 |
1682 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "ספרים"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
נראה כי המארקיז דה סאד (הדמות שתבע בהיסטוריה ולאוו דווקא האדם הממשי שאיננו נגיש עוד) מזכיר בהיבט מסויים את העל אדם של ניטשה ולא רק בהנערות מכבלים חברתיים. האם מוזכר יחסו של סאד אל הדת הקאתולית? (בתקופה ההיא הקאתוליות הייתה קשורה למדינה ולמלוכה המתפרקת). |  |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בהרחבה במהלך עשרות השנים האחרונות. מבחינות מסויימות דומה שהאידאולוגיה של סאד התקדמה מעבר לזו של ניטשה (מעבר למעבר לטוב ולרע?), יתכן שכתוצאה מהיותם של הכבלים החברתיים בתרבות הצרפתית/פרובנסאלית שונים מאד מאלו של הגרמנים. כמובן שבכתבי ניטשה, היותו ככל הנראה הומוסקסואל אינה מוזכרת בעוד שביצירתו של דה סאד, למרות העיסוק במיני התעללויות בעלמות חמד, מובהקת השאיפה לניצול עכוזו של המרקיז האלוהי על ידי איבר המין של צעיר חלק. אגב, כתבה ביקורתית עד מאד של יצחק לאור על הספר התפרסמה בסוף אוקטובר ב'הארץ' |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יטרח וינתח את הקשרים בין סוף הפילוסופיה וניתוח השפה של ויטגנשטיין לבין האידאולוגיה הליברטינית, במקום לעסוק בהבלים של דרידה ו/או אלו של פרויד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למאמר של לאור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי בעיון רב את ניתוחה של גברת שפיר לספר ''חדר המיתות של סאד'' לא נותר לי אלא לציין - כה לחי, על ניתוח פרטני ומרתק זה | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל דביליות כשרה (במיוחד כשרה להתפלספות) ובלבד שיש בה תאורים של התעללות בנשים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מילא תיאוריה ופילוסופיה, מה אם קצת פרקטיקה מלכתי? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ע"ע הסאדיזם מעללל גם בגברים ומבחינה זו שיוויוני (מחקתי קוקיס, האלמוני לעי"ל הוא אני:) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלומית יקרה. מספיק כבר לשאוב כוחות מן הויכוח על נשים בין אם הן סובלות ובין אם הן לא. מציאות יומנו שנבנתה על ההיסטוריה לא תשתנה אלא תלך ותחריף בגלל אותם מוטיבים סאדיסטים שבכל אחד מאיתנו, ומן הפח אנו כבר בפחת. אז מספיק עם ההצטדקות בשם העם הנשי ובשם סבלו. נשים כמוך רק מוסיפות דלק לויכוח ע''י הדיבור עליו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתשובה לשאלה מהכותרת: בהחלט כן. תרבות הסאדו לא יכולה ולעולם כבר לא תהיה "התנתקות מכבלי החברה" משום שמדובר בתרבות חיה ובועטת. תרבות וכל איזם שהוא (כולל איסוליזם) מעצם הגדרתם הם התנהגויות חברתיות לכל דבר. אז לא, אין פה יצוג לשבירת מוסכמות ופריצת גבולות שמציבה החברה אלא לסתם אימוץ של קונפורמיות של תרבות אחרת (עם סגנון לבוש ואופנה משלה, עם מותגים משלה, עם איזמים משלה, עם ז'ארגון משלה, ועם מנהגים חברתיים משלה). אז אם מדובר בסך הכל בתרבות, כל מה שנשאר לבחון זה אם אפשר ללמוד משהו חיובי מתרבות שכזו. לדעתי, בהחלט לא. לדעתי היא מצליחה ליצג רק את מה שאכזרי, נמוך, כהה חושים, סובל מאינטלקטואליות יתר או אטום לסבלו של האחר בקוגניציה של המין האנושי (ולכן מדובר בההיפך המוחלט מיצריות מינית ולחיבור אל הצד הקדמוני שבאנו, למרות היומרנות האינטלקטואלית). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בין הקיטצ' המודרני של בגדי העור ומועדוני ה S&M שאתה מדבר אליו (שמזכיר יותר מכל משחקי תפקידים בנוסח דרקונים ומבוכים) ובין משנתו של סאד ואין לבלבל ביניהם. ההשוואה דומה מבחינת המידע שהיא מכילה להשוואה שנערכת בין משנתו של ניטשה ובין האידאולוגיה הנאצית, השוואה שמקורה בוודאי באי קריאת כתביו ובשמועות על כך שהוא מדבר על 'אדם עליון'. שים לב שאותה תרבות שאתה מתייחס אליה, מושתת לפחות על פני השטח על עקרונות של הסכמה מהם עולה כי מקומו של האחר אינו דומה *כלל* למקומו על פי האידאולוגיה הליברטינית. את המשפט האחרון בהודעתך לא הבנתי כלל, כיצד התרבות הזו היא משהו קהה חושים ונמוך ועם זאת סובלת (?) מאינטלקטואליות יתר? כיצד היא סובלת מאינטלקטואליות יתר ובו בזמן מחברת אותנו אל הצד הקדמוני? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסכים, אך ההשוואה הנ"ל נעשית במאמר עצמו (אם כי באופן מחויך) - "רינון מצליח לסקרן בניתוחו עד כדי רצון לרכוש קולקציה סאדית למתחילים, ולבחון את צדקת ניתוחו". אם עשינו הפרדה בין האידאולוגיה הליברנטית לבין תרבות ה-S&M המדוברת, אז אפשר באמת להתחיל לדבר על מה שהאדם עצמו רצה להגיד לנו ומה האספקטים החיוביים במשנתו שכדאי לאמץ. מן המאמר לא הצלחתי להבין אילו אספקטים כאלה קיימים במשנתו וכל מה שכן ראיתי הוא סוציופאטיות כסוג של אידאולוגיה (אכן לא יצא לי לקרוא חצי מילה מכתביו, אך המאמר למעלה ממש לא הצליח ליצור בי את הסקרנות לגשת אל מישנתו אלא רק לתחושת אנטגוניזם ורצון להתרחק ממנה). בכלל, אינני מבין את הפילוסופיה או היומרה שעומדת מאחורי האיסוליזם. הרי אחת ממהויות האדם היא היותו יצור חברתי והמושג אדם-לא-חברתי הוא אוקסימורון די מוזר, לדעתי. אני מודה שהמשפט האחרון לא היה מנוסח בצורה מוצלחת במיוחד, אבל אינני רואה את הסתירה שאתה רואה בין קהות חושים לאינטלקטואליות יתר (אינטלקטואליזם=חושניות?). גם לא אמרתי שהיא מחברת אותנו לצד הקדמוני שבנו (אמרתי את ההיפך מכך) ולכן גם הסתירה הזאת לא היתה קיימת בדברי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקולקציה היא של כתבי סאד, אבל אולי טעות בידי. יבהירו הכותבים. שאלה מעניינת במידת מה היא מהו אחוז העוסקים בניתוח כתביו של סאד שמעורבים (הלכה למעשה או בעולם הפנטזיה) בתתרבות הזו. האידאולוגיה של סאד היא זו של כפירה בעיקר. הן כפירה בטוב הכנסייתי והן בטוב החברתי שלא היו שונים במיוחד בתקופתו - בהכחישו את מקורותיהם האלוהיים של הצוים המוסריים, מבטל אותם סאד לחלוטין. בכך היא משיקה לזו של ניטשה, אך מניעיה (הרשמיים לפחות) הם שונים. הסיבה שקישרתי בדברי את סאד לויטגנשטיין היא המכנה המשותף העמוק בדבריהם - קץ הפילוסופיה של האתיקה, שהוא מקיף יותר מחוסר המשמעות של האקזיסטנציאליסטים. אם תרצה לקרוא מכתביו, מומלץ כמבוא הדיאלוג בין כומר ואדם גווע. ז'וסטין ו 120 יום בסדום שניהם פורנוגרפיים למדי ולפחות לדעתי הסובייקטיבית אינם מועילים במיוחד. ישנה גם ביוגרפיה עבת כרס מאת Maurice Lever השופכת אור על הרקע המשפחתי והחברתי לדברים. לבסוף, פירשתי כנראה את המשפטים האחרונים בהודעתך שלא על פי כוונתך המקורית. לא הקדשתי מחשבה רבה להיבטים אלו של תרבות ה S&M, אם כי יתכן שיש בלבול מסויים בין קהות חושים - Being Jaded ובין Numbness, הייתי מאמין יותר לראשונה מאשר לשנייה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על רקע כל העינויים והמיתות המשונות המתוארות בספריו, נשאלת השאלה מה מציע לנו סאד? והתשובה: מתכון לאושר. הטבע נטע באדם יצרים שמחייבים מימוש ופורקן, כל שיבוש בהלימה בין היצרים הטבעיים הללו לבין התנהלותו של האדם במציאות חייו גורר חוסר סיפוק בחיים, להיעדר הרמוניה, לאומללות. גיבוריו של סאד אמורים להדגים לקורא את הדרך לאושר של מימוש היצרים הטבעיים, משום שלא קיים אצלן פער בין רצון למימוש, שהרי הן מגשימות כל פנטזיה שעולה בדעתן, בלי להתחשב בשום כבלי מוסר. המוסר המקובל, לפי סאד, הוא זה החוצץ בינינו ובין החירות והאושר, ולכן יש לנתצו. (לשאלתו לעיל של אחד הקוראים: כן, יש לקרוא תיגר על אלוהים ולהפילו כי כל המערכת המוסרית מעוגנת בו, והפלתו של אלוהים תביא להתמוטטותה). רינון, לאורך כל ספרו, חושף את הסתירות הפנימיות בעולם הסאדי ומצביע על אי-לכידותה של תיאוריית האושר והחירות הסאדית. ביקורת ממקום של מוסרנות צדקנית אינה יכולה למוטט את התזה הסאדית, אלא לכל היותר לנסות להסתירה מעין הציבור ללא הצלחה; ביקורת אנאליטית של הטקסט לעומת זאת, חושפת את הבעייתיות של התזה, את אי התקיימותם באמת של אחדים מהתנאים המוגדרים הכרחיים להגשמת האושר הסאדי. כך, למשל, ניתוח הטקסט מוכיח, שהמרקיז אינו מצליח לסלק ולהיפטר לחלוטין מרגשות בעולמו, בין אם מדובר ברגשות שליליים כמו קנאה וזעם, ובין אם מדובר על רגש אהבה. אולם, טוען רינון, "המציאות הרגשית של תלות בזולת מסוים כלשהו, עצם העובדה שאדם מסוים מצליח לעורר רגשות בנפש הגיבור, מעידות על חוסר היכולת לעמוד בתנאי המבודדות והקור האדיש שבלעדיהם המבנה הסאדי כולו קורס. אי-אפשר להפוך אדם לחפץ ובו בזמן לשמור על ייחודו האנושי". התשוקה תמיד מופנית החוצה, כלפי אדם אחר, ועצם העובדה הזאת כבר יוצרת תלות בזולת, ולכן, על הגיבור הסאדי למצוא תמיד דרך לנתב את תאוותיו לעבר אנשים שהם בני אדם וחפצים בעת ובעונה אחת, "משימה בלתי אפשרית, שמביאה אותו שוב ושוב לאותה נקודה: רגע מותו של הקרבן." המוות הוא שמגדיר את האדם אנושי, אך הוא עושה זאת באותה נקודה שבה האדם הופך דומם, הופך לחפץ. אולם גם רגע מותו של הקורבן אינו מביא לאושר הסאדי המיוחל, אומר רינון בדיון שלו על לאקן וסאד. לאקן מראה כי בעולם הסאדי "כל עוד אינני רוצח אותך לחיי אין כל משמעות." אבל המוות הוא גם היעדרו המוחלט של הזולת, כלומר המצב המונע מהגיבור הסאדי למלא את התנאי השני לקיומו – היכולת לנתב את תאוותיו החוצה. "במילים אחרות, רגע אבדנו של הקרבן הוא גם רגע אובדנו של התליין, שקיומו כ'אני' תלוי במערכת יחסיו עם זה שיצאה נשמתו." לפיכך, הנוסחה המלאה של האישיות הסאדית, לפי לאקן, היא "כל עוד אינני רוצח אותך לחיי אין כל משמעות, אבל ברגע שאני רוצח אותך חיי מאבדים את משמעותם." המאבק לאושר הסאדי נידון אפוא לכישלון מראש, והדרך היחידה של המרקיז לנסות להיחלץ מהמלכוד הזה הוא לא להשאיר שום חלל ושום רגע פנוי, ומיד עם מותו של הקורבן, הוא אנוס להיחפז למצוא את קורבנו הבא, וחוזר חלילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, לתליין אין קיום מלא ללא קורבנותיו. בעיה סבוכה. יתכן שיש לשאול האם מאזן האושר של התליין גדול יותר כשהוא עוסק ברצח הסדרתי (פיזי או רוחני) שתיארת, או כאשר הוא מכפיף עצמו (כאילו זה יתכן) למוסר הכנסייתי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמרו פה כבר שיש קשר רופף בלבד בין משנתו של סאד לבין הפרקטיקה הסאדו-מאזוכיסטית שמתקיימת היום. אז עוד הבדל בין השניים: עד כמה שראיתי, השיח של סאדו-מאזוכיסטים עכשוויים מכיל את המילה "אהבה" בתכיפות גדולה למדי. הוא גם מדבר על אמון מוחלט של המאזוכיסט בסאדיסט, וידיעה של הסאדיסט שהמאזוכיסט תלוי בו ושיש לשמור על הגבול בין הפרקטיקה האמורה לבין התעללות "סתם". אגב, זה גם השיח שנמצא ב"סיפורה של או". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספוליר ל"ממנטו" בקשר למשפט האחרון שלך - זהו המצב של הגיבור בסרט ממנטו- לאחר שהוא מבין את מצבו באופן מלא הוא מחיה את המצב שוב ע"י יצירת מות לזולתו, בגלל הרצון לשכוח מצב השיכחה מתחדש ע"י יצירת טראומה לעצמו והתחלת התהליך מחדש או משהו כזה השפעה סאדיסטית? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשבת, העשרים בדצמבר 2003, בשעה 11:00 בבוקר, תשודר ברשת א' תכנית הספרות "מילים שמנסות לגעת" ותוקדש למרקיז דה-סאד. שידור חוזר של התכנית יהיה ביום רביעי שלאחר מכן, בשעה 23:00. תדרי רשת א' באיזור המרכז: 100.7FM באיזור ירושלים 98.4 FM בצפון: 97.2FM וגם 1458AM 576AM. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ספרות ארוטית שהיא חובה בכל בית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אפשר להגיד כי מאחורי דה- סאד יש קואליציה שלמה, אני לא יכול שלא להגעל מביזוי האדם ודחיה ממעשיו גם אם היו מאות שנים אחורה הם רלוונטים גם היום גועל מלא גם התמלאתי לאחר שקראתי את הידיעה ב"הארץ" על האנשים האלה, אשר בטח היו לוקחים את דה- סאד כסנגור אם יכלו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בהשלמה לידע התיאורטי, כמובן - אל תנסו זאת בבית 1. "מיומנה של שפחה", או "פה ושם בסצינת השליטה": 1 אלא אם אתם מתכוונים לספר על זה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |