 |
2574 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "קולנוע ואמנויות הבמה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
הבמאי של Rabid, Shivers ו- The Brood - קלאסיקות האימה של שנות ה-70, עובר שלב לאזור הדימדומים. Jason -X הוא זבל של סרט אימה, אבל ניראה שבכל זאת עוד יש למה לצפות. לא הבנתי את הקשר למישל פוקו וליוונים (...). אפשר למתוח קשרים כאלה בין כל סרט לתחום ה"רלוונטי" בפילוסופיה. אבל ההבדל בין קולנוע לפילוסופיה היה ועודנו במנת המישכל. כתבה מעניינת בכל אופן. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
שלום א.ד הכתבה המקורית שלי עברה עריכה ובין היתר הושמטה הפניה ל"תולדות השיגעון בעידן התבונה" עמ' 207 - 214. פוקו מדבר שם על היחס בין שיגעון ליצירה. jason X הוא אכן זבל של סרט, אבל קרוננברג לא ביים אותו אלא הוא משחק בו בתפקיד אורח קטן (הבנתי שהוא הסכים לשחק בסרט רק בתנאי שהדמות שלו תמות). בכל אופן אני חושב שהוא אכן ביים את אחד מהסרטים של יום שישי השלוש עשרה, אולי לכך התכוונת? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה אלי על תגובתך. הייתי בוטה מדי בניסוח העמדה שאין קשר פילוסופיה לקולנוע, ואני מתנצל (בוקר שבת לאחר בילוי). הרבה פילוסופים התייחסו לאמנות, מהיוונים ועד ניטשה והיידגר. אבל היה מדובר באמנות קלאסית - מחזות, שירה יוונית ורומית ואח"כ גרמנית, ולא בקולנוע. ההתייחסות לקולנוע בפילוסופיה בעידן הפוסט-מודרני קצת קשה לי לעיכול. טעיתי ביחס ל-Jason -X. קרוננברג לא ביים אותו. הז'אנר של Body Horror של שלהי שנות ה-70 הוא למיטב ידיעתי יחודי לקרוננברג. בשנת 1984 הוציא ווס קריבן את 'סיוט ברחוב אלם' הראשון. ללא ספק הוא הקדים הרבה במאים בשילוב בין אימה לפנטזיה, גם את קרוננברג. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין היוצרים שקרייבן הקדים אפשר למנות גם את קלייב בארקר. Hellraiser הראשון יצא ב-87. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שא. ד. גם צריך לכתוב פה על התחום, ואקווה שתזמינו אותו (העתקתי שנית למקרה שהכותרת לא תעבור. תודה. האם אפשר לקבל בקורת על ספרו של בורוז/ארוחה עירומה? בעברית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא רק על "ארוחה עירומה" (שראיתי די מזמן, ואני לא זוכר ממנו הרבה) אלא בעיקר על קרוננברג, ועל האלמנטים הטובים (והטובים פחות) בפילמוגרפיה שלו. אני אישית ראיתי 4 סרטים שלו: "ספיידר" (שגם אותו ראיתי די מזמן), "הזבוב", "קראש" והסרט הנ"ל, ואני לא יכול שלא להרגיש שקרוננברג, למרות שכל אחד מהם שונה מאוד זה מהאחר, מכניס בסרטים האלה אותו סוג של אלמנטים, ושומר על אותו צורה של בימוי בכל אחד ואחד מהם. אנסה עכשיו להיות יותר ספציפי: הסרט הראשון של קרוננברג שראיתי היה "הזבוב" (והוא גם מי שאני מחשיב כהטוב מסרטיו) לאחר כמה חודשים ראיתי גם את "קראש" המזעזע שלו. בעיקרון, אהבתי מאוד את הזבוב ושנאתי מאוד את קראש, אבל חשבתי ששני הסרטים מאוד דומים אחד לשני, לפחות מבחינת העיסוק באלימות. בהזבוב האלימות מוצגת לנו כגורם מעודד, וכגורם שלא ניתן למחוק מהטבע האנושי. המדען שבעצם הופך לזבוב בסרט רוצה להיות חשוב, ולהיות אדם טוב שיעזור לאנושות ולתעשיית הטכנולוגיה, אך במקום זאת, ורק בגלל חולשתו היחידה (חוסר סבלנות), הוא למעשה הופך לזבוב הרצחני, שגורם לכאוס ופוגע בכל מי שמסביבו. היחס לאלימות לא מוצג רק ע"פ דמותו של המדען, אלא גם מדמותה של חברתו העיתונאית, חסרת הרחמים והנצלנית, שדווקא בגלל אחד התכונות הטובות בה (חוש צדק) היא מצליחה להינצל מהזבוב הרצחני. וזה למעשה היה המסר הגדול ביותר בזבוב; זה שטבע האדם הוא להרוס את עצמו שהכל טוב, ולתקן את עצמו כשהכל בזבל. פשוט רעיון מרתק. ובחזרה לאנלוגיה:"קראש", הסרט השני, לא שונה במיוחד מבחינת המסר מהזבוב. גם הוא מבדר על נטיותיו של האדם להרס עצמי, גם הוא מדבר על התשוקה של האדם לחברה גם שהוא דפוק לגמרי. אז מהו הדבר שעשה את הזבוב לסרט טוב כל כך, ואת קראש לזבלון גס ומחליא? טוב, זו שאלה קצת מורכבת. ראשית, בקראש הכל הרבה, אבל הרבה יותר גס. לא, אני לא מדבר על סצנות הסקס הנועזות, ואני לא מדבר על המשל שקרוננברג עושה שם בין סקס לאלימות. אני מדבר על הצורה שבה הסרט צווח את המסר שלו בקולי קולות, בהתלהמות חסרת תקדים, בצורה הגסה ביותר שראיתי אי פעם בקולנוע. שנית, המחזוריות המשעממת של הסרט. אני לא חושב שראיתי אי פעם סרט כל כך החלטתי במסר שלו. כמעט כל סצנה בסרט היא סצנת סקס, או סצנת אלימות. אין שום דבר באמצע. שום אמירה ושום תוכן. אתם יכולים להגיד שאני קטנוני, ושהמסר האמיתי נמצא *בתוך* סצנות הסקס הללו. זה יכול להיות נכון, אבל אני לא חושב שזה העיקר פה. לדוגמא: באחת הסצנות הזכורות יותר שלי מהסרט, ג'יימס ספיידר, דברה אונגר* והבחור הנכה ההוא נכנסים לתוך איזור לשטיפת מכוניות. לפתע פתאום, כשהם נמצאים בתוך תהליך השטיפה, אונגר פתאום מורידה את החולצה והיא והנכה מתחלים להזדיין בגועל. ואני שואל: הא?! מה הקשר? איך סצנת הסקס הזו התחילה? מי אחראי לדבר הזה? אני יכול להסתכל על זה כסצנה הזויה ומחוקה שלא קשורה לשום דבר, אבל אני מאמין שזה פאשלה של קרוננברג, ושזה סרטו הגרוע ביותר. והדבר הכי מעצבן בכל העניין הזה הוא, שכל דבר הוא פחות או יותר בסדר. קרוננברג, למרות כל הבעיות, הוא עדיין במאי מצויין ומקורי, ששולט בצורה מרשימה בכל יכולות הבימוי ומביים בצורה חזקה ומצויינת סרטים, גם אם הם גרועים למדי. בקרוב אראה את "הסטוריה של אלימות" שלו, וגם את "אקזיסטנט" המהולל שלו אולי. יכול להיות שדעתי עליו תשתנה אחרי שאראה את שני הסרטים הללו, אבל עד אז, זוהי דעתי על כמה מסרטיו, ואני מקווה שנהנתם לקרוא אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן ברוב הסרטים של קרוננברג אותם האלמנטים חוזרים שוב ושוב. למשל, הטרנספורמציה של הגוף האנושי, כמו ב"זבוב" שבו המדען הופך לזבוב ענק, או ב"ווידיאודרום" בו חלים כל מיני שינויים דוחים בגופו של הגיבור. העיסוק האובססיבי בהפרשות של הגוף, החל בקיא מיצי העיכול של הזבוב וכלה בשיקוי\\נוזל זרע שמפרישים המוגוומפים מראשיהם. השילוב של גוף ומכונה, כמו מכונות הכתיבה ב"ארוחה ערומה", או מכונות המשחק ב"אקזיסטנס" שהן חציין מכאניות וחציין אורגניות. כמו כן יש לציין את השימוש באפקטים זולים למדי בסרטים של קרוננברג. בסרטים הראשונים שלו זה עוד איכשהו מובן כי הם היו סרטים בעלי תקציב נמוך מאוד, אבל עם השנים הוא הרי נהיה במאי מוערך ומוכר, כך שהוא היה יכול להשתמש באפקטים משכנעים יותר (היוצא דופן היחיד הוא "הזבוב" בו האפקטים די משכנעים, עד כמה שזכור לי). אפילו בסרטים היותר מאוחרים שלו כגון "ארוחה ערומה" או אפילו ב"אקזיסטנס" האפקטים נראים קצת מגוכחים ומאוד לא משכנעים, יכול להיות שזה בכוונה, אולי קרוננברג רוצה להזכיר לנו שאנו צופים בסרט? אולי הוא סתם לא אוהב להשקיע יותר מדי בצד הטכני של הסרט. איך שלא יהיה, השאלה הגדולה היא כמובן האם קרוננברג באמת רוצה לומר משהו, או שהוא סתם נהנה להגעיל אותנו? האם ההתעסקות שלו בכל מה שדוחה ומעורר חלחלה נובע ממניעים פילוסופיים, או שזהו סתם משחק בפיפי-קקא? אני באמת לא יודע מה התשובה לכך. אפשר כמובן להבין את האלמנטים האלה כשאלות פילוסופיות אמיתיות, למשל העיסוק בהפרשות של הגוף מעורר את השאלה: מה בעצם גורם לנו להרגיש דחיה לנוכח הפרשות אלה? מדוע פעולות טבעיות ונורמאליות של הגוף דוחות אותנו? (ע"ע ז'וליה קריסטבה) הטרנספורמציה בין גוף-מכונה גם היא יכולה לעורר שאלה פילוסופית אחרת: מה ההבדל המהותי בין אדם למכונה? אם כיום איננו מאמינים עוד בויטאליזם ולכן אנו לא מקבלים את קיומה של הנשמה (וקרוננברג כאתאיסט מושבע אכן לא מקבל את קיומה), או של מהות רוחנית אחרת כלשהי בקרבו של האדם, אזי במה באמת מוֹתר האדם על המכונה? כאמור, אני באמת לא יודע מה התשובה לכך, אני גם לא יודע אם זה כל כך חשוב. מה שחשוב בעיני הוא האם אנו מוצאים חומר מעורר מחשבה בסרט. האם הבמאי אכן התכוון באופן מודע לכך, או באופן לא-מודע, או שמא בכלל לא - נראה בעיני פחות חשוב. לגבי "קראש", לטעמי הוא אכן סרט גרוע מאוד, כנראה אחד הגרועים ביותר של קרוננברג (לא ראיתי את כולם ולכן אני אומר "כנראה"). אני בהחלט מסכים למה שאתה אומר לגבי סצינות הסקס בסרט, אין לי שום בעיה עם סקס בסרטים, אבל אני חושב שזה צריך להיות קשור איכשהו לסרט, אחרת זו סתם פורנוגרפיה זולה, ולגבי "קראש" ממש הרגשתי שזה סרט פורנו זול. דווקא מי שמצויין בתחום הזה הוא דיויד לינץ', סצינות הסקס ב"מולהולנד דרייב", לדוגמה, הן הזויות ובוטות לא פחות מאשר אלו שב"קראש", אבל ההבדל ביניהם הוא תהומי. אצל לינץ' הסצינות הן יותר ארוטיות מאשר פורנוגרפיות (ההבדל הוא יותר בגישה, ופחות בכמות הבשר החשופה), והן לא מעוררות בך תחושות של גועל או דחיה, אלא יותר תחושה של טורדנות ואי-נחת. לכן הסצינות האלה משתלבות יפה בסרט, בעוד שב"קראש" הן פשוט מעצבנות ומיותרות. בכל אופן, אני חייב לציין שאישית אני לא ממש מעריץ את קרוננברג, אני חושב שהסרטים שלו הם סבירים במקרה הטוב, ולמעשה הסרט היחיד שלו שאותו אני באמת מחבב ומעריך הוא "ארוחה ערומה". גם אקזיסטנס הוא סרט טוב, אבל הבעיה היא שאחרי שרואים כל כך הרבה סרטי קונספירציה, כגון המטריקס, דארק-סיטי, הקומה השלוש עשרה, המופע של טרומן ועוד, האפקט המפתיע של הסרט ("היי, אנחנו בעצם נמצאים במציאות וירטואלית!") די מאבד את הטעם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגידו מה שתגידו על קרוננברג, אבל הוא ללא ספק שונה. אומנם ברוב סרטיו (אקזיסטנס, וידאודרום, הזבוב...) הוא נוגע בסוגיות דומות ומשתמש באותם טריקים ויזואליים ועלילתיים כדי להעביר את המסר, או את הזמן, אך סרטיו הם אי מבורך של חוסר שפיות בתוך ים הקקה הקולנועי של העת האחרונה. ולעינינו. סרטו האחרון של קרוננברג, היסטוריה של אלימות, שונה לחלוטין מסרטיו האחרים. עלילה מינימליסטית, לינארית, כמעט נוגעת בבנאלי, שמבויימת באופן איטי ומחושב. אין הפרשות מיצורים ביומכניים, אין פטישיזם מוחצן, אין שוטים, עקרבים או טלוויזיות מדממות. לעומת זאת, יש חיי-שיגרה-פרבריים, שקורסים באחת בגלל שהעבר מחליט בוקר אחד להתעורר ולדפוק על הדלת. מכל מקום, זהו סרט מעניין, ששובר את הסיסטמה הקרוננברגית המוכרת. שבוע טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך שכחתי את 'הזבוב'... תודה שהזכרת לי. היתר לא סרטי אימה ולכן לא אתייחס אליהם. לאלי לווין: במאמר אתה מתאר את הדמות בסרט כפוסחת בין שפיות לטירוף. לדעתי קרוננברג (הי"ו) כמו גם יוצרים אחרים, ראוי לתאור שלך יותר מכל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלי שלום, אתה יכול להציע פרשנות לסצנת המחסום לאנקסיה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאוד אוהב את "ארוחה עירומה", הספר, וגם את "נייקד לאנץ"' הסרט של קרוננברג. טשטוש הגבולות בין המציאות לבין הדמיון וגם בין האוטוביוגרפיה הפרטית של בורוז לבין הפרטים שהוא מוסיף שם, כטוב לבו בסמים... תודה על מאמר מצויין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |