויילד לא היה מסכים אתו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזיהוי בין אסתטיקה לאתטיקה היה קיים מקדמת דנא, וויילד איננו אלאא נציג מאוחר מאד שלו. מאידך גיסא, לא הבנתי דבר ממה שאמרת על טענותיו של מקלוהן. "אסור לתת *לתוען* לסנוור אותנו"? "*המסר* פירושו השינוי בעוצמה, בקצב או בתבנית של אירועים פנימיים (עמדות) או חיצוניים (התנהגויות) בחיי אנשים"? אנא הסבר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית כדאי לציין שוויילד איננו מזהה אסתטיקה ואתיקה, ההפך הוא הנכון. וויילד מפריד היטב בין השניים, ונותן מקום בלעדי לאסתטיקה כעיקרון הערכה יחיד הראוי לאמנות. מקלוהן מגדיר מסר כך: השינוי בעוצמה, בקצב ובתבנית של התנהלות בני אדם בעקבות המצאה או חידוש שחוו. זוהי הגדרה התנהגותית המעבירה את המושג מתחום ההכרה לתחום ההתנהגות. ברור שקודם לשינוי בהתנהגות אנושית בעקבות חשיפה למסר ישנו תהליך הכרה, שמקלוהן אכן מתעכב עליו. השימוש בחושים לקליטת מסרים וההפנמה שלהם הכרחיים לצורך שינוי. בתהליך הזה, טוען מקלוהן, אופיו של המדיום נושא את פוטנציאל השינוי, ולא התכנים שהוא מציע. מדיום הוא סוג של המשך והשלמה של הווייתנו, כלי עזר שמאפשר לנו תהליכים אנושיים בעוצמות גדולות, בדומה למכונית, למכונת הכביסה ולמחשב. המדיה יוצרת מסרים שניתנים להכרה וזיהוי על ידי בדיקת השינויים בהתנהלותם של בני אדם שנחשפו למדיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
" השינוי בעוצמה, בקצב ובתבנית של התנהלות בני אדם בעקבות המצאה או חידוש שחוו". אולי הכוונה ל"*הגורם* לשינוי... וגו"'? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשמעו סיפור. כשחזר הספר של מרשל מקלוהן "המדיום הוא המסר" מהדפוס, התברר שהשם על העטיפה שגוי. בבית הדפוס החליפו E ב A, The medium is the massage כלומר המדיום הוא העיסוי. כשראה מרשל מקלוהן את העטיפה השגויה הוא אמר: השאירו זאת כך! השגיאה הזאת נפלאה. ראו כמה אפשרויות היא נותנת:The medium is the massage ובשער הפנימי של הספר:The medium is the mass age The medium is the message ובעברית: המדיום הוא עיסוי (של המוח, כמובן,) המדיום הוא עידן ההמונים, המדיום הוא המסר, המדיום הוא עידן האי-סדר.The medium is the mess age ואכן, הספר נדפס עם העטיפה השגויה, שלדעת מקלוהן היתה ראויה. מסתבר שבתחום השנינות מקלוהן לא נפל מוויילד, שתחכומו הלשוני ידוע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שנינויות קצת שונות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
The message is meduim
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במאמר יש חיבור גס בין דוריאן גריי לבין "אמירה חברתית נוקבת" נגד הציונות הכוחנית. כל שיש לי לומר על כך הוא שאני *מזועזע* שבמאמר שלם של יצחק לאור לא הופיעה המילה "כבושים" ולו פעם אחת. נורא. זו ממש תמיכה בקולוניאליזם מבחינתו.http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/891220.html |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי ווילד דווקא אינו מנסה להטיף מוסר, אלא יוצא כנגד תפיסת קיומו של מוסר. הוא יוצר ספר שכולו אסתטיקה לשם אסתטיקה, ומראה שהמוסר, הינו בר חלוף, נתון לשינויים מתמידים ולאופנות מתחלפות של בעלי הדעה (שהם גם בעלי המאה) ולכן אין לו חשיבות. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |