 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
 |
|
 |
||
|
||||
 |
תודה, מאוד נהניתי לקרוא. הספר נשמע מעניין וחובה לכל שקרן פתולוגי..:) |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
התחלתי לקרוא ונשברתי באמצע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא שבשניהם חסרות הרצאות ארכניות, אבל המינון ב'באודולינו' נסבל יותר, וההתרחשויות מעניינות יותר. ביקורת אחרת על הספר, אגב, אפשר למצוא כאן: http://www.sf-f.org.il/story_645 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והנה עוד ביקורת: http://forum2.org/tal/books/baudolino.html | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשולי המאמר ישנו לינק לביקורת של אביעד קליינברג על אותו הספר. בניגוד מוחלט לביקורת שלו (מתרגם הווידויים לאוגוסטינוס!), הביקורת שלך מצויינת. בהתייחסות לספרים אחרים של אקו, הוא עושה שימוש משותף באגדות נוצריות ויהודיות, דבר המראה שמבחינת המיתוס אין בין שתי הדתות הללו הבדל של ממש. הניגוד בין ריאליזם לאמירות פוסטמודרניות מצוי גם ב'מטוטלת של פוקו' ויהיה מעניין לקרוא איך זה מתבטא בספר המסוקר, מילה במילה. בסך הכל שיכנעת אותי לקנות את הספר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסיפורים מן הסוג המסתמך על רקע היסטורי מפורט, שאלה מרכזית לדעתי, היא אם העלילה והדמויות הן חזקות ומעניינות מספיק כדי ליצור ערך מוסף של עניין ע"פ המציאות ההיסטורית. במילים אחרות, האם הספר הבדיוני הוא יותר מעניין מאשר ספר היסטורי טוב על התקופה המתוארת? להרגשתי, אקו (קראתי רק את "שם הוורד") הוא בערך על הגבול בעניין זה. העלילה והדמויות בשם הוורד עומדות בפני עצמן. אבל איני בטוח שספר על המחלוקות התאולוגיות והפוליטיות בין כיתות נוצריות בימה"ב הוא בהכרח פחות מעניין מן הספר של אקו. לפי דברי המבקר כאן, אני מתרשם שבספר החדש אקו התרחק מן הגבול הזה בכיוון מטה ולאו דוקא מעלה. עניין נוסף הקשור להערתי הקודמת, הוא שההיסטוריה לא בדיוק תומכת בתאוריות של אקו על היסוריה ומיתוס כפי שתוארו כאן. ניקטאס חוניאטס ( http://en.wikipedia.org/wiki/Nicetas_Choniates) שיותר נכון לתארו כאיש מדינה בכיר (שר משפטים, מושל וראש ממשלה) כתב ספר היסטורי (בשם "היסטוריה") המתאר את הקיסרות הביזאנטית עד שנת 1206. הספר תואר כמפורט וצבעוני כל כך שנותר מקום מועט בלבד למיתוס לפחות בקטע ההיסטורי הזה. השמועות על פרסטר ג'ון (http://en.wikipedia.org/wiki/Prester_John), המלך הנוצרי הדוהר מערבות אסיה לעזרת ממלכות הצלבנים כנגד הלחץ המוסלמי המתגבר כנגדן, מדגים דוקא את תפקידו של המיתוס כממלא מקום של התאור העובדתי וההיסטוריה במקום שחסר מידע עובדתי של ממש. השמועות האלו שיש להן היסטוריה ארוכה מאוד, נפוצו דוקא בכיוון הפוך ממה שמתאר אקו. מקורן באימפריה הביזנטית ומשם נמסרו ע"י הצלבנים לאירופה. במקור הן נבעו ממרידות נואשות של נוצרים נסטוריאנים כנגד השליטים המוסלמים של פרס ועירק שיצרו בקונסטנטינופול תקווה להקלה בלחץ של השבטים הטורקיים עליה. השמועה הרלאבנטית לתקופה שאחרי מסע הצלב הרביעי (הפעם בצורה של המלך דויד העולה מהודו כדי להחריב את ממלכות האיסלם), נפוצה כ4-5 שנים לאחר מותו של ניקטאס והיא קבלה חיזוק מן השמועות על חורבנן הנורא של ערי דרך המשי המוסלמיות (בוכרה, סמרקנד וחיווה) בידי צבאו של ג'נג'יס חאן. צריך לציין שפליטים נוצרים נסטוריאנים מצאו מחסה במחנהו של החאן הגדול והשתתפו בצבאותיו, מה שיכל אולי ליצור את השמועה על הנצרות של הצבא המחריב. צחוק ההיסטוריה הוא שבסופו של דבר ההשפעה המוסלמית היא שגברה במחנה הטטרי והגל השני של הטטרים (טימור-לאנג והמוגולים של הודו) היו לפחות להלכה מוסלמים. בסופו של דבר, השמועות האלו לא שיחקו שום תפקיד בהיסטוריה. כאשר הולאגו (נכדו של ג'נגיס חאן) הכריע את הח'ליפות הבגדדית ופלש לא"י כדי להכריע את הח'ליפות הממלוכית של קהיר, ממלכות הצלבנים שיתפו פעולה עם הממלוכים והתירו לצבאותיהם לעבור בשטחם. למעשה הצלבנים רצו להשתתף בפועל במערכה נגד המונגולים ונמנעו מכך רק בגלל צו של האפיפיור שאסר על כך (יכול להיות שגם בהשפעת סיפורי הפרסטר ג'ון אבל בעיקר אני מניח בגלל "אויבו של אויבי הוא ידידי"). לצלבנים עצמם היתה כנראה השקפה שונה. הם העדיפו לשתף פעולה עם המוסלמים החלשים והמפורדים שהיחסים איתם לא היו טובים או רעים יותר מאשר בינן לבין עצמן ועם הקיסרות הנוצרית היוונית, מאשר לסמוך על ברברים ששמם יצא לפניהם כמי שנוקטים מדיניות של טרור ואדמה חרוכה הנע לפני ואחרי צבאותיהם. מי צדק, האפיפיור או הצלבנים, לא נוכל לדעת. החאן הגדול מת והולאגו עם עיקר צבאו חזרו לערבות מונגוליה. הממלוכים בפיקודו הצבאי של ביבארס הביסו את המשמר העורפי של המונגולים בקרב עין ג'אלוט (מעיין חרוד) והמשיכו בכיבוש א"י-לבנון וסוריה עד לחיסולן של כל ממלכות הצלבנים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בעיקרון אני מסכים איתך. רומן היסטורי צריך להיות בעל ערך מוסף מעבר לסיפורה של ההיסטוריה. במובן הזה, 'באודולינו' נופל משם הוורד בכל מה שנוגע לעלילה הבלשית, למורכבות של הדמויות וליכולת הסיפור. בהרבה מקרים, אין כאן הרבה יותר מאשר ספר היסטוריה כתוב היטב. (וזה בניגוד ל'שם הוורד' ששם - לדעתי לפחות - היה מדובר בסיפור חזק שמטעמים אסתטיים הולבש על סיטואציה היסטורית מסוימת). אבל קודם כל, גם ספר היסטוריה כתוב היטב איננו דבר של מה בכך. וחוץ מזה, מעבר לידע ההיסטורי ומעבר לעלילה, אצל אקו הסיפור תמיד מבטא איזשהו רעיון, איזושהי תפיסה לגבי מהי היסטוריה, מהו ידע ומהי האמת. במקרה דנן, הרעיון שמאחורי הספר איננו שהמיתוס מניע את ההיסטוריה או שהסיפורים חשובים יותר ממה שקרה במציאות. (ולכן לעניות דעתי הפרשנות של קליינברג שהובאה בקישור למעלה היא פשוט שטחית ולא נכונה). אילו זה היה המסר, היה אכן מדובר במסר בנאלי למדי שאיננו שווה את הטירחה. הרעיון שמאחורי 'באודולינו' - לפחות כמו שאני מבין אותו - הוא בדיוק להיפך: שעל אף ההשפעה הניכרת של המיתוסים והאגדות, בסופו של דבר קיימות גם עובדות מוצקות, עובדות שאותן לא ניתן לשנות גם אם נקשט אותן בסיפורים. לגבי הנקודה השנייה שהעלית: אקו לא מנסה לטעון כאן טענה היסטורית, כאילו הסיפורים על פרסטר ג'ון מקורם במערב. הוא בסך הכול מציג סיטואציה בדיונית. סיטואציה שבה באודולינו שומע את הסיפור ממחנכו הבישוף אוטו פרייסיג - שאם אני לא טועה היה המחבר הראשון שהזכיר את פרסטר ג'ון בכרונקות שלו - ומיד הוא מתלהב מן הסיפור, מפתח אותו ואפילו מחבר סדרת מכתבים שכביכול נכתבו על ידי אותו פרסטר ג'ון ויועדו לקיסר פרידריך. אולם לרוע המזל נזיר ביזנטי ערמומי גונב ממנו את המכתבים, מתרגם אותם ליוונית, מפיץ אותם באירופה וכך גורם לכולם לחשוב שמקורם בקונסטנטינופול וכי הם יועדו בכלל לקיסר הביזנטי. (ואגב, באירופה של אותה תקופה נפוצו גרסאות רבות של המכתבים הללו ובכל גרסה היה להם נמען אחר). כאמור, אקו לא טוען שכך אכן התרחשו הדברים. הוא טוען רק שכך הם היו יכולים להתרחש. באותה מידה, הוא לא טוען עובדתית שהאגדה על פרסטר ג'ון הייתה הגורם שהניע את פרידריך ברברוסה לצאת למסע הצלב השלישי. הוא רק טוען שזה היה יכול להיות הגורם. והערת אגב: דוגמה לאופן שבו מיתוס מן הסוג הזה יכול להשפיע על ההיסטוריה אפשר למצוא בספרו של גרשום שלום, על שבתאי צבי ותנועתו. שלום מספר שלאחר שש"ץ הכריז על עצמו כמשיח בארץ ישראל, השמועות על המתרחש החלו להתגלגל מערבה. בתחילה רק דיברו על כך שהמשיח הופיע. אחר כך גם סיפרו שעשרת השבטים התגלו. כך הלכה השמועה ותפחה עד שכשהיגיע לאירופה אנשים דיברו על כך שהופיע במזרח צבא יהודי אדיר שבראשו עומד המשיח והוא מורכב מעשרת השבטים האבודים, וכי הוא אף הנחיל תבוסה קשה לצבאות האימפריה העותומאנית. בינתיים במזרח, יהודים רבים עדיין התלבטו כיצד להתייחס למשיח שהופיע פתאום ביניהם והכריז על בוא הגאולה. אולם, כאשר הם קיבלו מכתבים מאירופה שהודיעו להם - בהתבסס על מקורות אמינים שאין להטיל בהם ספק - שעשרת השבטים התגלו ושהם עושים את דרכם מערבה בראש צבא גדול, הם השתכנעו באופן סופי שאכן היגיע זמן הגאולה ושהאיש שהופיע ביניהם הוא אומנם המשיח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קריאת דבריך העלתה בי את ההשערה שיתכן ש"באודולינו" נופל משם הוורד גם בגלל ההתפרשות על מרחב גאוגרפי ואירועים היסטוריים רבים מדי. מה שהפתיע אותי לגבי פרסטר ג'ון הוא בעיקר הקדמוניות של המיתוסים האלה (אולי אפילו המאה ה-3 וסיפורי השליחות של תומס הקדוש בהודו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אקו איננו מאסטר ''ספרותי'', ההתייחסות אליו לדעתי לא צריכה להיות במישור הנוגע בסוגיות ספרותיות, ואגב דווקא באודולינו הוא ''סיפור'', בעל תכונות ספרותיות טובות מספריו הקודמים, ישנם בסיפור מס' טוויסטים מצמררים ופוערי פה. הדמויות של אקו אינן מרכזו של הסיפור, הסיפור עוסק בשקר -ביסוסו כאמת, הפרחתו -ולאחר מכן צצה המציאות הנובעת מן השקר שסופר. כלומר אין מדובר בשקר לגבי המציאות, אלא בשקר המשנה את המציאות. ישנו בספר גם סיפור אהבה קטנטן, שגורם לקורא לשאול את עצמו הרבה שאלות ביחס להגדרת היופי ולחשיבותו. באופן אישי, ספריו של אקו הם מבחינתי מסע מרהיב במישורי הידע והספקנות. את שם הוורד אפשר (ואף רצוי) לקרוא פעם בשנה ולהבין עד כמה הבנתנו הקודמת את הספר הייתה רדודה. למי של קרא עדיין את אקו, רצוי להתחיל עם באודולינו הקליל, להמשיך ל''שם הוורד'' הקודרני ומשם ל''מטוטלת של פוקו'', שהוא ספר קשה אך בהחלט מהנה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |