 |
1998 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "תרבות והיסטוריה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
אקסל מונטה מתייחס לשרקו ב"מגילת סן מיקלה", ולאו דווקא לטובה. עכש"י ( אני אבדוק בבית), הוא ראה בו רודן עקשני שהתעקש למפות כל בעיה רפואית להיסטריה. מצד שני, אקסל מונטה עצמו מתאר את הפרקטיקה שלו כמנוסה מנשים היסטריות. מה קרה ל"היסטריה" כמחלה? היום לא שומעים עליה יותר. האם היא היתה פיקציה של סוף המאה ה19? |  |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה ראשונית. דיסקליימר: הגעתי ישירות להודעה הזו מבלי שקראתי את המאמר והדיון. "היסטריה" היא השם שניתן במקור לתרגום של מצוקה נפשית לסימנים גופניים: התעלפות היסטרית, שיתוק היסטרי, עיוורון היסטרי וכן הלאה. המילה "היסטרוס" פירושה ביוונית "רחם" וההיסטריה נחשבה אכן מחלה נשית. בהמשך היא התגלתה יותר ויותר אצל גברים, מה גם שהמונח אינו נחשב תקין פוליטית. הביטוי המקובל כיום לתאר את התופעות האלה הוא conversive reaction ("תגובת המרה"), והוא מצביע גם על המנגנון שאנשי המקצוע מאמינים שעומד בבסיס התופעה. בסלנג בין רופאים יש לעתים עדיין שימוש במלה "היסטריה". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היי ראובן, אכן אקסל מונתה מתאר את שרקו כמעין קיסר רומאי רודני, שנוהרים אליו חולים מכל קצוי תבל כאילו עלו למקדש והם מוכנים לחכות על מפתנו שבועות עד שיזכו להיכנס פנימה. ציינת שמונתה מתאר את עצמו כמי שנס בפרקטיקה שלו מנשים היסטריות, ודומני שהוא מבטא בכך תרעומת על איזשהו נופך אופנתי שהתלווה לפרקטיקות של רופאי עצבים ידועי שם ובראשם שרקו. הוא כותב כך : "ככל המומחים למחלות עצבים היה מוקף משמר ראש של נשים נירוטיות, ממין המעריצות-גיבורים ויהי מה. למזלו היה אדיש לגמרי לנשים (מגילת סן מיקלה, ע' 221)." התיאור הזה מזכיר עדת מעריצות היסטריות של אליל רוק בימינו. ד"ר רבינוביץ ציין בתגובה 229018 שההיסטריה נקראת כיום "תגובת המרה", ואפשר אולי רק להוסיף שאת המונח "המרה" טבע פרויד בספר שחיבר עם ברוייר "מחקרים בהיסטריה". בדקתי עכשיו ברשת ומצאתי ערך אנציקלופדי של המונח היסטריה או conversion disorder, וגם שם ההסבר למחלה עדיין מסתמך על התיאור הקלאסי של פרויד. ההיסטריה לא הייתה אפוא פיקציה גרידא של המאה ה-19, אבל זה נכון שהיא ירדה מהכותרות. אין ספק שלמחלה הזאת אין מי יודע מה יחסי ציבור בימינו, אולם, ככל הנראה גם ירד במידה מאוד משמעותית מספר החולים הפוטנציאליים (או ליתר דיוק החולות, אוכלוסיית הסיכון של העיקרית של המחלה). שכן, אחד ממקורות ההיסטריה הוא היעדר פורקן מיני, וכידוע חל מפנה עצום בהתנהלותן המינית של נשים מהמאה ה-19 עד לזמננו, ימי "סקס והעיר הגדולה". הסבר מלא יותר בעניין זה אפשר למצוא במאמרי "נוירומנטיקה (חלק ג')" דיון 701, שבו מסופר על המצאת הוויברטור במאה ה-19 ככלי טיפולי לריפוי היסטריה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין, יחד עם זאת יש מגזרים מסויימים בחברה שלנו ש"העדר הפורקן המיני" קיים בו גם היום. האם שם יש עדיין אחוז גדול של היסטריות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עובדת בשני מקומות - האחד חילוני והאחד חרדי. בתחושה שלי אין הבדל. אבל זה לא מדעי, כמובן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העניין הוא שבמגזר החרדי בד"כ מתחתנים בגיל צעיר מאוד, לא? ויש להניח שה"מחלה" הקרויה היסטריה לא פורצת בגילים מוקדמים יותר גם במגזר החילוני, אפילו אצל נערות בנות 17 שהן "עדיין" בתולות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא זוכר אם קריסטבה או בובואר כתבו על השימוש שנעשה במאות ה17-18 במחלת ההיסטריה. הנשים היו נתונות לשליטה חוקית של הבעל ותלויות בו לקיומן הכלכלי והחברתי. היה מאד קל להכריז על אישה שמראה סימני עצמאות או מרדנות כסובלת מהיסטריה -מחלה נשים פאר אקסלנס -ולאשפז אותה בכפיה. בצורה כזו הבעל חסך הפסדים כספיים (למשל, להחזיר להורים את הנדוניה), שומר על הכסף, ואם הוא קיבל תואר עקב הנישואין, לשמוא עליו. התוצאה היותר נפוצה היתה כניעותן של הנשים מחשש החרב התהפכת. מאז נראה שמעמד האישה בעולם המערבי השתפר מאד, ודי לחכימה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועדיין יש חלק משמעותי לאופנה בעניין זה. יש היום לא מעט חולות קונברסיביות (היסטריות), אך בדרך כלל מסווגים אותן תחת הפרעות אחרות, שבולטות יותר (כמו הפרעת אישיות גבולית, הפרעת אכילה, וכדומה), כאשר החלק הקונברסיבי מהווה חלק קטן מתוך התמונה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פליס המוזכר כאחד מאבותיו הרוחניים של פרוייד ''המציא'' שיטה המבוססת על מחזורים מספריים בחיי האדם . פרוייד אימץ בהתלהבות את השיטה ''וההוכחה המתמטית '' שלה . אכזבה מרה הייתה מנת חלקו אחרי שנים של הגנה על פליס כשהסתברו הטעויות והשגיאות בתאוריה והיא נזנחה . בעקבות האכזבה ניתקו היחסים ביניהם ועוד דמות אב התפוגגה . אם אני זוכר היטב יש על כך מאמר מתמטי באחד מספרי מרטין גרדנר . |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המקרה של אנה או הפך לנייר לקמוס בו בוחנים את שיטות והתאוריה הפסיכואנליטית. אני לא מומחה גדול בנושא ומסתמך בעיקר על הספר של רובין דואס (פסיכולוג מאונ' קארנגי-מלון) "בית של קלפים" בו הוא מבקר בחריפות אמיתות פסיכולוגיות ופסיכואנליטיות שונות. דואס טוען שהפרקטיקה הפסיכואנליטית בימינו מתאמצת "למקסם את בריאות הנפש", אך בכך מחמיצה אולי תכונות אחרות שחשובות יותר מאשר חוסר קונפליקטים, מצוקה נפשית, ספקנות וכו'. הוא טוען שברויר ופרויד (ברויר היה המטפל ופרויד כתב את האנליזה) סיפקו הסברים רק במונחים של מחלה או הצורה בה היא הצליחה להתאימם למחלה, וההסברים הללו גרמו למעשה לניטרול וביטול החיים המלאים והעשירים שברתה חוותה. ברתה פאפנהיים היתה פעילה נמרצת לזכויות העובדים והנשים והקימה בתי מחסה לנערים ונערות שנזרקו לזנות. מרטין בובר הספיד אותה: "היא היתה אדם נדיר ביותר, בעלת נשמה יתרה ודבקות". פאפנהיים תרגמה ספרים, כתבה רומנים, מחזות וניירות עמדה, "וולקנו מתפרץ". ברויר תיאר אותה כ"אינטלגנטית נדירה, בעלת יכולת תפיסה וניתוח מעולים." אחרי שזהותה התפרסמה, התחילו לצוץ השאלות. כיצד זה יתכן שאישה שהיתה כל כך חולה (כפי שתיארת במאמר) בגיל 21, הפכה לאדם בעל כח חיות והישגים נדירים? מניתוח כתביו של ברויר עולה שפאפנהיים היתה מקרה אבוד, ובכל זאת, למרות שהטיפול היה לקוי ביותר והופסק באמצע, היא הצליחה להתגבר על המחלה ולבנות לעצמה חיים מוצלחים. אחד ההסברים היה שאיכשהו היא הצליחה להתגבר על הסימפומים הפתולוגיים. הסבר אחר הוא שהיא למעשה חייתה את הסימפומים, וכל הצלחותיה ופעילויותיה היו רק כיסוי חיצוני. "היא ביטאה את הכעס שלה דרך מחאה חברתית", כאילו שהיא בעצם לא הבריאה וכל השגיה ומעשיה היו ביטוי למחלה. ואולי היא לא הייתה ממש חולה אלא שהיא ביטאה סימפטומים שעולים בקנה אחד עם חייה בגיל צעיר. היא היתה "ילדה של אבא", ילדה מחוננת שגדלה בבית שמרני יהודי באופן קיצוני, נעולה בביתה, ומנועה מלפגוש את אביה אלא לפרקי זמן קצרים. ואז אביה נפטר. מה היה קורה לה אם ברויר, במקום לנסות עליה את שיטות הטיפול שלן, היה פשוט דורש מהאם שתרשה לברתה לראות את אביה בתכיפות יותר גדולה, ושתרשה לה לצאת קצת מהבית? האם הקשר רותו פיתחה לגבי ברויר והפנטסיות שלה לא נבעו מעצם הטיפול? צריך לזכור שכחלק מהטיפול פאפנהיים קיבלה כמויות עצומות של תרופות, והיו פעמים שברויר החליט להרגיע אותה עם מנה של 5 גרם כלורל – כפול מהכמות שיכולה למכר אדם נורמלי בתוך 30 יום. כשהיא אושפזה, הרופאים חשו "מחויבים" ושיש "צורך" לתת לה, בנוסף, 10 סנטיגרם מורפין ליום. כשברתה שוחררה מהסנטורים נכתב בדו"ח שהיא מראה "התנהגות ילדותית", בנוסף להיותה מכורה למורפין וכלורל. איך אדם כזה, שבר כלי, מסוגל היה להגיע להשגים כאלה גדולים ולהשפיע על חייהם של רבים? אולי התכונה שהיתה באמצת משמעותית וחשובה היתה היכולת שלה להיתגבר על ההתמכרות, ולא הסימפטומים להיסטריה אותם מצאו ברויר ופרויד. לא המחלה היא החשובה אלא היכולת לחיות. מעניין שברויר דווקא כן שם לב לזה: "אפילו בזמן חוליה, היא נעזרה רבות ביכולת שלה לעזור לרבים, כך שהיא מלאה את הדחפים החזקים שלה." |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סביר להניח שפרויד ומוריו הכירו את התאוריות השונות שפותחו בעיקר במשך המאה ה19, רובן על ידי פסיכולוגים (שעדיין לא נקראו כך באותם הימים) גרמניים. הנה כמה מהפסיכולוגים שהיתוו את הדרך לפרויד: בתחילת המאה ה19 פיתח הפסיכולוג הגרמני היינהורט את תאורית החטא. לפי התאוריה הזו "החטא הוא רגש אשמה", דבר שמוביל לניורוזה, שהיא לחצים פסיכולוגיים פנימיים, אישיות מעוותת ובעיות התנהגותיות. אצל פרויד, רגש האשמה הוא הנכונות להיענש על חטא, מעשי או מדומיין. הפסיכולוג אובר-אונס פיתח את התאוריה עלהכוחות השונים שיש לנו, ושמתפרצים בשעה שאנחנו עושים מעשה אסור, או לא מוסרי, הסופר-אגו. בצרפת פעל גויסלאן שפיתח תאורית חרדה ולחץ, anxiety. למצבי חרדה יש השפעה מרעילה על מערכת העצבים – פעולה פיסיולוגית – דבר היוצר לחץ פנימי- וגופני שאותו לא ניתן להבין. ההצטברות של הלחץ מובילה לבסוף להשפעה על האישיות וההתנהגות. הרעיונות הללו מופיעים אצל פרויד כאנרגיות הפסיכיות (יש לקחת את הרעיון יותר כמשהו מטאפורי) והשפעתן, או הניורו-טוקסין שסותם את מערכת העצבים ומשפיע על התפקוד המיני. כידוע, הפסיכולוגיה היא בתה של הפילוסופיה, וצריך רק להזכיר את וויליאם ג'יימס האמריקאי שהתחיל את הקריירה שלו כפילוסוף, עבר לפסיכולוגיה וכתב ספר יסוד בפסיכולוגיה בעל השפעה עד ימינו, וחזר לפילוסופיה. אז כדי להזכיר בהקשר של פרויד את שופנהאואר שכתב על הכוחות של הלא-מודע (ולא תת-מודע כפי שנהוג להתייחס לזה), על הרצון שהוא האיד הפרוידיאני. שופנהאואר הוא חניך הזרם הרומנטי, שגם התאוריות של פרויד שייכות אליו במדה רבה, וככזה הוא שם דגז רב על הפעילות הלא-מודעת והשפעותיה על עיצוב והתנהגות האדם. בעקבותיו של שופנהאואר הלך הפסיכולוג פון הארטמן (ברבע האחרון של המאה ה19) שהרחיב את הרעיונות השופנהאוארים לכלל ראית הלא-מודע ככוחות הכוללים בתוכם מאוויים, רצונות וזכרונות כמוסים אשר משפיעים על חיי העוררות המודעים שלנו. המאה ה19 ראתה גם ההתפתחות של הפסיכיאטריה כטיפול שיטתי, והומני, שנעשה בבתי חולים מיוחדים כמו הסאלפטרייר בפאריז, בדלם בלונדון או בורגלהולזי בציריך (שם עבד אחרי שנים קארל יונג). פותחו שיטות לזיהוי, אפיון וקיטלוג של מחלות נפש או הפרעות שמקורן אורגני, ובעקבותיהם שיטות שונות לטיפול בחולים, במקום להתייחס אליהם כאל חיות מטורפות שצריך רק לבודד אותן. שארקו המפורסם, שפעל בבית החולים סאלפטרייר, משך אליו תלמידים ומומחים מכל רחבי אירופה והעולם. הוא המשיך במסורת הפסיכיאטריה הרומנטית-מטריאליסטית שרואה את תופעות הנפש והרגש כביטוי של פעילות גופנית-עצבית. פרויד, שעבד במחיצתו, תרגם את ספרו של שארקו מצרפתית לגרמנית. שארקו היה בעל אישיות מאד דומיננטית והחלטית, והוא התרכז בעיקר במופעים השונים של היסטריה, מחלה אותה חשב להפרעה פיסיולוגית שניתנת לאבחנה פסיכולוגית. בתמונה שבמאמר חסר חלק שאפשר לראות בקישור הזה שארקו טיפל בסוג מסוים של היסטריה שנקרא "קשת בעיגול", arc du cercle. כאמור, שארקו טען שזו מחלה "טבעית" אך כיום הסברה היא שזהו דפוס התנהגות נרכש שמושפע מהסביבה ומהחברה. התמונה מראה את הבחורה שעומדת להציג את הסימפטומים של המחלה בעוד עוזריו של שארקו עומדים מוכנים לתפוס אותה. אם נביט בתמונה נראה שמצד שמאל יש תמונה על הקיר, מעל לראשי הצופים. התמונה הזו מראה לחולה – מלמדת אותה – איזה דפוס התנהגות עליה לחקות. היא למדה את מה ששארקו מצפה ממנה (לא שהיתה כאן איזו רמאות), וכשהיא הראתה את הסימפטומים הצפויים, הרופא פשוט התחזק בדעתו. "הפסיכולוגיה יוצרת "מציאות" שאותה היא אחר כך חוקרת, ומזה אפשר להמציא "מחלות" ולרפא אותן" כתב על זה הסטוריון אחד. כדאי להזכיר עוד כמה פסיכולוגים צרפתיים שהיתה להם השפעה מכרעת על הפסיכותרפיה אותה פיתח פרויד. קארל יונג מזכיר בספר שלו על הפסיכולוגיה האנליטית את פייר ז'אנה, גם הוא תלמיד ועמית של שארקו, חוקר אדיר ורב ההשפעה שהתרכז בחקר הפסיכולוגיה של מצבים ניורוטיים. עמיתו של ז'אנה, ברנהיים, פיתח את הרעיונות הישנים של ליובלוט שחקר ופיתח תאוריות של טיפול בניורוזות על יד סוגסטיה (מזכיר את הריפוי בדיבור, לא?). פרויד הכיר ושאב השראה ההתאוריות ואפילו תרגם את ספרו של ברנהיים לגרמנית. למי שמתעניין כדאי להזכיר את התפקיד המכריע ששיחקה ההיפנוזה בפסיכיאטריה ובפסיכולוגיה של אותם ימים, כולל מאבק האיתנים בין שתי אסכולות צרפתיות, נאנסי וסאלפטרייר, על אופייה של ההיפנוזה. ההיפנוזה, בה השתמש שארקו באינטנסיביות וגם פרויד השתמש בה בתחלית דרכו עד אשר זנח אותה לבסוף, שימשה אמצעי לחדור אל מבעד לסף ההכרה, אל ההתרחשויות הפנימיות והחבויות שלנו. כדאי גם להזכיר ששנות הששים והשבעים של המאה התשע עשרה ראו את גילוי הסקסולוגיה, לתהודה עצומה בעולם המדעי וגם בקרב הציבור הרחב. אולי השם החשוב ביותר בנושא הוא ריכארד פון קראפט-אבינג שערך מחקר טהור בחשיבות וההשפעה של הסקסולוגיה על ההתנהגות המינית, ניצול והשפלה מינית, עברינות והליכים משפטיים. פסיכולוג נוסף שעסק בפסיכולוגיה של המין היה חברו הקרוב לעתיד של פרויד, ווילהלם פליס. פליס פיתח תאוריות מגדריות בהן הוא טען שבעצם אין שני מינים מוגדרים אלא יש מנעד מיני הנע בין זכר מלא, דרך הרמפרודיטים בעלי תכונות גופניות ומנטליות של זכר ונקבה, ועד נקבה מושלמת. הוא אפילו שירטט דיאגרמות המראות התפלגות מינית (מה שמזכיר את מאמרה של פאוסטו-סטרלינג "חמשת המינים" עליו כתבתי באיזה דיון עם דתיי האתר בנושא הומוסקסואליות). פליס היה טיפוס מיוחד במינו שפיתח גם תאוריה התפתחותית דרוויניסטית המבוססת על חוש הריח שכל כך חשוב אצל היונקים. לריח ישנה השפעה עיקרית על ההתנהגות והוא מכריע למיניות שלנו. חוש הריח מחבר למעשה בין אזורי מוח שונים, דבר שמשפיע על ההתנהגות והפסיכולוגיה של האדם. בשלב מסוים, האדם שנעמד על שתי רגליו כבר לא היה תלוי בחוש הריח שהלך והתנוון. מכיוון שלמחלות והפרעות נפשיות יש בסיס מיני, ומכיוון שלחוש הריח תפקיד מכריע במיניות, הרי שחוש הריח משפיע על ניורוזות והפרעות שונות. המסקנה – כדי לטפל בהפרעות ומחלות נפש יש לנתח את האף ולנתק את חוש הריח. פרויד הושפע מהרעיונות הללו ובשלב מסוים אכן עבר ניתוח באפו. פרויד ופליס קיימו יחסי חברות קרובים במשך כ10 שנים, למרות שפרויד חי בוינה ופליס בברלין (נדמה לי). הם נהגו להיפגש אחת לחודש בפונדק באמצע הדרך להחלפת רשמים ודעות. אם יש מקום שפרויד אולי הודה ברגשות הומוסקסואליים, זה בתאור רגשותיו כלפי פליס ואת הרגשתו הפגועה כשדרכיהם נפרדו. הארכתי יותר ממה שהתכוונתי ואני מקווה שתסלחו לי על השעמום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמחתי לקרוא את המאמר שלך.תודה לך. אני מתלבטת בשאלה שהייתי שמחה לו יכלת לעזור לי ברשותך? האסכולות הפסיכולוגיות השונות יוצאות מהנחות מוצא שונות ביחס למהותו של האדם. מתוך דברייך ניתן להסיק כי פרויד האמין כי האדם הוא רע מיסודו.(האדם ייצרי ומיני, תוקפני מייסודו ומנוגד לצרכי החברה(. מה לגביי הסעיפים האם האדם הוא טוב מיסודו לא ניראה לי כי נוסח זה קביל לגביי פרויד שראה הכל כלא מוסרי הייתי סוברת כי הגישה הראשונה הסטרוקטוריאליסטית שטענה כי האדם הוא בעל תפיסה מכניית הוא לא טוב ולא רע, פשוט נמדד על פי תחושות ורגשות מתוך ראייה פנימית (אינטרוספקציה) וגם הפונקציונאליסטית שבאו אחרי הסטרוקטאליזם והתעמקו במטרת מהותו של האדם ותפקידו. או הגישה האקזיסט- הומניסטי שראו את האדם כהוויה ייחודית המנסה להבין את מקומו בעולם (פונומולוגיה) לגביי השאלה האם האדם הוא לא טוב ולא רע? כאן נמצא לנכון לתת את דעתם של הביהיווריזם שבאו אחרי שתי הגישות הסטרוקטורליסטים ופונקציונליסטים, שהתמוססו בשלב מסויים. הביהייויזם מצאו כי מהות האדם מבוססת כמו מכונה משומנת, גירויי- תגובה, האדם כלוח חלק ואין בו רע ואין בו טוב אך הוא מוכן ללמוד. ולבסוף לשאלה: האם האדם הוא גם טוב וגם רע? כאן הייתי בוחרת באסכולת הגשטלט שראו באדם כשלם. יחסי הגומלין תלויים באינטראקציה שבין האלמנטים ולא כחלקים מפורקים. ז"א אם ניקח גם את הטוב שבאדם וגם את הרע נקבל את השלם. קודם כל חשוב לי לציין שאני סטודנטית לפסיכולוגיה ונמצאת במטלה שגורמת לי תהייה, חלילה לא אבקש כי תאכיל אותי בכפית בתשובתייך, הרי לשם מה שקלתי להוציא כסף רב עלי לימודיי. כדי להתמודד לבד:) הייתי שמחה לניווט והארה בשאלות שהצבתי לפנייך לאור העמקה במאמר ומתוך ראייה שנוגעת מעט בשאלות שהצגתי. תודה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנומשת, לא לגמרי ברור לי אם תגובתך מתייחסת לחלק ב' (לעיל) של סדרת המאמרים או לתגובתו של רון בן יעקב. מכל מקום, השאלות שאת מעלה נוגעות לחלק ה' של המאמר "מטוטם וטאבו לתרבות בלא נחת": דיון 2019 בחציו השני של חלק ה' יש התייחסות מפורטת למדיי לשאלות שאת נוגעת בהן: פרויד מתייחס ל-2 כוחות מנוגדים הפועלים בנפש האדם "ארוס" (אהבה) ותאנטוס (יצר ההרס או יצר המוות). קראי שם, ואם יהיו לך שאלות נוספות, העירי שם כי זה המאמר המתאים לדון תחתיו בנושא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אפשר לנתח את סיפרו של ''עגנון''''לבית אבא'' לפי התיאוריה הפרוידאנית | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן. הרחבה: כל דבר ניתן לנתח לפי התורה הפרוידיאנית. גם את התוספתן. שאלות נוספות? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוטה הכפר הגלובלי. אני חושב שהסוף של הסיפור לא כל כך מתחבר לתיאוריה שפרויד מציג לגבי ''תנהגות האדם'' ביצירות ספרות כמו הטרגדיה של ''אדיפוס'' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המאמר נפלא ובכלל הגישה והרעיון לצערי, לא מצאתי אזכור לשכנו הידוע של פרויד. הוא אף הגיע לחלומותיו של פרויד לא פעם ואף מוזכר (בעקיפין, אמנם) בספר של פרויד "פשר חלומות". בספר הוא מוזכר בהקשר למחזה שכתב, שהצפייה בהצגה הביאה את פרויד לחלום. הוא גר בברגאסה 6 בין השנים 1896-1898 ואף זכה לקבל עותק של "עותק חלומות", כשיצא הספר והתעלם ממנו. אולי הוא מוזכר במאמרים ופספסתי... אם כן, התנצלותי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עותק של ''פשר החלומות''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גין שינודה בולן(פסיכואנליטיקנית יונגיאנית)בספרה אלות בכל אישה,מציעה תאוריה מענינת: בפנתיאון האלות היווני קיימת קשת רחבה של דמויות נשיות אלוהיות , שהן למעשה ארכיטיפים מייצגים הגלומים בדמויות אלות.ביניהן נמצא את הרה-הרעיה,דמטר-האלה האמהית אך גם ארטמיס המתחרה ואתנה האסטרטגית הלוחמת ואחרות . יחד מייצגות האלות את המעגל השלם של תכונות אנושיות נשיות. בכל אישה קיים להלכה מגוון זה כולו,ויחד עם זאת בכל אישה קיימות תכונות מובהקות יותר מאחרות.אך מה העדיפה ההגמוניה הפטריארכלית? כמובן שאת אותן נשים שתכונות האופי המובהקות שלהן הן העדפת הביתיות או הארוטיות או הבתוליות (וונוס, פרספונה, הסטיה)שבשל התאמתן מבחינת אופיין חשו הזדהות סיפוק ומיצוי עצמי בתפקידים אלה שהפכו למוסכמה חברתית תרבותית מחייבת, בעוד שנשים בעלות תכונות אופי פחות נוחות מבחינת נקודת המבט הפטריארכלית: אקטיביות,תחרותיות,עצמאיות דוכאו ולא ניתן להן למעשה לחיות את טבען האמיתי ולהגיע למימוש עצמי.אולי לכן רבו התופעות של דכאון והסטריה אצל נשים בעיקר ןכך זוהי תופעה שהלכה ופחתה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תסביך אדיפוס מקבל מקום כה מרכזי בתיאוריה של פרויד משום שהוא מציג דינמיקה פסיכולוגית מרכזית בחיי האדם . פרויד טוען כי תופעת תסביך אדיפוס היא גורמת למגוון של מה רוצים , ומה חושבים , והתנהגויות באופן ישיר או עקיף. זהו מודל שמשפיע על דרכים בהן אנשים פותרים או מתמודדים עם קונפליקטים רגשיים בחייהם היומיומיים כמוהו שחיי כל הזמן עם קונפליקט ההשירדות | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |