 |
1458 |
 |
|||
 |
|
 |
|||
 |
|
| המאמר המלא |  |
פרסומים אחרונים במדור "מוזיקה"
|
| הצג את כל התגובות | הסתר את כל התגובות |
|
|
 |
||
|
||||
 |
שמישהו יגיד לי למה צריך לדגום כ"כ מהר. הרי דגימה של 96k/s משחזרת לנו צלילים בתדר של עד 48Khz, בעוד שידוע שמעל ~20Khz אנחנו כבר לא שומעים כלום.. |
 |
|
 |
|
|
|
||
|
||||
|
משפט נייקוויסט (זה שאומר שדגימה ב2f מאפשרת שחזור בf) נכון לשחזור אידיאלי, ואין דבר כזה בעולם ההנדסי. מה גם, שהמשפט שאתה מתייחס אליו מניח דגימה נקודתית ברזולוציה אינסופית - אני יודע בדיוק מה הערך הדגום בנק' זמן מסויימת, וגם את זה אין בעולם הדיגיטלי (1). אבל אפילו כך, אני לא מאמין שיש הרבה אנרגיה בין 22KHz ו48Khz, כך שהקיפול זניח, וגם לא שאנו מסוגלים להבדיל בין 65536 רמות צליל (2 בחזקת 16) ל16.7 מליון (2 ב24). כך שבתשובה לשאלתך, אפילו אם ייתכן שיש איזשהו שיפור באיכות הצליל, הרי שדוגמים יותר מהר כי הדוגמים המהירים יקרים יותר, ועם אותם אחוזי רווח אתה מקבל יותר כסף. גם יש לך מוצר חדש להציג לציבור. (1) במקום דגימה נקודתית דוגמים לאורך זמן מסויים ועושים ממוצע. זה נקרא דגימה באינטגרציה. בנוסף, לא שומרים ערך מדוייק, אלא מקורב בלבד (כי אתה מוגבל בביטים), כשיש כל מיני דרכים להחליט איך לקרב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה מדוייקת לגבי נייקויסט, אבל שתי הערות קטנות: 1. אולי לא הרבה אנרגיה, אבל ההרמוניות הגבוהות הן אלו שנותנות לכלי נגינה את הצבע היחודי להם (כדי שתדע שזה אכן סטרדיבריוס :) 2. לגבי רמות צליל, זכור שהאוזן היא לא מנגנון לינארי אלא לוגריתמי, זה משנה את החשיבות היחסית של כמות רמות הצליל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המוגדר בתור מינוס 20 כפול לוגריתם (על בסיס 10) של יחס הרעש לאות יהיה במקרה של 16 ביט 96 דציבל ובמקרה של 24 ביט 144 דציבל. (זה במקרה שמניחים שהרעש הוא רעש הדגימה בביט הנמוך ביותר ולא שיש 2-3 ביטי רעש - המצב הרגיל). התחום הדינמי שהאוזן רגישה לו הוא בסביבות ה 120 דציבל, לכן אפשר לטעון ש 24 ביט אכן טובים יותר מ 16. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אחד הדברים הבולטים לרעה בתקליטורים - במיוחד המוקדמים בהשוואה לתקליטים הוא הדעיכות ה"גסות" שלהם. כאשר שיר מסתיים בדעיכה על תקליט, הצליל גווע לתוך רחש המחט בתקליטור שומעים בבירור הפסקה חדה יחסית של הצליל באיזהו שלב. דעיכות בעשרים וארבע ביט הן הרבה הרבה יותר חלקות (למעשה זו ממש בעיה אם עושים מיקס לתקליט - חלק ניכר מהדעיכה ששומעים בבירור בעשרים וארבע ביט נעלם לחלוטין על ששעשרה) כדי להתגבר על הבעיה תוכנות עריכה מודרניות מוסיפות רעש אקראי למוסיקה (Dithering) ומיקסים מודרניים נשמעים יותר טוב, לפחות מהאספקט הצר הזה. עם כל זאת אני די בספק אם ישנם הבדלים שמיעים בשאר חלקי השיר ואני די פסימי באשר לעתידה של הטכנולוגיה החדשה 1. הקהל לא מחפש יותר איכות (חוץ ממיעוט פלצני ששומע מוסיקה במגברי מנורות ותקליטים) לראיה - מעטים מתלוננים על איכותו ה"ירודה" של פורמט הMp3. פורמט התקליטור הקיים "מספיק טוב" 2. התקליטור ניצח לא משום שהוא סיפק איכות סאונד טובה יותר אלא משום שהיה יותר עמיד, קומפקטי ונוח להפעלה. הסבירות שהמדיה החדשה תהיה נוחה יותר היא נמוכה (סיכויים סבירים היא שהמדיה החדשה תהיה פחות נוחה משום שיהיו מובנים בה אמצעים להגנה מפני העתקה שיקשו על השימוש. (אני די בטוח שהמוטיבציה של חברות התקליטים נובעת בעיקר מאמצעי ההגנה ולא מאיכות הסאונד המשופרת - ראו מקרה ה"איזורים" בדיווידי שניסו לשחזר את אי התאימות שהייתה קיימת בעידן קסטות הווידאו) 3. ה"מדיה" מתה. חברות התקליטים שהחזיקו את המונופול על ייצור והפצת המדיה למוסיקה איבדו את המונופול משום שהמדיה עצמה ניתנת לייצור עצמי וכשלעצמה, אין לה חשיבות, ניתן להחזיק במוזיקה על מגוון של מדיות... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יותר קומפקטי עמיד ונוח להפעלה זה לא מספיק. היה כאן בנוסף שילוב של גורמי ספק (חברות התקליטים) שראו רווחיות גבוהה יותר בקומפקט דיסק לעומת תקליט, ושל גורמי צרכן (איכות גבוהה). איכות זה דבר שמתרגלים אליו מהר מאד, ואז קשה לחזור. העובדה שהאמפי3 "מספיק טוב" נובעת מאופי הצריכה (בדרך כלל האודיו של המחשב, או מכשיר נייד). ראה את פורמט הקלטת למשל (קסטה אודיו רגילה, קיימת מאז תחילת שנות השבעים בערך). הפורמט היה גם הוא יותר קומפקטי, יותר עמיד ויותר נוח להפעלה. אבל - הוא היה פחות רווחי לחברות התקליטים, ואיכות האודיו שלו הייתה נמוכה יותר. הפורמט הזה להפצת מוסיקה נכשל, ועם עליית האלטרנטיבה של דיסקים צרובים שאפשר להקליט ולערוך בבית, הוא בדרך להעלמות מוחלטת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, פורמט הקלטת לא ''נכשל'' כמו שפורמט התקליט לא נכשל. העובדה שהוא הוחלף במשהו טוב יותר לא הופכת אותו לכשלון. ביחס לטיעון שלי זה דווקא הוכחה יפה. הקלטת, למרות איכות הצליל הירודה, הבעיות המכניות והשחיקה המהירה זכתה להצלחה גדולה מאוד רק בגלל שהייתה יותר פרקטית למכשירים ניידים כגון ווקמנים וטייפים במכוניות. כדי לשמוע תקליטים באיכות טובה צריך לתחזק מערכת מאוד רגישה (המחט) לנקות את התקליט בקפדנות וכו. כל זה כרוך בהרבה טרחה שהקומפקט דיסק פטר אותנו ממנה. בתנאים אידאליים תקליט נשמע לא פחות טוב (ויש הטוענים שיותר טוב) מדיסק. בתנאים ריאליים תקליט נשמע פחות טוב בגלל שמעטים מסוגלים לשמור על רמת תחזוקה נאותה והכל נמלא ברחש התקליט. כל זה כדי לומר שההבדל הדרסטי באיכות נובע גם הוא יותר מנוחות התפעול של המדיה ופחות מטכנולוגיית נשיאת הסאונד עצמה. בכל מקרה האלמנט של נוחות השימוש היווה תוספת עצומה לכוח המשיכה של התקליטור. אני מתקשה להאמין שהמדיה החדשה תיצור כזה הבדל באוזני הקהל הרחב. הקומפקט דיסק בהחלט ''מספיק טוב''. חסרונות הקומפקט דיסק הם בתחום התפעול והתחזוק (רגישות לשריטות, בעייתיות באפליקציות ניידות כגון דיסקמנים קופצים) מאחר וזה לא נפתר על ידי מדיה שמבוססת על אותו עקרון מכני כוח המשיכה קטן יותר ויהיה קשה לחברות התקליטים להעביר את הקהל לשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפורמט הקלטת היו שני שימושים: 1. נסיון לשווק מוסיקה קיימת, כמוצר, בחנויות (תחליפי לתקליט) 2. מדיום להקלטות ביתיות, למכשירים ניידים, לאוספים פרטיים. כמובן שבהיבט השני הפורמט הצליח בגדול ורק הוחלף על ידי הדיסקים הצרובים. (הנה, ברקת בוודאי תשמח לדעת שהקלטה של ההופעה של סימון וגרפונקל בישראל, יש אצלי עד היום באחת המגירות ההן, על קלטת כמובן :) אבל בהיבט הראשון, פורמט הקלטת היה כשלון חרוץ. הוא היה כשלון חרוץ, כיון שרק הנוחות עמדה לזכותו. לא היה לו יתרון של תכונות (איכות, אגב, היא רק חלק מהעניין, יש פרמטרים נוספים לפורמט של מוסיקה מוקלטת מראש, אבל זה נושא לדיון נפרד), ולא היה לו יתרון כלכלי בקרב התעשייה. למען הדיוק, לא היה לו יתרון כלכלי בקרב התעשיה במערב. במזרח, גם מזרח אירופה, גם בארצות הערביות, וגם במזרח הרחוק - ייצור תקליטים גם מבחינת המכשירים וגם מבחינת השגת חומר הגלם (ויניל) היה מסובך ויקר יותר. בכל האיזורים הללו הפורמט השולט להפצת מוסיקה קיימת היה דווקא הקלטת ולא התקליט. לתעשיה יש אינטרס כלכלי בפורמט החדש. כדי לקדם אותו, סביר להניח שנתחיל לראות בעתיד ערכים מוספים לפורמט החדש כך שהדיסקים הקיימים כבר יפסיקו להיות "מספיק טובים". צוואר הבקבוק שכרגע עדיין עוצר את הסחף בכיוון הזה הוא זמינות מכשירים מתאימים אצל הלקוחות. אבל האלקטרוניקה שמאפשרת למכשיר נתון לנגן גם את הפורמטים החדשים תהפוך להיות זולה וזמינה. רק עניין של זמן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היו זמנים שבהם היה בחנויות התקליטים מבחר עשיר של קלטות והעסק שרד די הרבה שנים כך שהקלטת הייתה כשלון רק אם תגדיר "כשלון" בכך שהמוצר לא הגשים את מטרותיהם של המפתחים המקוריים. הקלטת אמנם לא הצליחה להחליף את התקליט אבל היא בהחלט השלימה אותו וזכתה לפופלאריות רבה ביותר. (ואני בספק אם מטרתם של המפתחים המקוריים הייתה להחליף את פורמט התקליט) אין לי ספק שלאיכות יש תפקיד חשוב ביותר, אבל יש גבול לאיכות ההבדל בין תקליט לתקליטור הוא ברור ומובהק. ההבדל בין 16 ל24 ביט הוא הבדל דק ביותר שיכול להשמע רק על ידי מקצוענים. לתעשיה יש בהחלט אינטרס כלכלי לגרום לכולנו לקנות מחדש את כל התקליטורים שלנו אבל כוח הכפיה שלה נמוך בהרבה מבתקופת המעבר לתקליטורים. אם הפורמט החדש ידרוש מכשירים חדשים - מעטים יקנו. אם הפורמט החדש יתנגן על מכשירים ישנים (באיכות הישנה) יוכלו חברות התקליטים לשווק על הפורמט החדש את כל התוצרת החדשה אבל אף אחד לא יקנה מחדש תקליטורים שיש לו בפורמט החדש - שיפור האיכות איננו מוחשי. "ערכים מוספים אחרים"? מה למשל? ההימור שלי, בראיה היסטורית, הפורמט החדש יחשב כשירת הברבור של חברות התקליטים כמשווקות של מוצרים פיזיים. ואולי בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר החלו להפיץ את פורמט הקומפקט דיסק ובחנויות נמכרו דיסקים במקביל לתקליטי ויניל, דאגו חברות התקליטים להוסיף קטעי בונוס (בדרך כלל שירים נוספים) לדיסק כדי להצדיק את מחירו היקר יותר ולתת תחושה לצרכן שהוא מקבל תמורה בעד הכסף. הן לא סמכו על איכות האודיו בפני עצמה, או על הנוחיות, ויצרו איזהשהו קשר ישיר בין "כמות הסחורה" למחיר. זה כמובן התאפשר עקב שטח האחסון הגדול יותר שיש בדיסק יחסית לתקליט. יש להניח שהתופעה הזאת תחזור על עצמה גם עם הפורמטים החדשים. קח לדוגמא את האלבום פליי של מובי. האלבום הפופולרי הזה הופיע כבר בכמה וכמה פורמטים עם תוספות מתוספות שונות (מיקסים, סינגלים, תוכנה, קליפים) על גבי קומפקטים דיסקים שונים. תוספות מסוג זה דורשות מקום נוסף כך שבקלות ניתן לתאר מצב שבאלבום חדש שיוצא לאור תהיינה תוספות רק על הפורמטים החדשים, במחיר קצת יותר יקר (בדיוק בדומה למה שקרה במעבר מתקליטים לדיסקים). דיסקים כפולים למיניהם (הופעות, אוספים, אופרה) - פתאום אנחנו עשויים לגלות ש"לקום באמצע" כדי להחליף דיסק זה כל כך לא נוח כשאפשר לנגן את הכל ברצף מדיסק אחד. רמיקסים שונים, לא מן הנמנע שאלבום של להקה יצא למשל בשתי תמונות צליל חליפיות, רוק כסאח או "אנפלאגד" אקוסטי. המאזין יבחר את המיקס העדיף עליו (יש גם היום דוגמאות כאלה של כמה מיקסים אלטרנטיביים שיוצאים על גבי דיסקים כפולים, למשל משין הד של דיפ פרפל). ניתן להעתיק מעולם הדיוידי את הרעיון של "הערות הבמאי" שמוסיפים באודיו כרקע לסרט ולספק "הערות האמן" על מסך הטלויזיה בזמן שהתקליט מנגן. כל אלה, במובן של תוספות שמנצלות את שטח האיחסון הגדול יותר בפורמט החדש, ועוד לא דיברנו על תוספות שמאפשר הפורמט החדש מעצם הטכנולוגיה. הרי לא מדובר רק באודיו איכותי יותר, אלא גם בצליל היקפי. למה לא אפשר למאזין את נקודת ההאזנה המועדפת עליו? אתה רוצה להרגיש שאתה יושב בקרב הקהל, אנשים סביבך ואתה רואה הופעה? לחליפין אתה רוצה לשמוע את הלהקה כאילו אתה נמצא על הבמה במיקום של המתופף? אפשר לספק את האלטרנטיבות האלה לבחירת המאזין באופן דומה לשידורי הכדורגל של סקיי ספורט שמאפשרים לך לבחור בבית בזמן אמת את מיקום המצלמה שדרכה אתה רוצה לראות את המשחק. לגבי מותה של המדיה הפיסית, מממ... זה כבר נושא לדיון נפרד. בקרוב על מסך המחשב החביב עליך :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יצירה מוסיקלית מהמיקום של המתופף. או מכל מקום שהוא על הבמה. ממש לא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שאין הכוונה לצליל שישנו על הבמה. הכוונה היא למיקום היחסי של הכלים בחלל החדר שבו מתבצעת ההאזנה, כפי שהנגנים מסודרים על הבמה. במקום שתפיסת המיקום של המאזין תהיה כאילו הלהקה מנגנת מולו, מיקום הכלים יהיה כזה שהנגנים נמצאים מסביבו. אגב, המיקס הזה (מנקודת המיקום של המתופף) הוא בדיוק המיקס שנקטו בו בעריכה מחדש של אלבומי הגרטפול-דד לפורמט צליל היקפי. אם תחשוב על זה, תגלה שמיקום מנקודת המבט של המתופף גם נותן פיתרון לבעיה שהעלית באחד הפתילים למעלה של חוסר איזון בין הרמקולים הקדמיים והאחוריים. עם זאת, הבעיה הזאת היא זמנית בלבד. פעם היית לוקח את הצליל שמתקבל בסטודיו וחונק אותו ל 1KHz כדי לקבל מושג איך הלהיט יישמע ברדיו טרנזיסטור. ככל שעוברות השנים, מתחשבים פחות ופחות במערכת ההפקה אצל המאזין הסופי. הסיבה היא שאופי הצליל מקבל במוסיקה חדשה יותר חשיבות רבה יותר יחסית לפעם. פעם הכל היה מלודיה והרמוניה, היום מארג הצליל עצמו הוא חלק חשוב יותר ביצירה. אז האם אותם אומנים שמשתמשים בזה (מעטפת צלילית כחלק מהיצירה) מגבילים את עצמם כי מערכת האודיו אצל המאזין ממילא לא תעשה עם זה חסד? לא. ההנחה היא שאם הצליל הוא חלק חשוב בחוויית ההאזנה של המאזין הסופי, הוא כבר יצטייד במערכת מתאימה. סביר להניח שכך גם יהיה עם הצליל היקפי. אומנים שישתמשו בזה יניחו מערכת טובה ורמקולים מאוזנים אצל המאזין. אם לא - המאזין בבית כנראה ישמיע פשוט את מיקס הסטריאו הרגיל שגם הוא שוכן אחר כבוד על אותו הדיסק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ברמקולים קטנים ומג'ויפים באולפני הקלטות כדי לשמוע מה יהיה בגורל המוצר הסופי. ביחוד נעשה הדבר בתהליך המסטרינג. לא רק זאת, אלא שגם במיקס וגם במסטרינג עדיין בודקים בקפדנות איך המוסיקה תשמע *במונו*. שנית, כשאתה מייצר מוסיקה כיום אתה בהחלט סומך על כך שהרמקולים של המאזין הממוצע מסוגלים לתמוך ברוב טווח התדרים שאתה מייצר, וכן שהם מאוזנים - רובן המוחלט של מערכות הסטראו הנמכרות כיום יעשו זאת, כיוון שאחרת הן לא ימכרו. זו בהחלט הנחת העבודה הבסיסית. להבדיל, כיום *לא* ניתן להניח שיש ברשות המאזין מערכת סראונד *מאוזנת* כלשהי. אם מערכות כאלה יהפכו לסטנדרט - מה טוב. אם לא - טוב, נו, זה לא ימנע מאף אחד להתעשר מהפטנט החדש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וחיכיתי שהוא יתקרב מספיק לאון-טופיקיות כדי לשאול מישהו כאן. זכית. אתה מדבר על תהליך המיקס ותהליך המסטרינג. תוכל להסביר בשתי מילים מה בעצם עושים בכל אחד מהם (ובהתאמה, מה הכוונה ברימיקסינג וברימסטרינג)? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כתגובה למאמר זה ממש, איפהשהו למעלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המערכות, כמו כל טכנולוגיה, לא יהפכו לסטנדרט מעצמן. רק אם יהיה דרייב של אומנים, שיגלו שיש להם מרחב יצירה גדול יותר וירצו לנצל אותו, ובמקביל, חברות תקליטים שיתנו את דעתן על עניין התוספות ויקדמו את הטכנולוגיה באופן שיווקי. לגבי אומנים, קח למשל את בריאן אינו, רוברט פריפ, רוג'ר ווטרס: כל אחד מאלה (שעדיין יוצרים היום) הינו "שור מועד" מבחינה זו. מאד סביר להניח שאלבומים שלהם בעתיד יעשו שימוש יצירתי בצליל היקפי. זה יגרור חדירה גדולה יותר של הטכנולוגיה החדשה. חברות: ענין התוספות למיניהן שהתעכבנו עליו בפתיל אחר כאן. זה מכשיר שיווקי יוצא מהכלל בידי החברות וברגע שהן תתחלנה לנצל אותו, יגדל קצב החדירה של שימוש במערכות היקפיות להאזנה למוסיקה. ברשותך, רק הערה קצרה בנוגע לאיזון הקדוש... זה לא חד וחלק שצריך מערכת מאוזנת לחלוטין לשמיעת מוסיקה, זה תלוי בשימוש של הצליל ההיקפי. הנושא של פאננינג (מעבר בין רמקולים) שהתייחסת אליו הוא דוגמה מובהקת של צורך באיזון. אבל מולו יש שיקולים כבדי משקל בעד רמקולי סראונד שונים מהקדמיים עבור האזנה שמטרתה לדמות אולם, או סביבה אקוסטית. ביישום כזה, יש עדיפות לרמקולים דיפוליים עם כיווניות רחבה, לעומת רמקולים מונופולים שמשמשים מלפנים. בהאזנה למוסיקה קלאסית למשל, או להופעות חיות, כאשר הסראונד משמש עבור הפקת התהודה, איזון וזהות בין הרמקולים הקדמיים והאחוריים יהווה חיסרון (לא בגלל איכות הרמקולים האחוריים, אלא בגלל הטיפול המרחבי שלהם בצליל). בנסיון לייצר תמונה מרחבית של להקה שמגיעה מכל מיני כיוונים (כמו בימי הקוואדרו), יש יתרון לאיזון. עדיין ניתן לעקוף את חוסר האיזון כפי שעשו במיקס של הגרטפול דד. עוד שיקול, האם אתה בדרך כלל יושב לבד בחדר ומקשיב למוסיקה בנקודת ההאזנה האופטימלית (מונופולים), או יושב עם כמה חברים ובני משפחה (דיפולים)? בכל מקרה, הפקות של צליל היקפי לא "תוקעות" את המאזין עם מערכת לא מתאימה, כיון שתמיד ניתן להשמיע את הדיסק באופן עבודה של סטריאו רגיל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא היתה התייחסות לתגובה 146159. האם מוסיקה קלאסית, אופרות וג'אז (בעיקר זה שמוקלט חי) גם ייטיבו בפורמט של צליל היקפי? הרי המטרה היא לשחזר את הצליל באולם האופרה או הקונצרטים שבו הצלילים רק מוחזרים מהקירות ומגיעים ישירות מקדימה. אמנם נמכרים הרבה יותר CD של מוסיקת פופ/רוק, אבל צריך להתייחס גם מלוסיקות אחרות. מנסיוני, הצליל המלא, העגול, כולל איכות הפרדה, יצירת שדה סטריאופוני ואפקטים של החזרה, לא תלוי כ"כ באיכות נגן הCD אלא בעיקר באיכות שני המגברים והרמקולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בגישת "מקור סטראו+אפקט", היא הגישה עליה אתה מדבר ב. בגישת מקור 5-7 ערוצים, עליה אני מדבר. אלבום שהופק בגישה ב', והיא הגישה החדשנית והמעניינת יותר, לא ישמע טוב במערכת לא מאוזנת (כפי שגם אתה טוען למעלה). זה האספקט היחיד שעניין אותי. רמיקסים משונים למקור-סטראו לא גורמים לי לשום עניין מוסיקלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
והקושי למנוע הופעת תדרי-עירבול בתחום 2-4KHZ. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי אומר שזה כמו בקצב הרענון של המסך. 60 הרץ זה מהיר הרבה יותר מהעין האנושית, אך זהו קצב רענון בלתי נסבל באיטיותו מכיון שהעין לפעמים כן קולטת את הפריימים מתחלפים. אנחנו לא מסונכרנים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
העין לא עובדת בפריימים אלא באופן רציף. נכון לומר שהיענות התדר הזמנית נמוכה מאוד מעל 80-90 הרץ או משהו כזה. למרות זאת, טלוויזיות מתרעננות ב- 50-60 הרץ (תלוי אם זה PAL או NTSC) ובתי קולנוע ב- 72 הרץ ואנחנו חיים עם זה בסדר גמור (כמובן ש- HDTV עדיף אבל לא הייתי קורא ל- 60 הרץ "בלתי נסבל"). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת שאני לא מבין איך העין יכולה לעבוד באופן רציף. אולי התדירות אינה קבועה אבל המוח עצמו הרי עובד בפולסים חשמליים בתדירות יחסית נמוכה (יחסית לטכנולוגיה), אבל וואטעבער. בכל אופן, 60 הרץ זה בהחלט בלתי נסבל ולא תמצא מסך על המדפים היום שמציע קצב רענון פחות מ 85 או אפילו 100 ברזולוציה סטנדרטית לגודל. אני מניח שזה לא מפריע לנו בטלוויזיה מכיון שאנחנו לא יושבים קרוב כל כך, אבל אני לא ממש יודע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
60 הרץ זה מעיק רק כשיש הבהוב בין התמונות (וזה המצב בטלוויזיה - תמונה, חושך, תמונה, חושך). במסכים שלא מבוססים על CRT, יש לך תמונה תמונה תמונה תמונה תמונה בלי חושך באמצע, ואז קצת הרענון יכול להיות יותר נמוך בלי להעיק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נטען כי שיפור בתדר הדגימה (כל צליל הוא תדר אחר של רעידות אויר שאנו שומעים בתור צליל) מביא לשיפור של איכות הצליל אבל אנחנו לא שומעים מעבר לגבול מסוים, ואיכות הCDA מספיקה בהחלט: האדם יכול להבחין בתדרים עד כ15K הרץ ובתקן CDA (דיסק רגיל) דוגמים עד תדר של 44 הרץ כך שיותר דגימה מאותות שאנו לא שומעים לא תורמת לאיכות הקול לא מאמינים? דוגמא: הטלויזיה שלכם (כל טלויזיה) מרעישה בתדר 15.125K הרץ, אתם שומעים משהו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
> הטלויזיה שלכם (כל טלויזיה) מרעישה בתדר 15.125K הרץ, אתם שומעים משהו? בהחלט. אני בקלות מזהה טלויזיה במצב mute אי שם ברחבי הבית, לפי השריקה האופיינית. באופן כללי, אנשים רבים שומעים יפה טונים עד אזור ה- 20KHz, גבולית מתחת ל- 22.05KHz של CD. זאת בנוגע לגל סינוסי טהור; בשל אפקטים בלתי-לינאריים בהחלט ניתן לזהות קיום תדרים גבוהים יותר כאשר קיים אות "רקע" מתאים. דוגמה מרשימה: http://www.atcsd.com/tl_hss.html (יש הסבר מפורט כאן: http://www.atcsd.com/pdf/TEKPAPER.PDF). למרות האמור לעיל, מסופקני אם רבים אלו שיוכלו להבדיל בין CD לפורמטים החדשים (במצב סטריאו) בנסיבות לא-מלאכותיות כאשר שאר הציוד זהה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהמשך לתכנית הסודית לפילוח סטטיסטי של אנשי האייל, אני מציע את הסקר: "האם אתה שומע טלוויזיות דוממות". מכיוון שלצערנו תפקודי האוזן (ושאר הגוף) יורדים עם הגיל, אנשים מעל גיל 35 בדרך כלל לא יכולים לשמוע את השריקה. התשובה ההומוריסטית כמובן תהיה "רק כשיש תרגום לשפת הסימנים". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה שומע טלוויזיות דוממות? אני באופן אישי בקושי שומע טלוויזיות גם כשהן ב full volume (השכנים שלי לעומת זאת, כשהם ניגשים לכבות את הרדיו, מגלים שהוא בכלל לא דולק). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נסה את המבחן שכאן: http://www.worldhearing.com/worldhearing_015.htm# האם מישהו מהמומחים יכול לומר לי האם באמת ה80k שם זה 80 קילו הרץ? אץ איך אם כן אני שומע זאת? הככלב הייתי? הלעטלף נדמיתי? מישהו ראה מבחנים או תוכנות אחרים לבדיקת תדירויות הסף האישיות? אם כבר הולכים לסקר, כדאי להסתמך כל מדד כלשהו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
80K? זה מגיע רק עד 8K, לא? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה יותר בעייה בהפנמת הנקרא. מתנצל על ההטרדה. לפחות אני אנושי (-: | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר פילוח על פי גיל, אפשר להציג את כותרתו כשאלה: "האם בדיוק סיימתם לרכוש מחדש את אוסף התקליטים שלכם על תקליטורים?" 1. תקליטורים? 2. כן, מזמן. 3. כן. 4. לא. 5. תקליטים? 6. מחדש? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
7. להיפך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לצערי הרב אנוכי שומע את רעש הזימזום הבלתי נסבל של 15.125K ולכן אין ברשותי מקלט טלויזיה. רעש זה הוא בלתי נסבל עבורי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כיום מערכות שלא משמיעות את הצליל הזה: טלוויזיות מבוססות LCD או פלסמה, מקרנים, או פשוט CRT בקצב-רענון גבוה יותר המחובר לממיר מתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"האדם יכול להבחין בתדרים עד כ15K הרץ" זה לא נכון! האדם יכול להבחין בתדרים של עד 20kHz והסיבה שדוגמים עד 44K היא כדי לתפוס את כל הטווח וככה אין ירידה באיכות בגלל שיש יותר דגימות לפרק זמן מסויים (ככה שיש יותר דגימות השחזור הוא יותר אמיתי) לגהי ההערה על הטלוויזיה- מאיפה לך שזה התדר? למה זה לא יכול להיות 16K או 15.485K בדקתי את זה, התדר שאתה ציינת הוא אכן נורא קרוב למקור (שהוקלט מהטלוויזיה ישירות ללא עיבוד) לא הצלחתי לעלות על התדר המדוייק ב100% אבל זה בתחום ה- 15K-15.2K (מאיפה הנתון שלך?) אם אפשר לקבל תגובה במייל עם הכותרת "תדרים" כי איני עוקב כאן ובמקרה מצאתי את ההודעה שלך שבוע טוב AK
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה איך מסתדר לד-זפלין עם תה ועוגה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט להקה משובחת, אבל כשטכנאי האולפן לא דאגו לנקות את הצרצור המכני שמשמיע פדל הבס של בונהם, המירוץ אחר איכות צליל נראה קצת מגוחך. פינק פלויד לעומת זאת... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פינק פלויד להקה נפלאה, אבל לגיטריסט שלה לא קוראים ג'ימי פייג' :-) לעצם העניין, שים לב שיש כאן שני יתרונות, איכות האודיו עצמו, אבל גם הפריסה למספר רמקולים. אפילו מבלי להתייחס לפריסת הכלים במרחב. גם סטריאו "פשוט" יצא נשכר ממספר רמקולים: אחת הבעיות הגדולות בפריסת צליל סטריאופוני היא ה"כלי" שבאמצע: זמר, או תופים לצורף העניין. למאזין קשה "למקם" אותם במרכז כשהסיגנל מגיע משני רמקולים צדדיים. בסט רמקולים היקפי, יש ערוץ לרמקול המרכזי שיכול לעשות את העבודה בצורה פשוטה מאד. צירצור הפדל של בונהם אולי ימשיך להפריע (?!?) - אבל בדיוק ממרכז הבמה ;-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(סליחה אם זו הערה טכנית מדי, אני מקבל את הרושם שיש פה קהל גם לזה...) עד לפני מספר שנים התייחסו לתפיסת מיקום הכלים במרחב כבעיה של שני פרמטרים: חוזק והפרש פאזה. כלומר, אם שני הרמקולים משמיעים סיגנל באותו חוזק, בוזמנית, התמונה הצלילית שתתקבל היא משהו שמגיע מהאמצע. בשנים האחרונות הסתבר שפונקציית התמסורת של האוזן האנושית היא תלויית תדר. תדרים שונים יכולים לקבל חוזק שונה בכל אוזן, ותפיסת המיקום שלהם במרחב משתנה. במצב האזנה סימטרי לחלוטין (למשל באוזניות) זה לא אמור להפריע. בפועל, מרחב ההאזנה אינו חופשי. פה יש שטיח, שם ארון ספרים, כל אחד מהם משפיע אחרת על תדרים אחרים (בהחזרה ובבליעה) ותפיסת המיקום של האוזן נפגמת. זה לא משנה כל כך בכלים שלא אמורים להיות באמצע. זה בולט יותר, עבור סיגנל שאתה מצפה שיהיה במרכז (זמר למשל). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בשנים האחרונות גילו שפונק' התמסורת של האוזן אינה קבועה? העובדה שיש תדר מקסימלי ידועה כבר שנים רבות, כך שלכל הפחות התייחסו לאוזן כאל מסנן מעביר נמוכים (LPF), ולא כall pass קבוע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שיש גם תדר שמיעה מינימלי (בסביבות 20Hz אצל אנשים עם שמיעה טובה, אני אישית לא שומע את ה 50Hz של הרשת) מכאן שאנו מדברים על מסנן מעביר תחום (BPF) ולא מעביר נמוכים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, הבנתי שהתדר המינימלי מושפע גם מגודל הגולגולת (ולא רק מגילך המתקדם). אתה יודע לאיזה כיוון זה משפיע ולמה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, אני לא יודע לאיזה כיוון זה משפיע, אבל אני יודע שכלבים שומעים תדרים מתחת לתחום השמע של בני אדם, אז כנראה שאני בכוון הנכון. (בהתחשב בעובדה שאני גם תתרן, אז כנראה שלתפקיד כלב אני ממש לא מתאים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
(לאורך כל הספקטרום, ולא רק בקצוות...) נובעת מהמבנה הפיסי של האפרכסת, שמהווה מערכת של פילטרים אקוסטיים שמגיבים שונה לתדרים שונים. את העובדה הזאת ניתן לנצל למשל ליצירת צליל היקפי וירטואלי, כזה שמגיע משני רמקולים, אבל נשמע כאילו יש מספר רמקולים סביב המאזין. מייצרים על-ידי עיבוד אות פונקציית תמסורת "הפוכה" לזו של האוזן, כזו שהייתה אמורה להתקבל אם האוזן הייתה מקבלת אינפורמציה ממספר רמקולים מסביב. אז, למרות שהאות מגיע מרמקול אחד מכל צד, האוזן "מרומה" לחשוב שיש מספר מקורות. לשאלתך, גודל הגולגולת משפיע על הפרש הפאזה. היקף יותר גדול מגדיל את קבוע הזמן בין הגעת האות מאוזן לאוזן (עבור מקור צליל מרחבי, לא צליל שממורכז באוזניות). בתדרים נמוכים מאד, קבוע הזמן הזה הוא המפריד בין מה שנתפס אצלנו כפולסים בודדים, לבין צליל רציף. לכן, גולגולת גדולה יותר - תדר מינימלי נתפס גבוה יותר. חברי הקבוצה למחקר אקוסטי שפעלה בצרפת בשנות החמישים והשישים, היו כנראה אנשים בעלי גולגלות גדולות במיוחד. במסגרת הניסויים שלהם, הם "שכחו" יום אחד תדר של 5 הרץ עובד בתוך האולפן ואחרי מספר ימים גילו שכולם סובלים מכאבי ראש. לא לנסות בבית! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על התשובה, אבל אני רוצה להטפל לחלק קטן ממה שכתבת. עצם העובדה שאתה מתייחס לתמסורת של האוזן, אומרת שאתה מתיחס אליה כאל מערכת לינארית. עכשיו, ברור שהאוזן היא לא כזו - התגובה לרעש של חזק היא של כאב, אבל לרעש חזק כפליים כבר לא נקבל כאב כפול, אלא יקרע לנו עור התוף (תופעה לא לינארית בעליל). על פניו, אני בהחלט מוכן לקבל שעובדים בתחום הלינארי של האוזן, ואז אפשר להגיד דברים כמו "פונקציית תמסורת הפוכה", לתכנן את המוזיקה לפי כללי עיבוד אותות, ולהרבות שמחה וגיל. אבל מה בעצם המשמעות של הלינאריות הזו? הרי כל הצורה המגניבה הזו של תכנון מדברת רק על המערכת הפיזית - רטט עור התוף, קפצוצי שערות האוזן התיכונה, what have you. אבל בעצם מה זה משנה? הרי כל מה שמשנה זו ה*חוויה* המוזיקלית שחוווה המשתמש הסופי, וזו נמצאת כולה במוח. אני חושב שביחס להנאה שאתה מקבל, "איכות" הצליל המשופרת (או לפחות ההבדל בין טובה למצויינת) היא פקטור ממש משני ביחס לעובדות כמו "ווי, זו הלהקה שאני הכי אוהב" או "קניתי מערכת חדשה ומגניבה בקצב דגימה של שני ג'יגה". אני בספק מאד רציני שאם יחליפו לי עכשיו את הCD באולטרהDVD סופר, בלי להגיד לי ובלי לשנות את המוזיקה שאני שומע (ולא משנה שאני לא שומע מוזיקה, זה בכלל לא רלוונטי), יהיה שינוי בחווית השמיעה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נגעת בכמה נקודות. לפי הסדר: חלילה לינארית! אף אחד מהחושים שלנו לא פועל באופן לינארי, כולם לא לינאריים (חוק וובר). בגלל זה רעש חזק כפליים, ייתפס אצלנו רק כקצת יותר חזק. צריך רעש חזק פי כמה וכמה כדי לקרוע לנו את עור התוף (שכן שלי מהבנין ליד דווקא מנסה לפעמים, בינתיים כוחותינו עומדים בפרץ). פונקציית התמסורת שהתייחסתי אליה מדברת רק על הדרגה הראשונה של הקליטה החושית (האפרכסת והעצמות הדקיקות - השערות) המשך הדרך עד לתפיסה במוח הוא בהחלט לא לינארי. פונקציית התמסורת ההפוכה מיועדת "לרמות" את אותה דרגה ראשונה. כמעט כל מה שמשנה נמצא אכן במוח (רק כמעט, כי יש למוסיקה גם צד שמשפיע על הגוף ממש, בלי קשר להנאה רגשית או שכלתנית שעוברת דרך המוח). אפשר גם לחיות עם מוסיקה רק בתוך המוח, ובטהובן, שהיה מלחין דגול אבל חרש - הוא דוגמה מאלפת לכך. אבל, מה שקורה בתוך המוח בהחלט מושפע וניזון מגירויים חיצוניים. מניפולציה של הגירויים האלה יכולה לשנות את החוויה שקורית בתוך המוח. אתה יכול למשל להנות לגמרי משיר שאתה אוהב, אם "תעביר אותו" בדמיונך. ההנאה תהיה אחרת אם גם תנגן אותו על איזה מכשיר דרך האוזניים. אני מסכים איתך לחלוטין שאיכות המוסיקה היא פקטור משני יחסית להנאה מהמוסיקה עצמה. אצל חובבי המוסיקה הכבדים ביותר שאני מכיר, רוב ההשקעה היא במוסיקה עצמה, ומערכת השמע נזנחת באופן יחסי. לעומת זאת, אלה שנהנים להגיד "קניתי מערכת חדשה ומגניבה בקצב דגימה של שני ג'יגה", הו, אצלם תשמע שירי הלל לכמה שהם נהנים יותר ממוסיקה במערכת החדשה. דווקא אצלם, לעניות דעתי, ההנאה המוגברת לא נובעת מפונקציות תמסורת ומהשמיעה באוזן, אלא נמצאת כולה בתוך המוח :) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חברת בוז (ולא, היא לא ברמת אודיאופיל) טוענת שהמערכת הקטנה שלה נותנת צליל מרחבי רק עם שני רמקולים קידמיים ויחידת בס. בפרסומת שלה כתוב שהודות למחקר בעיבוד אותות ופסיכואקוסטיקה היא יכולה לתת הרגשה של צליל שמגיע ממקום שבו אין שום רמקולים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל כל השאר... אין מי יתקרב אליה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כול להיות שהצרצור של פדל הבס של בונהם שמושמע ב-SINCE I'VE BEEN LOVING YOU לא נחתך בכוונה, כדי להמחיש את העוצמה ואת הלב של המתופף הבן זונה בכל הזמנים בהסטוריית הרוק | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככותב המאמר את אלבומי JETHRO TULL שלי רכשתי בתקליטים ואז בדיסקים לאחרונה הם יוצאים שווב ברימשדטר והאיכות באמת גבוה ומעניינת ושומעים המון דברים שלא שמעת קודם חובבי גנסיס בכלל אכלו אותה הם קיבלו שני גירסאות רימסתר וב1995 יצא הרימאסטר הסופי שעליו יש מדבקה שאומרת הרימסטר המושלם וזה באמת נכון. גם בתור אספן של מוסיקה קלאסית אני מרגיש את זה המון הקלטות משנות ה50 וה60 שנשמעות בסדר פיתאום מקבלות ברימאסטר צליל חדש ומבריק. ועלכך השאלות הבאות 1 קלאדיו ארו ההפסנתרן תמיד ביקש בחברת ההקלטות שיסגרו ויעמעמו לו את הצליל ותמיד הצליל שלו היה מאד עמום פיתאום היום האחר מותו הצליל כל כך פתוח ומלא למה לא עשו זאת קודם 2 מה הם עושים שם ברימאסטרים האלה הם לוקחים את צליל הגלם מנגים ממנו הכל ומוסיפים אפקטים? האם זה הצליל האמיתי שאליו התכוון הפסנתרן הכנר או המנצח הקלאסי לגבי רוק זה פחות מתוסבך כרוב היוצרים יושבים ועובדים על הרימאסטרים בעצמם |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלבומים ישראלים בפיגור מה סוף סוף לאחרונה התחילו לצאת ברימאסדים אני לא בטוח שהרעיון הוא שיפור האיכות שם אלה יותר הבונוסים אני לא מוצא הבדלים ביין הרימאדטרג של מאחורי הצלילים לגירסה הישנה מלבד הבונוסים אני מרגיש טיפה לא נעים לישאול את שימעון גלבץ בהוצאה החדשה של בציר טוב מלבד הבונוסים וקופסת הקרטון האם הבחנת בשינויים באיכות הצליל בין שני הגירסאות? למה רוב האלבומים הישראלים כצת אחרת רדיו חזק ועוד ועוד נשמעים כל כך לא מדים אדם בתוך עצמו של שלום חנוך יצא לאחרונה והבונוסים שיש שם משעמים קטע משוטף בהופעה אם דיויד ברוזה נו באמת והאיכות לא ממש אותו דבר בארץ הבעיה שהסלילים המכורים לא השתמרו ואת הרימסטרינג עושים מתקליטים? אני רואה בחיוב אגב מאד גדול את זה שסוף סוף מוצאים אלבומים אבודיים על דיסקים הפרויקט של נחום היימן וסידרת הנוסטלגיה ותקליטי הילדים של חווה אלברשטיין וצילה דגן ועוד ועוד אבל אני לא בטוח שבין המהדורות משפרים את האיכות מי יודע מה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
200 שירים מוקדמים של חווה אלברשטיין יוצאים בפרויקט אוסף מוסיקלי גדול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן אני יודע אני מחכה שזה יצא זה אמור לצאת ביום ראשון הקרוב והמכיר יההיה 399 שח מתי יפסיקו אם המכירים המטופשים האלה שניגמרים ב99 400 שח | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האחת, כשאתה מדבר על תדר, אתה מדבר בהרצים לא? אז אני אשמח אם זה יצויין. מספר בלי יחידות זה דבר מאוד צורם... לפני מספר חודשים, הוצעה החלופה העברית "ערצוב" (עיצוב+צריבה) עבור Remastering... היא אומנם בלתי רשמית בעליל אך אני מוצא אותה חביבה ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני הרבה שנים לי.ב.מ. היה יחידת דיסקים שמבוססת על צ'יפים ולא על מכניקה של דיסקים מסתובבים וראשים קוראים. אני לא יודע למה זה לא תפס במיוחד, אולי בגלל שהנפח שהם הציעו היה קטן. היום אין שום בעיה להכניס מאות MB של זכרון עמיד לקופסאות קטנות. נגני MP3 באים עם זכרון של 64MB או 128MB שניתן להרחבה. כידוע, מכשיר CD מורכב משני חלקים עקריים. הנגן, שהוא מכני ברובו, ותפקידו לסובב את הדיסק במהירות מתאימה, לדאוג ל"ראש" הקורא וכו', תוך הכנסת מינימום "רעשים" לתוך המערכת. החלק השני זה הממיר הדיגיטלי-אנלוגי שעושה בדיוק את מה ששמו אומר. זהו רכיב אלקטרוני ותוכנה שמעבירים את האות החשמלי מהנגן הדיגיטלי למגבר האנלוגי. בנגני CD מכובדים, שני החלקים הללו באים בנפרד וחובבים רציניים יכולים לקנות כל חלק מחברה אחרת שמתמחה בו, או לשדרג רק את הקונברטור כשיוצאת נניח תוכנה משוכללת יותר. אני חשבתי שהגיע הזמן שיפטרו מהכאב ראש שבחלק המכני של הנגן. אם כבר עוברים לטכנולוגיה חדשה, במקום למכור תקליטורים מסוג חדש, יצרבו מוסיקה על קרטרג'ים קטנים (כמובן בתוך קופסת קרטון ענקית בשביל התמונות והמלים). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפרשי המחיר בין דיסק אופטי וזכרון מצב מוצק באותו הנפח הם אדירים. 700MB בדיסק אופטי עולים לצרכן כשקל וחצי לעומת זכרן מצב מוצק שעולה כ-100$. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שתי שאלות: כמה זכרון צריך בשביל שעה מוזיקה באיכות של 24 ביטים? כמה מוסיקה צריך למכור כדי שהעלות תרד לרמת מחירים סבירה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ב-DVD Audio, שעה תתפוס בסביבות 2GB, שעולים מאות דולרים בזכרון Solid State. דיסק מייצרים ע"י יציקת פלסטיק בתבנית וציפוי בשכבת מתכת, תהליך פשוט וזול בהרבה מתהליך ייצור זכרון מצב מוצק. זה לא משנה כמה מוסיקה תמכר, תהליך ייצור הדיסקים ישאר זול יותר בעתיד הנראה לעין. אין שום סיבה טובה באמת לעבור לזכרון מצב מוצק. מכשירי DVD Audio במילא מוציאים אות דיגיטלי, שמועבר לרסיבר ומפוענח שם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי, טעית בלפחות סדר גודל אחד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי מציע שלדיוידי אודיו יש יתרון ניכר על פני הפורמט המתחרה, ולו רק בכך שבמרבית הבתים כבר יש נגן דיוידי היודע לנגן אותם. זאת ועוד, שמעשית *בכל* הבתים בהם פזורים להם רמקולים רבים, יהיה גם נגן דיוידי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהחלט נכון, אבל גם לפורמט השני יש יתרונות: 1. הכותרים. סוני רכשה את וורנר בראדרז, אחד הלייבלים המובילים בעולם, ולכן יש לה את האפשרות להוציא לאור אומנים מובילים על הפורמט שלה בלבד. 2. סופר-אודיו-סי-די מנגן גם על מכשירי סידי רגילים. כך שהאלבום שאתה רוכש, יכול להתאים גם למערכות אחרות שקיימות בבית או ברכב. קשה לדעת איזו תאימות הצרכנים יעריכו יותר - התאימות למכשירי דיוידי, או למכשירי אודיו סידי רגילים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הויכוח הנ"ל לגבי יתרון אחד הפורמטים על פני חברו מתמשך כבר שנים מספר. שעוד הגיתי ברעיון של להיות מיליונר היי-טק נהגתי לרכוש את Stereophile - מגזין שלאנשים שעבורם 5ת000$ עבור נגן תקליטורים הוא סכום סביר בהחלט. ולא, אין לי אחד כזה פנוי אפילו לא עבור עצמי >-: . הרחבת תחום הדגימה אמור לגרום ליפ דעתי לשני היתרונות הבאים: 1. אין צורך לבצע compression של התדרים סמוך לסף החיתוך. 2. על ידי הרחבת תחום התדרים נמנעים אפקטים של פעמון בקצוות. השינוי האמיתי מבחינתי יהיה רמקולים דיגיטליים ולמיב זכרוני היו כמה נסיונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לגבי 2, לא כל הדיסקים של SACD הם "דו שכבתיים". כלומר, יתכנו - ואולי אף קיימים, אין לי מושג - דיסקים של SACD שניתן לשמוע *רק* על מכשיר SACD, ולא על מכשיר CDA רגיל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שבעשור הקרוב, רוב המוסיקה שאנשים ייקנו תגיע אליהם דרך תווך תקשורת (אינטרנט, כבלים, לוויין, רשת סלולרית) ולא על מדיום פיסי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם אתה רואה בקרב האוכלוסיה הכוללת נטייה לרכוש סחורות בלתי מוחשיות? האם אתה רואה אפשרות לאנשים חסרי נטייה למחשבים לרכוש סחורות שכאלו בעתיד הקרוב? לא. המדיות הקשיחות ישארו כאן עוד זמן רב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. אנשים (באוכלוסיה הכוללת!) קונים ערוצים בתשלום וסרטים בתשלום ושרותים סלולריים בתשלום כל הזמן והרבה. האם אלה סחורות מוחשיות? 2. כן. למרות שדיברתי על עשור, אני חושב שתוך חמש שנים המכשיר הבסיסי שתקבל/תשכור/תחכור מחברת הכבלים או הלווייין יכיל את כל הפונקציונליות הנדרשת לשם כך. המדיומים הקשיחים יישארו. לא טענתי אחרת. טענתי, ואני עדיין טוען, שרוב רכישת המוסיקה ע"י צרכנים לא תהייה על גביהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני דווקא לא כל כך רואה כיצד תשרוד רכישת המוסיקה (והסרטים) בצורה כלשהי, כבר בעתיד הלא כל כך רחוק. אבל זה כבר נושא אחר לגמרי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנה שתי עובדות: ירידת המכירות העולמיות של דיסקים (ביחידות) - 8% (ירידה של 7% בהכנסות) 1. בית המשפט המחוזי בארה"ב דחה תביעה לאסור שימוש בתוכנות P2P - (כדוגמאת kaza ו- Grokster ) עקב טענה להפרת זכויות יוצרים מצד חברת MGM. 2. אינני יודע אם אכן מיץ פטל צודק (לשם כך נצטרך לחכות עד לסוף העשור) אך לדעתי המגמה כבר החלה בכיוון זה. ועוד הערה לסיום: סחורות בלתי מוחשיות הן בין הסחורות הנמכרות ביותר, כבר כיום. ___________________ 1 נתונים של התאחדות חברות התלקיטים: http://www.ifpi.org/site-content/statistics/worldsal... הפסיקה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניות דעתי המדיומים הקשיחים לא ייעלמו אבל ייתכו שחנות התקליטים תעלם חלקית ועימה מערך ההפצה היקר והבזבזני שקוראים לו "תעשיית המוזיקה" ובעצם ראוי לקרוא לו "מתווך המוזיקה". הסיבה: בעתיד הקקוב ניתן יהיה לאחסן (ובעצם כבר היום) אלפי תקליטורים באיכות מלאה על גבי נפח איחסון סביר בהחלט (אני מדבר על 1-5 טרה-בייט) ולצרוב על פי דרישה את התקליטור עם כל החומרים המלווים שלו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א-הא. ולדעתך תעשיית המוזיקה כיום היא בעיקר מערך של משאיות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שתעשיית המוזיקה היא מערך הפצה בלבד אלא שהערך המוסף שלה למוזיקה הוא מועט. בפרט הערך המוסף של חנות התקליטים ושל הפורמט הקשיח של שירים ארוזים מראש בתוך אלבום מוכן מראש ושלשם הגמשת המצב אין צורך ביותר בעמדות הפצה שמאחסנות מוזיקה בפורמט דיגיטלי ומצויידות בצורב ומדפסת. קח בחשבון את התתפתחויות הבאות: 1. תוכנות לעריכת מוזיקה הן היום מוצר מדף שווה כמעט לכל נפש (ובשביל שאר הנפשות המציאו תוכנות פירטיות) 2. היכולת של תעשיית המוזיקה לקלוע לטעם המגוון בעולם הולך ופוחת 3. ע"י הפצה דיגיטלית יכולים גם אמנים צעירים ולא ממוסחרים להגיע לקהל רחב 4. עלות האחזקה של חנויות מוזיקה גדולות הוא ענק ולעומת זאת תמיד יש רק 3-4 זוגות אוזניות פנויות בכל עמדת השמעה כל הכוחות הללו משתלבים ביחד למצב שבו רוב האנשים לא יזדקקו לחנות הדיסקים כלל ועיקר. הם יעדיפו לשלם 10 שקלים פחות עבור מוצר שעבר פחות ידיים. באותה הזדמנות תוכל המכונה להציע להם ערוץ בונוס בחינם של אמן מקומי שהם לא שמעו או של מוזיקאי שעלול למצוא חן בעיניהם. כבר היום יש שירות מצוין שעוזר למצוא אמנים נוספים שיכולים למצוא חן בעיניך : http://www.gnoosic.com . שני הביטים שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרבית האנשים לא אוהבים לחפש. הם אוהבים לפתוח גלגלצ ולשמוע מה שיש שם, ואז ללכת ולקנות את האוסף הלהיטים של השנה האחרונה, וזה מה שהם ישמעו. אם הם ממש יתלהבו משיר כלשהו, אולי הם גם יקנו את האלבום המלא. ככה עובדת רוב תעשיית המוזיקה. נכון, פה ושם יש אנשים שקונים מאות של דיסקים, עם טעם מדוייק ואנין יותר, אבל הם מיעוט שבמיעוט, והם לא אלו שמחזיקים את התעשייה. אנלוגיה חלשה: פה ושם ברחבי הארץ יש בשלנים אניני טעם שיסעו לחנויות ושווקים מיוחדים כדי לקנות מוצרי מזון משובחים. רוב רובם של הצרכנים, לעומת זאת, יכנסו לסופר השכונתי ויקנו מה שיש שם. היצרנים של "מה שיש" תלויים במערך ההפצה והשיווק של חברות גדולות יותר, למשל רשת הסופרמרקטים. לך ותבדוק כמה מוצרי מזון יוצרו על ידי חברה אלמונית עבור חברה גדולה עם מותג חזק ומערך שיווק רחב. אז במוזיקה אמנם כל יוצר יכול להפוך למותג חזק בפני עצמו, אבל כדי להגיע לשם, הוא תלוי במערכי הפצה ושיווק של הלייבלים הגדולים (או לפחות הבינוניים). וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על אלו שאין להם נגישות (טכנולוגית, כלכלית או טמפורלית) לרשת, ולכן אינם יכולים לעסוק בחיפוש מוזיקה. עוד אנלוגיה חלשה: במה חדשה. המון זבל. כמויות אדירות. כמויות אינסופיות של זבל. פה ושם יש פנינה. עכשיו תעלה את זה בכמה סדרי גודל, ותקבל תעשיית מוזיקה כמו שאתה מבקש לקיים. למזלנו, אנחנו לא תלויים בבמה חדשה כדי לצרוך ספרות. יש לנו הוצאות ספרים - אנשים מקצועיים בוחרים כתבי יד, אנשים מקצועיים עורכים אותם, אנשים מקצועיים מדפיסים אותם, אנשים מקצועיים מעצבים את הכריכה, אנשים מקצועיים כורכים אותם, מבקרים מקצועיים כותבים עליהם ביקורות בעיתונות, מפרסמים מקצועיים מפרסמים ומשווקים אותם בתקשורת, ובסוף אנחנו קונים את המוצר (היקר, נכון) בחנות. טוב, אני מקווה שהבנת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא הדוגמאות שלך מחזקות את הטיעון שלי ולמה? כבר כיום אם תיכנס לחנות כמו Tower Records תראה שהדיסקים המוכרים נמצאים מרוכזים בקדמת החנות ובכמויות גדולות. בעצם ה- Tower Records הממוצע הוא שוק התבלינים שבו רוב האנשים קונים מלח ופלפל ולא זעתר אורגני. רוב החנות מוקדש לסחורה שנמכרת בכמות קטנה בהרבה לאנשים שמנצלים את רוב המשאבים (מבקשים להאזין ורוצים המלצות). עבור אנשים כאלה (שגם אני נכלל בהם) עדיף לפנות לחנויות כמו האוזן השלישית או בחיפה (גם) הג'אנק. נכון שיהיה קשה בהרבה להצדיק 90 ש"ח עבור תקליטור שהוא יצא ממכונה דמויית כספומט אבל גם העלויות תהיינה זולות בהרבה ובהתאם אני מצפה שגם המחירים יורדו. בכלל במחירים של הדיסקים היום האנלוגיה המתאימה מתחום התבלינים היא לזעפרן, אבל ניחא. חנות וירטואלית מהסוג שאני מציע לא תתקיים על הרשת אלא בקניון ותכיל תאי שמיעה. הייתרון - תוכל לשכור תא שמיעה לשעה וע"י כך להתנתק מרעש הרקע, מחיר השכירה ינוכה מכל רכישה שתבצע כך שהדיסק לא יצא יקר יותר. מי שבא עבור דיסק ספציפי יוכל לבחור אותו מייד ללא צורך בשכירת תא ועותקים מוכנים ימתינו לו. עלות כוח האדם תצומצם מאוד וניתן יהיה להחזיק אתרים כאלו פתוחים במשך כל היממה. תאר לעצמך מצבע בקניון שבו לאחר הסרט אתה יכול לרכוש את הפסקול בהנחה של 15 שקלים - לא אפשרי בחנות רגילה אם הסרט הוא ביום שישי או נגמר אחרי 10:00 אבל בפירוש אפשרי במכונה אוטומטית. ועוד ועוד אפשרויות מיצוב. גם אנשים כמוני שאוהבים מוזיקה יותר אזוטרית ירוויחו שכן ניתן יהיה להוריד עבורם מוזיקה מאתרים מאובטחים של חברות תקליטים. מי שניסה למצוא אלבומים ישנים של Sigur Ros או של Belle And Sebastian לפני שהפכו להיות מוכרים אן של The Flaming Lips יודע בוודאי על מה אני שח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבירור והניפוי המקצועי (כנראה) יתקיים גם במדיה הדיגיטלית. כך גם ביחס לשיווק (מי אמר לא אוהבים לחפש). ממילא מכירת צי המשאיות לא יוזיל (בהרבה) את העלויות. מה שכן, ייתכן שמדיה דיגטלית תאפשר סלקציה - דהיינו רכישת שירים בודדים - לכאורה כאן העלויות צריכות להיות זולות יותר. אם יהיו בסוף? נמתין ונדע. ועוד הערה אחת - כל הדוגמאות שהבאת עוסקות במדיות שסביבתן הטבעית איננה המחשב. במוסיקה המצב (קצת) שונה לדעתי. אם נבואת היעלמות הנייר לא רק שלא הוכיחה את עצמה אלא (שאאל"ט) מחקרים מראים שהשימוש בנייר רק עלה מאז השימוש במחשב ייתכן שבענייני שמע המצב יהיה שונה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר רק בצי המשאיות אלא גם ב: 1. עלות העובדים 2. עלות שטח החנויות 3. אחזקת מלאי לא מנוצל 4. ייצור של מלאי שלא נמכר 5. עלויות משלוח של מלאי מחו"ל כבר היום ניתן לצרוב דיסק אוסף לפי בחירתך אלא שהדיסק צריך עדיין להדיע אלייך ואין לי מושג כיצד נקבע התשלום. בשיטה שאני מציע יש ייצור just in time של התקליטור הנבחר שכן חומר הגלם הבסיסי הינו זהה. מכיוון שכן סביר להניח שהאריזות ואו התמונה על התקליטור תהיה באיכות נמוכה יותר - על זה ניתן לפצות במחיר או שתוכל באותו המקום להזמין בדואר את ה-"דבר האמיתי". לדעתי מובטחת איכות זהה לכל הפחות לתעשיית הצרובים בנוסף ליתרון המוסרי של רכישה מבעל זכויות היוצרים. מישהו רוצה להרים את הכפפה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תוכנות. לכאורה המקום הראשון שבו אמורות להעלם חנויות אמיתיות ומשאיות הוא שוק תוכנות המחשב. כל תוכנה אפשר להוריד מהרשת, וכמעט כל תוכנה לא משתפרת בגלל שהיא מגיעה על דיסק שאפשר להחזיק ביד (מערכות הפעלה הן יוצא דופן פה, כי בלי מערכת הפעלה לא תוכל לגשת לרשת). בנוסף, כשמורידים תוכנה מהרשת לא מפסידים אפילו ביט אחד של איכות לעומת קניה בחנות, כך שאין עניין של אנינות טעם. הפיראטיות בשוק התוכנות גם היא ותיקה למדי. עד כדי כך שכבר לפני שנים רבות היצרנים ויתרו על נסיונות למנוע העתקה של תוכנה - הגנות שונות נגד העתקות רק העיקו על משתמשים חוקיים, ולא היוו אתגר למעתיקים מקצועיים. ואף על פי כן, עדיין הרוב המכריע של התוכנות נמכר בקופסאות בחנויות, ולא ברשת. אתה יכול להוריד אנטיוירוס ברשת, אבל אם אתה כבר מוריד אותו אתה לרוב תוסיף עוד $2 ותבקש שישלחו לך גם את הקופסה. כי זה נוח שיש את הדיסק המקורי בהישג יד, ושלא צריך לצרוב את התוכנה שאתה מוריד. למה שבמוזיקה זה יהיה שונה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה שונה מאד בתחום התכנות כיוון שלמעט בזמן ההתקנה על המחשב אין לך, כמשתמש, יכולת "לבחור" איזה חלקים ממנה אתה "ממש" חייב (למשל באופיס - ניתן לוותר על תמונות שבאות built in). אתה קונה את התכנה כמקשה אחת. דיסק מוזיקלי, להבדיל, הוא אסופה של קטעי קול. טראק 3 יכול להשמע מצויין גם בלי ששמעת את טראקים 1 ו 2 לדידי, זה כל ההבדל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעיל נטען כי "תעשיית המוזיקה" (להלן: אימפריית הרשע) תעלם בזכות המעבר לקנייה דיגיטלית של מוזיקה. אני חושב שזה לא נכון. תעשיית המוזיקה זה לא המשאיות, אלא הקליפים, הסינגלים לרדיו, החסות, הכתבות בעיתון, הפוסטרים - אתם יודעים, השיווק. זה לא יעלם. זה מהווה חלק גדול מהעלות של כל אלבום. ככה זה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה גם שעם התפתחות הטכנולוגיה, פחות ופחות אנשים נדרשים על מנת לייצר את צרכיה של אוכלוסיה יותר ויותר גדולה. מה יעשו כל השאר? ישחקו סנוקר? לא (1). יזינו את מערך השיווק, הפירסום ודחיפת המוצרים. ____ בכל אופן, לא כולם. חלק מעדיפים שש בש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן ככה זה. שאלה אחרת היא מה יהיה הצינור דרכו תועבר המוזיקה. כאן אני עם מיץ תגובה 145740 אך לאו דווקא בגלל השיקולים שמנה דביר למשל בתגובה 146112 שם הוא, לדעתי, מבלבל בין הייצור והשיווק (באחריות חברות התקליטים) להפצה הפיזית (החנויות) 1 והמחיר - בכלל לא בטוח שזה יהיה זול יותר, בטח לא בהרבה. 1 אולי מאוחר יותר אענה לו בפירוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי, כמה נקודות: קודם כל יש להבדיל בין אלבומים חדשים לישנים. אני למשל עסקתי כמה שנים רק כדי להחליף תקליטי ויניל ישנים לסי די (נניח כרגע לויכוח על האיכות) - אלו אינם זקוקים לשום מערך שיווק רציף אבל אני עדיין מימנתי אותו לטובת כותרים שכלל לא רכשתי. שנית, על כמה אלבומים ניתן לאמר בכנות שכל השירים בו מעולים? בד"כ אין זה כך וצריבה לפי הזמנה (או, כיום, הורדה פיראטית) מאפשרים בחירה סלקטיווית ונכונה יותר למאזין לדעתי (שוב, למעט מקרים בודדים) הקונספט של האלבום פשט / יפשוט את הרגל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני עד היום עוד קונה מדי פעם אלבום שיש לי על תקליט, על דיסק (הבא על הכוונת: סיימון וגארפינקל: ההופעה בפארק). אבל גם הדיסקים האלו היו צריכים מערך שיווקי - ולו כדי להעביר אותם מפורמט ויניל לפורמט תקליטור. יתרה מכן - בכל תעשיה יש מוצרים עם מכירות קבועות שמסייעות לממן את השיווק הראשוני של מוצרים חדשים. ולבסוף - רוב האלבומים הישנים הללו, אילו חברות התקליטים היו מורידות אותם לגמרי מהמדפים, זה לא היה ממש משפיע על גרף המכירות שלהן. למעשה, הן כמעט עושות לנו טובה שהן ממשיכות להדפיס אותם. לא יודע, אני בד"כ אוהב אלבומים שלמים - אולי עם שיר פה או שם שאני מעדיף לדלג עליו. לדעתי במצב כיום, שאמנים מוציאים אלבומים שלמים כמוצר, לארגן מחדש אלבום עם מספר וסדר שונה של שירים, זה לעשות עוול לאמן. פעם אלבום היה יוצא ברגע שליוצר היו מספיק להיטים שהצליחו ברדיו. היום זה הפוך - היוצר בונה את האלבום, שולח אותו לחנויות, ואז (או לכל היותר זמן קצר לפני יציאת האלבום) מתחיל לשלוח סינגלים לתחנות הרדיו. האמן הישראלי היחיד שאני יכול לחשוב עליו שלא נוהג כך (מלבד הזמר המזרחי, שם עדיין נוהגים בשיטה הישנה) הוא ירמי קפלן, שגם "הדפוק הזה" וגם "ילד תם" שלו (מהאלבומים השני והשלישי) יצאו הרבה לפני האלבום (אם אני לא טועה, "ילד תם" גם עבר שינוי משמעותי בין הסינגל הראשוני לבין גרסת האלבום, אולי בעקבות תגובות מהקהל). אני מאוד אצטער אם קונספט האלבום יעלם מהעולם, משום שהוא נוח להפליא עבורי. הוא מאפשר לי להכיר במחי אלבום אחד יצירה שלמה, ולא טראק בודד. העולם שלנו יחזור להיות עולם של להיטים, וכל טראק שיוצרים יכתבו ינסה להיות להיט בפני עצמו. יש מה לומר בזכות שירים קצת יותר מינוריים, שצריך להתרגל אליהם, שעובדים טוב בתוך הרצף ולאו דווקא בפני עצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל, האלבום של ההופעה בפארק ענק. לדעתי מערך השיווק שצריך לאלבום ישן שיוצא שוב במדיה אחרת זניח וזול לאין ערוך מזה הנדרש לאלבום חדש. די בהודעה קצרה לתקשורת ופוסטר לחנות. זה יוזיל את עלות הכותר ויעשה צדק עם הרוכש (שבמקרים לא מעטים, כאמור, רוכש שנית כותר שכבר יש ברשותו רק בשינוי מדיה). אכן, יש יצירות ששום דבר למעט אלבום לא יספק (ניסית לשמוע פעם טרק בודד מאלבום קלאסי של פינק פלויד? כמו דג מחוץ למים). אלו ימשיכו לצאת ולהמכר כאלבום. בכל אופן, המהפיכה (ברובה פירטית בשלב זה) התחילה בין אם נרצה או לא, כל שנותר הוא להפיק ממנה את המיטב כמו שעושה חברת אפל עם אתר המוזיקה להורדה בתשלום החדש שלה (אם כי לא ברור למה מיועד רק לבעלי מק) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
או, יש לך טעם מצוין :-) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הטעם המצוין הוא של אחותי. אני רק גיליתי את התקליט שנותר זנוח אחרי שעזבה את הבית והתאהבתי בו מיד. בכלל, חלק גדול מההשכלה המוזיקלית הראשונית שלי בא לי מתקליטים שאחותי נטשה מאחור. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אותם רוב האנשים שאתה מדבר עליהם יקנו את המוזיקה שלהם על CD רגיל עוד הרבה שנים, ולא איכפת להם משיפור האיכות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת? אז למה הם לא קונים את המוזיקה שלהם היום על קלטות? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גישה אקראית (חלק מ"נוחות"). 1 נא לקרוא במבטא רוסי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ועלות ההפקה של תקליט אופרה הוא מעל ומעבר למה שאתה יכול לעשות באולן ביתי. מה יעשו כל חובבי המוסיקה הזו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בלי שום קשר לטכנולוגיה, ביטוח זה דוגמא קלסית לסחורה בלתי מוחשית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הפורמט הזה, אם אכן יצליח, לא יעשה זאת בזכות האיכות שלו, אלא בזכות הפרסום לו זכה. מרחב דינמי של 24bit אכן מועיל מאד (כבר כיום משתמשים ב-24 כאשר מעבדים את השירים לפני הורדתם ל-16 ב-CD רגיל, ולדבר יתרונות רבים). אבל 96KHz הוא כבר מיותר לחלוטין - גם 48KHz מספיק (פורמט קיים כיום, להבדיל מ-44.1KHz של ה-CD הנוכחי). בזבוז נוראי של מקום. באשר לסאונד היקפי וכו': מי שישתמש ברמקולים היקפיים הנפוצים כיום להאזנה ל-DVD יזכה לחוויה מוסיקלית מפוקפקת למדי. כדי להאזין למוסיקה רב-ערוצית כהלכתה צריך ארבעה רמקולים *זהים* ולעתים גם סב-וופר. ודאי לא הצ'יקמוקים העלובים שנמכרים כיום בתור רמקולי סראונד. גם מגברי הערוצים של היום לא ממש מתוכננים להעברת מוסיקה רב ערוצית באמת. הגישה הנוכחית היא "סטראו+אפקטים", להבדיל מ"רב ערוצי מלא" (4-7 ערוצים). כל זה לא יפריע לחברות למכור לכם פטנטים מפוקפקים ואופנתיים מאד, כמובן. אני חוזה פופולאריות רבה למוצרים הנ"ל. למרבה הצער. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אם המוזיקה הרב-ערוצית *תוכננה* לשני רמקולים צדדיים, רמקול מרכזי, ושני רמקולים אחוריים קטנים/חלשים יותר? נדמה לי שבזאת אנו עוסקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא מוסיקה רב-ערוצית אמיתית. בדיוק כפי שבמוסיקה סטראופונית אמיתית לא יעלה על דעתך לקנות רמקול שונה לכל צד. במצב הקיים כיום, תחום התדרים של הרמקולים "האחוריים" מוגבל, וכתוצאה לא ניתן להגיע למיצוי מלא של ריבוי הערוצים. ביחוד אמור הדבר ביצירות חדשות, שיסתמכו (אולי) על הפורמט החדש. לדוגמה, נניח שהיוצר רוצה שכלי מסוים ינוע במרחב הדמיוני. כיום, בסטראו, הוא מזיז את בקרת ה-Panning לאחד הצדדים, מתוך ידיעה ברורה שהצליל ישאר זהה במהותו בשני רמקולי הסטראו. אך מה יקרה כאשר הוא ינסה לעשות את אותו דבר בציר קדימה-אחורה במערכת היקפית קיימת? צליל הכלי ישתנה באופן לא טבעי, בדרך כלל גם לא מחמיא. כמובן שאין כל דרך לפצות על כך באולפן - אין ליוצר כל דרך לדעת אילו רמקולים יש לך בבית. הדבר היחיד עליו הוא יכול להסתמך הוא *הזהות* בין הרמקולים. אם יש למישהו כאן אפשרות, אני מציע ניסוי קטן: נגנו שיר מסוים בסטראו דרך שני הרמקולים הראשיים שלכם בלבד. כעת הקשיבו לו *רק* דרך רמקולי ה"סראונד". בדיוק. הבנתם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני מאזין למוזיקה, בדרך כלל אני פונה דווקא לעבר רמקולי הסראונד, ולא לעבר הרמקולים הקדמיים (מטעמי נוחות גיאוגרפית של החדר שלי). כמובן שאני גם דואג להגביר בהתאמה את הרמקולים האחוריים. אני לא מבחין בהבדל כלשהו בין זה לבין האזנה ''רגילה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תנסה, בדיוק כפי שתוכל, ללא מאמץ רב, להבחין בין שיר המושמע במונו לכזה המושמע בסטראו. אין לי מושג לגבי המערכת הספציפית או החדר הספציפי שלך, אבל הבדל קיים, בזאת אני בטוח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הגדלתי ועשיתי, וחיברתי מחדש את הרמקולים שלי, כך שאלו ששימשו לסראונד היו מחוברים כרמקולים קדמיים ולהפך. לא הרגשתי הבדל באיכות המוזיקה. אני נאלץ להסיק מכך שכל חמשת הרמקולים שלי הם זהים (חוץ מאורך הכבל). מכיוון שמדובר במערכת מצ'וקמקת וזולה (יחסית, משהו כמו 1500 ש"ח לכל העסק), אינני מבין על מה הטענות. הבעיה היחידה אצלי היא המיקום של הרמקולים, אבל זו כבר בעיה גיאוגרפית ולא טכנולוגית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם יותר מכמה שניות - מה גורם לך לחשוב שאתה אכן מסוגל להשוות? מצד שני, כאשר אתה שומע את המוסיקה בזמן אמיתי ואחד הכלים נודד מרמקול אחד למשנהו, או אז גם אתה תבחין בהבדל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה בכלל שומע מוזיקה דרך הרמקולים האחוריים, ומה בדיוק מושמע דרכם? לרוב כששומעים מוזיקה, עדיף להגיד למגבר שיפסיק עם השטויות שלו. הרי ההבדל בין "אולם קונצרטים וינה א"' לבין "מועדון ג'ז ניו-אורלינס ג"' הוא בעיקר במידת העצבון שהם גורמים לך אם אתה לא יושב *בול* באמצע ואם לא כיוונת את ההשהיה בין הרמקולים הקדמיים לאחוריים בדיוק כמו שצריך. לכן גם כשבונים מערכת קולנוע ביתי משקיעים יותר ברמקולים הקדמיים - כי את המוזיקה שאתה שומע אתה שומע מהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוזיקה אני שומע בלי אפקטים מיותרים. מה שבוקע מהרמקולים האחוריים, עד כמה שאני מסוגל להבחין, הוא בדיוק מה שבוקע מהקדמיים. הסיבה להיפוך, כאמור, היא נוחות גיאוגרפית1. אגב, האם זה נכון שככצופים בסרט בסראונד המוזיקה בוקעת מהרמקולים האחוריים, או שזה הדמיון שלי? 1 כשאני צופה בסרט או משחק במחשב או אכפת לי לשבת על כיסא מול המסך. כשאני שומע מוזיקה, אני אוהב לקפץ, מה שמצריך שימוש בחלק ה(יחסית)פנוי של הרצפה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דינמי במרחב של ה24 ביט? עושים המרת A/D שונה לכל שיר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם שאלת "מה טוב ב-24BIT", התשובה היא: מרחב דינמי גדול יותר - רזולוציה גבוהה יותר של הייצוג הדיגיטלי של הצליל. גם במקרים בהם התוצאה הסופית היא 16BIT, חומר שהוקלט, מוקסס ומוסטר ב-24BIT ישמע טוב יותר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקלטה: המרת צליל לייצוג אנלוגי (ע"ג סרט מגנטי) או דיגיטלי (ע"ג סרט, CD או מחשב). לצורך הדיון כאן מדובר בהקלטת הכלים השונים של יצירה מוסיקלית. כל כלי כזה זוכה ל*ערוץ* משלו. מיקס: שילוב כל הערוצים לכלל יצירה שלמה. קביעת העוצמה (Volume) והצידוד (Panning) של כל ערוץ, כמו גם האפקטים דרכם הוא עובר (כדוגמת EQ, Reverb, Delay, Compressor, Chorus, Distortion וכו'). התוצר הסופי של תהליך המיקס הוא השיר/קטע כולו בסטראו (כלומר, שני ערוצים: Left ו-Right). המיקס העתידי בו דובר במאמר יכיל יותר מסטראו, כמובן. משהו כמו Left, Right, RearLeft, RearRight, Center ואולי גם MidLeft ו-MidRight. בכל מקרה, הפואנטה היא זו: התוצר של תהליך המיקס הוא במידה רבה השיר הסופי, ולא ניתן לשנות בו את העוצמות והכוונונים של הכלים. מסטרינג: תהליך עיבוד המתבצע על גבי התוצר של המיקס על מנת לתת לו מעין "פיניש". בתהליך זה בדרך כלל מוגברת מאד העוצמה הכללית של השיר, מבוצע EQ מתקן כלשהו (תדרים מסוימים מונמכים או מוגברים לפי הצורך), ולעתים ננקטים צעדים נוספים. המסטרינג הוא התהליך האחרון בהחלט שעובר שיר בטרם השמעתו. זהו. רק למקרה ש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לא, שאלתי מה *דינמי* בתחום. למה קראת לזה "מרחב דינמי של 24 ביט". בניגוד לסתם מרחב, או מרחב סטטי. האם אתה מחליט מה אומרת כל רמת ייצוג דיגטלית כל פעם מחדש? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנו (הסאונדמנים, אמר והוציא סיגר) קוראים לו מרחב דינמי לא בגלל הדינמיות שלו אלא בגלל הדינמיות המוסיקלית שהוא מאפשר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאתה צודק. קיצוץ לא מוצלח של חומר מ-24 סיביות לחומר של 16 סיביות יישמע גרוע יותר מאשר חומר שהוקלט היישר ל-16 סיביות. קלייב קסלר (כתב ב-Stereophile) תהה כיצד ייתכן שקלטות שהועתקו מתקליטורים נשמעו טוב יותר בווקמן שלו מעאלו שהועתקו מתקליטי ויניל. ההסבר שלו: התקליט הכיל מידע מורכב יותר ש"העמיס" על הקלטת לעומת המידע הפשוט יותר שבא מהתקליטור. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מוסיקאי ואיש סאונד, ואני עוסק בהקלטות באופן מקצועי. כשאני מדבר כאן על הנושא, אני מדבר מנסיון. כעת: קיצוץ לא מוצלח אכן ישמע רע, ולכן דואגים לעשות קיצוץ *מוצלח*. תוצאותיו של הקיצוץ המוצלח נשמעות יותר טוב מחומר שעובד כולו ב-16BIT. זו לא דעה - זו *עובדה*. באשר להשערתו של מר קסלר, הרי שאני מוצא אותה אידיוטית במקרה הטוב. קלטת, בדיוק כתקליט, היא אמצעי אחסון *אנלוגי*. הקלטות שהועתקו מתקליטורים ישמעו טוב יותר בגלל אחת מהסיבות הבאות: א. תקליטים שחוקים ב. פטיפון מאיכות נמוכה ג. מגבר פטיפון מאיכות נמוכה ד. אי התאמה בין הפטיפון/מגבר הפטיפון למגבר הסטראו או לטייפ ה. עוצמה - בדרך כלל, בהעברה ל-CD, משתדלים להגביר את עוצמת הצליל ככל האפשר. אם מר קסלר השתמש באותו ווליום הקלטה לגבי תקליט ולגבי CD, הרי שההקלטות מה-CD ישמעו חזקות יותר ועל כן "טובות" יותר. זהו. לא עומס ולא בטיח. יתכבד מר קסלר ויקנה לעצמו פטיפון משובח וגם, אם אפשר, מוח משומש במצב טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אמנם לא איש סאונד, אבל איש עיבוד אותות אני כן, ואם מה שאתה אומר זו עובדה, אז המדובר בסתם מגבלה הנובעת מהפרקטיקה ההנדסית, לא מהתאוריה שלה. הרי גם את ה24 ביט קיבלת מאות אנלוגי, ואם במקום לעשות את הדרך אנלוגי-> 24 ביט -> 16 ביט, היית עובר ישירות מאנלוגי ל16 ביט, והיית עובד נכון, הדרך השנייה עדיפה או שווה לראשונה, בכל מובן יחיד שתבחר. כשאני כותב בכל מובן יחיד, הכוונה היא אם הקריטריון ל"מה זה טוב" שלך קבוע (לדוגמא, MMSE - מינימום שגיאה ריבועית, הוא קריטריון מקובל בעיבוד אות. פחות מקובל בעיבוד תמונה, ולא יודע איך זה בעיבוד צליל). אולי יש היום איזה מגבלת ציוד, אבל אין שום מניעה תאורטית או מעשית להצליח ישירות ב16 ביט כל מה שאתה מצליח ב24 ביט ומעביר ל16. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במחשבה שנייה, אני חוזר בי. יש מניעה מעשית, ואכן עדיף לעבוד קודם ב24 ביט. כשכתבתי את ההודעה שלי קודם, הנחתי שיש לך את האות האנלוגי מראש, ואז אתה מחליט איך לעשות את הקוונטייזר (ה A/D שלך). אבל בעצם בסאונד זה בעייתי, כי שאתה מקליט אתה לא יודע מראש את פילוג האות שלך, ולא יכול להחליט על קוונטיזציה אופטימלית. וכל מדיה של שמירה אנלוגית תוסיף בעצמה עוד רעש. כך שבאמת עדיף קודם לשמור הכל ב24 ביט, שבהשוואה ל16 ביט זה אות כמעט רציף, ואז להחליט איך לעבד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האות לא סתם *מוקלט* - הוא גם צריך לעבור *עיבוד*. ופונקציות העיבוד עובדות טוב יותר ברזולוציה גבוהה יותר. חשוב על כך באופן זה: נניח שקיימים שני ערוצים וצריך לבצע מיקס (ראה בעניין זה הודעתי מלמעלה). נניח שבמיקס אתה מעוניין להנמיך את אחד הערוצים. מה פירוש להנמיך, במדיום הדיגיטלי? נכון - להוריד את מספר הביטים, את הרזולוציה. אופס! נניח, לחילופין, שאתה מעוניין להגביר תדר כלשהו (לבצע EQ). כדי לעשות זאת אתה חייב Headroom, אחרת תקבל Clipping. וב-24BIT יש לך הרבה יותר Headroom. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, למרות שדווקא את כל פעולות עיבוד האות דווקא עדיף (מבחינת טיב) לעשות באנלוגי. קודם לעבד ואז לדגום. כמובן, שמחינה פרקטית עיבוד דיגיטלי הרבה יותר גמיש, ולא תלוי בפרמטרים של המעבד האנלוגי שבנית (גיל הרכיבים, אצוות הייצור וכד'), כך שבוחרים בו, אבל זה לא עניין של טיב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאלת תם: יש איזה סיבה שעובדים בדיגיטיזציה FIXED POINT ולא FLOATING POINT ? נקודה צפה תפתור את הבעיות של התחום הדינמי, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וודאי שיש. הרי כשאתה בא לייצג משהו דיגיטלי, ובוא ניקח תמונת רמות אפור לשם הפשטות, הרי שראשית אתה אמור להחליט על טווח הייצוג - מה זה ''לבן'' ומה זה ''שחור''. אם הטווח שלך לא חסום, אז אין לך לבן (מקובל שלבן זה הערך העליון). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם אני מבין נכון, לבן זה כמות האור המקסימלית שהמסך יכול להנפיק. באודיו זה כמו האמפליטודה המקסימלות של הרמקולים(?) . האם הבעיה היא לזהות מהו הערך הזה ולכייל את המדידות כך ש 24^2 זה הערך הזה? אני חשבתי שהבעיה היא שאפילו אם זה ידוע, רוב האקשן זה בערכים הרבה יותר נמוכים ( כמו למשל 12^2 ) ולכן מפסידים רזולוציה? אם צריך כאן קורס שלם בחקר אותות אז אני מוותר, אבל אם יש הסבר יחסית קצר, אשמח לקבלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהבעייה היא שלי. הייתי צריך לברר למה אתה מתכוון בנקודה צפה מול לא. כשאני אומר "נקודה צפה" אני מתכוון שעם מספר ביטים (בדרך כלל 32) אפשר לייצג ערך לא חסום (כמעט) ע"ח הדיוק. למה זה אמור לעזור לך יותר מהערך הרגיל של הביטים הללו? מספר הקומבינציות של אחדים ואפסים נשאר קבוע. בעייה של דגימה, בניסוח מתמטי, היא בעייה של העתקה מקטע ממשי, נאמר [0,1], למספר סופי של רמות, נאמר 256. בבעייה כזו, אתה צריך להחליט שני דברים - איפה מחליטים לעבור רמה, ומה מייצגת כל רמה כזו. לדוגמא, עבור דגימת תמונת רמות אפור לביט בודד, בצורה נאיבית, היית יכול לבחור שכל הערכים עד חצי עוברים לאפס, וכל הערכים מחצי לאחד עוברים לאחד. בנוסף היית יכול לומר שאפס פרושו רמת אפור של 0 (שחור), ו1 פרושו הצגה של 1 (לבן), נגיד. אבל אז תקבל תמונה מאד חדה, ולא נעימה לעין, אז אולי עדיף להחליט ש0 פרושו 1/4 (אפור כהה) ו1 פרושו 3/4 (אפור בהיר)? אולי יש לך מעט מאד נקודות עם רמת אפור גבוהה מ1/2, ולכן עדיף להחליט שכל מה שגבוה מ0.4 הוא דווקא 1, כדי לקבל תמונה ברורה יותר? והמשחק הזה הוא המשחק שמשחק הדוגם שלך. אם יש לך הרבה נקודות בערכים נמוכים, פשוט תקדיש להם הרבה רמות החלטה, ולא תהיה בעייה של רזולוציה. אבל, כל זה נכון רק אם אתה יודע מראש איך מפולג האות (איפה האקשן), ולכן עדיף לך לשמור אותו קודם ב24 ביט, בלי לשחק משחקים, ולקוות שאתה לא מאבד הרבה, ואז למצוא את הייצוג הטוב ביותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו מסכימים בדבר ההגדרה של נקודה צפה- X ביטים מגדירים את המעריך והשאר, 32 - X, מתאר את המנטיסה. היופי בנקודה צפה זה שהדיוק היחסי נשאר לכל אורך הסקלה- בשיטת הנקודה הקבועה , אם עובדים ברזולוציה של 24 ביט ליד הקצה התחתון, ומודדים ערך של 5 , כל שגיאת עיגול תקפיץ את האות ב 20% ( 6 ל5 ). לעומת זאת, בנקודה צפה, הדיוק היחסי הוא כגודל המנטיסה לכל אורך הסקלה. נכון הדבר שבנקודה צפה אינך יכול להבדיל בין מיליון ומליון ואחד, אבל למי איכפת? לפחות אפשר להבחין בין אחד לשניים. אני עדיין חושד שהסיבה היא יותר פרוזאית - החומרה לעיבוד אות עובד ב אינטיגר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז לא התנסחתי בבהירות מספקת. נעבוד שנייה ב8 ביט. החלטנו כבר שFF זה לבן, ו00 שחור.אף אחד לא אמר שההבדל שתראה בין 00 ו01 זהה להבדל בין 01 ו02 - ייתכן ש01 מייצג שחור-פחות-קצת, אבל 02 מייצג שחור-פחות-שלוש-קצת. פשוט כי אין המון "אקשן" ליד השחור, אז החלטנו לוותר על רזולוציה. ייתכן שליד הלבן כבר יש לנו קפיצות של קצת חצי, או קצת רבע, פשוט כי שם היה הרבה מידע. כך שאם יש לך 32 ביט, יש לך אפשרות לייצג 32^2 רמות, בלי קשר למשמעות שאתה מייחס להן - גם כך וגם כך אתה צריך לענות על השאלה מה כל קומבינציה אומרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי שאתה אתה אומר שבפועל נקודה צפה(כמו שאני הגדרתי) זה מקרה פרטי של ההחלטת המיפוי. נזכרתי שבאמת יש שני תקנים, אירופאי ואמריקאי, למיפוי אמפליטודה של דיבור ל 8 ביט באופן כמעט לוגריתמי( חוק מו וחוק A ?). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רגע, אם אני רוצה להכפיל חלק מהדגימות פי 2, אני צריך לקחת כל דגימה, לבדוק במפה מה זה אומר 1e3222 (נגיד שזה אומר 9), להכפיל פי 2 (קיבלנו 18) ואז לבדוק איזה ערך במיפוי שווה ל- 18 (אה, 200318). ואת זה אני עושה לכל דגימה בנפרד. לעומת זאת בנקודה צפה הכל נשאר ליניארי (מקסימום צריך להגדיל/להקטין את האקספוננט). הניחוש שלי ללמה משתמשים בנקודה קבועה הוא פשוט כי לא צריך יותר מכך. שבבי DSP של נקודה צפה יקרים יותר ואיטיים יותר מאחיהם בני הנקודה הקבועה. אם אפילו לא התעורר עדיין הצורך ב- 32 ביט, כנראה שהעסק עובד מספיק טוב גם כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הממירים (A2D,D2A) עובדים עם שלמים. קשה לייצג פורמט נקודה צפה באמצעות חומרה, בייטים מתרגמים ישירות לאות חשמלי ואילו מידע FP יומר קודם לערך שהממיר יוכל לעבוד איתו. FP יועיל בדיוק פנימי של המעבד, בהקטנת שגיאות מצטברות וכו' | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החלק הראשון נכון (אבל למה שתרצה לעשות כזו פעולה מוזרה?), אבל מה פתאום שבנקודה צפה הכל ישאר לינארי? אתה עדיין צריך לתת פירוש לכל קומבינציה של ביטים, או שאתה נשאר עם מיפוי בקפיצה אחידה (שהוא לא כל כך רע, ומשתמשים בו במספר פורמטים. בעיקר אלה שתופסים מעט מקום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שארצה? נניח שאני רוצה להגביר חלק מהאות? נשמעת לי פעולה די נפוצה. בנקודה צפה אתה מקבל את כל היתרונות שבמיפוי לוגריתמי (ויותר!). המחיר הוא מרחב (עוד ביטים לייצוג האקספוננט בהנחה שהערך נשאר 24 ביט) וזמן (פעולות נקודה-צפה איטיות יותר). אמנם אתה לא מקבל בחינם כל מיפוי מוזר שתעלה על דעתך אך בהנחה שלרוב עובדים עם מיפוי סביר (כלומר חלק), אתה תהיה בסדר. אמנם אתה נשאר עם מיפוי בקפיצה אחידה, אבל הקפיצה היא הרבה יותר קטנה (ביחס של האקספוננט הקטן ביותר שאתה יכול לייצג). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשרוצים להגביר חלקים מהאות רוצים להגביר חלק מה*תדרים* שלו, לא חלק מהתמונה. מה שאתה הצעת זו פשוט הבהרה של חלק מהתמונה, בלי להשיג כל שיפור בקונטרסט, פעולה שלא תעזור לאף אחד. אבל שוין, זה סתם באופן צדדי. באשר לפסקה השנייה שלך, אתה פשוט משווה לא נכון. לא משווים בין הצגה של 24 ביט והצגה של 24 ביט + 8 ביט לאקספוננט, אלא בין זה לבין הצגה של 32 ביט, לעומתה אין שום שיפור. ברור שאם תוסיף עוד מקום לייצוג תוכל להשיג שיפור, על כך אין שום ויכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה פשוט לא נכון. לפעמים אתה רוצה לבצע פעולות בזמן ולפעמים בתדר (אתה כל הזמן מדבר על תמונות, מה עושה מסנן הגברת קונטרסט בתוכנת הצפיה החביבה עליך?). גם פעולת תדר תעשה לעתים על ידי קונבולוציה בזמן הדורשת כפלים. בקשר לפסקה השניה שלך, מותר לי להשוות בין מה שאני רוצה. שים לב שהמסקנה שלי היא שכרגע בשיקול מעשי 24 ביט בנקודה קבועה עדיפים על 24+8 בנקודה צפה בגלל זמן העיבוד ומחיר החומרה. בנוסף, ל- 32 ביט בנקודה קבועה יש חסרונות גם ביחס ל- 24+8 (מה קורה כשדגימה אחת היא 0x10000000.0 והשניה היא 0x0.00000001?). על הפסקה האחרונה שלך באמת אין ויכוח. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאתה מגביר קונטרסט אתה עושה שיוויון היסטוגרמה - אוסף את כל הפיקסלים לגרף, ומותח אותו על כל הציר. זה דומה לקוונטיזציה מחדש. בנוסף, להזכירך, בתמונות אתה לא עושה פעולות בזמן, רק במרחב. עכשיו, אתה באמת יכול להשוות בין מה שבא לך, השאלה היא אם אתה עונה על השאלה, ומה מקבלים מההשוואה שלך. מה שהקורא הנבוך שאל היה בקשר לטיב המתקבל, ובמובלע על שימוש בנקודה צפה וקבועה באותו מספר ביטים. מבחינת טיב, עדיף נקודה צפה של 32 ביט על קבועה של 24, למרות שאתה כמובן צודק בקשר לשיקולי המחיר והזמן. מה שלא נכון הוא שיש לך חסרונות לנקודה קבועה מול צפה במפר ביטים שווה - אתה כל הזמן מניח קוונטיזציה במרווח קבוע שלא לצורך. אם יש לך שתי נקודות כפי שהצגת, כנראה שאחת תצא שחורה, והשנייה לבנה, תלוי במפה שלך ובאלגוריתם הקווינטוט. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היה לנו איש סאונד, היה לנו מעבד אותות, ועכשיו הזמן גם למחשבים. עיבודים ב-Floating Point לרוב גורמים לכאב לב לא קטן כשאתה מנסה לחבר מספרים גדולים למספרים קטנים. הם גם יגרמו לך לצער רב כשתנסה להשוות מספרים אחד לשני. לפעמים 3 פחות 3 זה לא 0, אלה 10 בחזקת מינוס 8. שזה אכן קרוב ל-0, אבל 0 זה לא. או בקיצור - אם ידוע לך טווח הדיוק, תקשור את הנקודה לעמוד ואל תיתן לה לצוף סתם ככה. נקודות צפות יש רק באגד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה שהתכוונתי לשאול היתה : האם מקודדים אמפליטודות באופן לינארי או באופן לוגריתמי. אני מודה ששאלתי באופן עקום, אבל בהמשך הפתיל הנושא התבהר. מכיוון שבתשובתך אתה מציין את הנוחות של חיבור מספר גדול וקטן, הרי שכנראה אתה בדעה שעדיף להשתמש בקידוד לינארי. בזאת אתה עונה תשובה הפוכה ל תגובה 145985 שאומרת (למיטב הבנתי) שמשתמשים ב"נקודה צפה" אבל במובלע. על הדאגה שלא תוכל להבחין בין שני מספרים קרובים כבר עניתי שכל זמן שהשגיאה היחסית קטנה לא נראה לי שיש כאן ביג דיל. כמו כן, זכרוני החלש כל הזמן לוחש לי G.711 . אמנם זה רק טלפוניה ולא מוסיקה, אבל לפחות מישהו(ITU) חושב שיש טעם בקידוד לוגריתמי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה מאוחרת לפתיל ארוך שהוצף מחדש ע"י האייל החדש: הקישור שבור, אולם למיטב זכרוני אחד השיקולים לטובת השימוש בקידוד לוגריתמי ב<wiki G.711> הוא עמידות טובה יותר בפני רעש לעומת הקידוד הלינארי הפשוט (16 סיביות, לעומת 8 בקידוד הלוגריתמי). מקטינים את הגודל פי 2 וגם זה משהו. אבל כשצריך לעשות איזשהו עיבוד לאות (לדוגמה: הגברה) ממירים אותו לקידוד לינארי, עושים מה שעושים, ומקודדים חזרה בקידוד לוגריתמי. שתי פעולות הקידוד הללו הן פשוטות למדי: חיפוש במערך של 256 בתים (מלוגריתמי ללינארי) או 65536 בתים (מלינארי ללוגריתמי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עיבוד מסוים מתבצע על האות לפני כניסתו למכשיר ההקלטה, ושאר העיבוד מתבצע לאחר מכן. באולפנים גדולים ויקרים, כמובן, יש עדיין אפשרות להקליט באופן אנלוגי מלא ולדגום למחשב רק לאחר המיקס. בכל אופן, קיימים סוגי עיבוד אותם לא ממש מעשי לבצע באופן אנלוגי. כל עיבוד הדורש Look-ahead או התייחסות לכל המידע על הערוץ (להבדיל מ-Realtime), למשל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרת A\d? אגב מהו dc computation בהקשר הנ"ל? (סתם מנצל את הדיון להרחיב אופקים) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המרת A/D זה בסך הכל Analog to Digital, או בלשון העם - דגימה. את המונח dc computation אני לא מכיר, אבל אשמח ללמוד עליו. באיזה הקשר בדיוק אתה מתכוון, ואיפה נתקלת בו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי בו מתישהו לפני מספר חודשים כשהזדמן לידי חומר מודפס(!) שתיאר אלגוריתם שתכליתו לייצר "חתימה" מקטע אודיו. אני חושב שזה משהו שקשור לאופן שבו כל דגימה בפורמט מכווץ של מוזיקה מכילה מידע הרלוונטי גם דגימות הבאות והקודמות, אבל לא עמדתי על ההגיון1 לאשורו. 1 הנה הסבר איך זה עובד בתמונות (http://www.google.co.il/search?q=cache:wSy7W70GFSkC:...), אבל אני לא רואה איך אותה טכניקה יכולה להיות מיישמת על קול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ייתכן שאתה מדבר על קידוד דיפרנציאלי? מדובר בעקרון שיכול להיות מיושם בכל הקלטה או שידור של אות המשתנה בצורה יחסית רציפה ולא רק בתמונות וסאונד. הנחות יסוד: 1. ככל שהאות קטן יותר, הוא תופס פחות מקום (זה נכון בגלל קידודי האנטרופיה שמשתמשים בהם). 2. כל דגימה יחסית קרובה לדגימה הקודמת (בתמונה זה אומר שאין הרבה מעברים חדים בין אזורים בהירים מאוד לכהים מאוד). מסקנה: במקום לשמור את הדגימה הנוכחית במלואה, נשמור רק את ההפרש מהדגימה הקודמת. מכיוון שמדובר באות קטן יותר (לפי הנחה 2), הוא תופס פחות מקום (לפי הנחה 1) ולכן הרווחנו. בשחזור פשוט נחבר את ההפרש השמור עם הדגימה הקודמת (שכבר שוחזרה). בעיה: נניח והדגימה הקודמת נדפקה, גם כל הדגימות שאחריה נדפקות מכיוון שהן מתבססות עליה. פתרון: מדי N דגימות שומרים דגימה באופן מלא ולא באופן דיפרנציאלי כך שהרצף הדפוק נעצר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, איך מכווצים תמונה אני יודע, ואני גם יכול לראות איך זה תקף לקולות. יכול להיות שאני חוזר על מה שאתה כבר יודע, אבל נתחיל מהתחלה: נניח שיש לנו תמונת רמות אפור עם 8 ביט - בייט אחד, לפיקסל (ההכללה לצבע קלה - פשוט 3 תמונות של רמות אדום, כחול וירוק). נניח שהיא בגודל של 64 על 64 פיקסל. כדי לשמור אותה ישירות (נגיד בBMP) צריך 64 בריבוע בייט. איך נכווץ? נשמור רק את השורה הראשונה ואת הטור הראשון בתמונה במלואם (64*2 בייט), ונמצא נוסחת שיערוך שאומרת לנו מה הערך בפיקסל הנוכחי כפונקציה של הפיקסל משמאלו, מעליו, ושני הפיקסלים באלכסונים העליונים. נתחיל לעבוד משמאל לימין ומלמעלה למטה, כשאנו משערכים כל פעם את הערך בפיקסל הנוכחי. עכשיו, ברור שאין נוסחת קסם שתתן לנו את התמונה - אז נשמור עבור כל פיקסל את ה*שגיאה* מהנוסחה, וכך נקבל את הערך האמיתי באותו פיקסל. אם הנוסחה טובה (וניתן תמיד למצוא את המיטבית, זו בעייה פתורה) אז השגיאה תתפוס הרבה פחות מ8 ביט, יותר לכיוון ה5, ונחסוך המון מקום. ככה, על רגל אחת, עובד כיווץ. אותו דבר אפשר לעשות בקול - אם נשמור רק N ערכים תחיליים, ונוסחה שמחשבת את הערך הנוכחי על סמך N ערכים אחורה, ונשמור רק את השגיאה מהשערוך, נוכל לחסוך מקום רב. מה זה DC computation? זה טריק כדי להוסיף עוד כיווץ על כיווץ. מסתבר (ממה שקישרת, ואם הבנתי נכון) שאם נפרק את התמונה למרכיב הDC שלה לבד, ולתדרים גבוהים בנפרד, אז את מרכיב הDC קל לשחזר ע"ס רק טור אחד עם מעט שגיאה, ואת הAC משחזרים בנוסחה נפרדת, בשיטת הזיג-זג כפי שהוצגה שם. (לשאלה מה זה תדר גבוה ונמוך בתמונות, אני לא כל כך רוצה להכנס. אבל רק כדי לתת קצת אינטואיציה - מדברים על "תדר מרחבי", לא על תדר רגיל, ולמשטחים חלקים יש תדר נמוך, בעוד לשפות של אובייקטים, לדוגמא, יש תדר גבוה) איך עושים אותו דבר לקול? אני רק משער כאן, אבל אני מניח שהכוונה היא לשמור את הDC (הממוצע של האות, במקרה זה) בנפרד, ולשחזר את האות-פחות-התוחלת, בשיטה שהצגתי קודם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אז כתוב שם: DC is the average value of the 8 x 8 original pixel values. באופן כללי יותר, זה שם לרמה של רכיב האפס בהתמרת פורייה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי כמה שאלות: - למה מדברים על הרעש שמכניס המכניזם של הדיסק לאות, והרי הוא דיגיטלי? האם ייתכן שהרעש יהפוך 0 ל 1 ו/או להיפך? - האם ו/או למה לא מוסיפים כמה ביטים של תיקון שגיאות על הביטים של המידע. זה יפתור את הצורך להתחשב ברעש שנכנס בכל שלב - למה לא עושים הכל דיגיטלי (לעזאזל)? האות נקרא, ונשאר דיגיטלי עד לרמקולים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. הכנסת "רעש" לאות: חפש בהודעות למעלה את ההסבר לגבי Dithering. 2. באותה מדה היית יכול לומר "למה לא מוסיפים כמה שטקרים של תיקון שגיאות למקרר". אין קשר בין שום דבר במשפט שלך לבין שום דבר אחר בו. 3. האוזן והרמקול הם אמצעים *אנלוגיים*. המחשב וה-CD הם אמצעים *דיגיטליים*, כלומר - הם שומרים יצוג *מספרי* של הצליל. ניסית פעם להאזין ליצוג מספרי? הנה לך דוגמית קטנה להאזנה ביתית: 6, 102, 416, 1020, 3400, 11002, 28042, 22468, 21354, 16890, 12142, 8196, 4096, 2048, 1024, 512, 256, 64, 32, 16, 8, 4, 2. זה היה קונצ'רטו למספרים זוגיים, ותודה שהאזנת לקול הדיגיטל, 256FM. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אנסה שוב: 1. כשהאודיופילים מדברים על הרעש המכניס הקומפקט הלא איכותי לתוך הסיגנל, הם מדברים על רעש שנכנס לסיגנל הדיגיטלי, או לזה האנלוגי? (לפני , או אחרי הD2A) (נניח שהתשובה היא: לפני) 2. אז למה לא להוסיף ביטים של תיקון שגיאות למידע הדיגיטלי , ככה שאפשר יהיה לקרוא אותו בלי שגיאות גם כשיש במערכת רעש? (נניח שהתשובה היא: אחרי) 3. אם ככה , אז למה לא להשאיר את הסיגנל דיגיטלי *עד* לרמקולים, ורק שם לבצע את ה D2A? מקווה שהבהרתי את עצמי |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קומפקט דיסק שעולה $15 ומותקן בכל מחשב פושט יודע לקרוא דיסקים במהירות גבוהה במיוחד (הרבה יותר מהנדרש כדי לנגן דיסק שמכיל מוזיקה) בלי שגיאות. אתה הרי מתאר לעצמך שביט אחד של טעות כשמריצים תוכנה יכול לדפוק את כל התוכנה. מה שהאודיופילים טוענים הוא שנגני-דיסקים שונים מוציאים סיגנל אנלוגי שונה, וכמו תמיד בנושאי מוזיקה זה עניין של טעם. יש מי שיאהבו את הדרך שהמגבר קולנוע-ביתי שלהם מתרגם את הסיגנל מדיגיטלי לאנלוגי. האנינים יותר יגידו "פחחחח" ויטענו (בצדק מסויים) שכשקונים CDP במחיר של $2000, אתה מקבל DAC הרבה יותר מוצלח ממה שיש במגבר קולנוע ביתי שיודע לעשות עוד המון דברים. ואז הם יריבו על האם Meridian יותר טוב מהחדש של Marantz, ותמיד - אבל תמיד - יגיעו לויכוח על איזה כבל הכי מוצלח. אודיופילים זה עם מתיש. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהנחה שאתה לא מדבר על Dithering מדובר ברעש שמנגנון הדיסק עשוי להכניס לתוך האות האנלוגי לאחר ההמרה. Dithering זה רעש אקראי שמוכנס לתוך האות הדיגטלי כאשר מורידים (למשל) מעשרים וארבע ביט לשש עשרה. לא מומחה גדול בDSP אבל מה שהבנתי שפעולת העיגול שמתבצעת בירידה מעשרים וארבע לשש עשרה ביט עשויה לגרום לרצף של דגימות שהיו שונות אחת מהשניה במקור להתעגל לאותו ערך בגרסה הירודה. הרעש האקראי מכריח את הדגימות לזוז יותר ולמעשה נותן לנו יותר מהמידע המקורי... ובכל מקרה זה בהחלט נשמע טבעי יותר... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתמול סוף סוף באיחור של 3 חודשים הליקון הביאה לארץ את הרימאסטר של פשן פלי של ג,טרו טאלל. אלונים זה ניראה כאילו אלבום חדש הושמע בפנאי כל כך הרבה שכבות של סאונד שאף פעם עוד לא שמעתי. לפחות JETHRO TULL היו הוגנים ועל המהדורה הקודמת הם התנצלו על האיכות הירודה של הסאונד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה משמעות ה 50 הרץ? 50 הרץ של מה?רענון מסך??? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסתיגות: יש סיכוי סביר שאני מערבב שני דברים. 50 הרץ - רענון של כל המסך ברצף מלמעלה למטה, או להיפך. 100 הרץ - רענון של כל הקוים הזוגיים ואח"כ האי זוגיים, או להיפך. בסופו של דבר התמונה מתחדשת במלואה ב-50 הרץ, בשני המקרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הסתייגות: יש סיכוי אני מדבר שטויות רענון של הזוגיים ואח"כ האי-זוגיים זה interlacing. צגים (טלוויזיה, מחשב) בימינו כבר מעלים את קצב הרענון של כל המסך, גם בלי interlacing. מגיעים ל-65, 70, 80, 100 הרץ ואף יותר. העלאת קצב הרענון נחוצה כדי למנוע ריצוד שגורם לעייפות ולתופעות אחרות אצל הצופה במסך. איך זה משפיע עלינו למרות שאנחנו מסוגלים להבחין רק ב-24 תמונות בשניה (ונדמה לי ש-50 הרץ סטנדרטי של טלוויזיה כולל interlacing, כלומר קצת מעל הקצב הדרוש כדי שלא נבחין בקפיצות)? זה כבר לא במחלקה שלי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, דיברתי שטויות כנראה. הנה הסבר של מישהו שמבין: תגובה 47883 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני שנה היו זמינים כ-400 כותרים משני הפורמטים יחד. נכון להיום יש למעלה מ-2300. (כ-730 כותרי דיוידי-אודיו, ולמעלה מ-1600 כותרים בפורמט סופר-אודיו סידי). קשה להשוות איכות בין הפורמטים כיון שכמעט ואין כותרים שיצאו לאור בשני הפורמטים גם יחד. רוב חברות התקליטים שומרות אמונים לאחד מהם (בין השאר בגלל שיש ליצרני חומרה כמו סוני בעלות גם על זכויות יוצרים של מוסיקה). הפתרון הפשוט הוא נגן שתומך בשני הפורמטים. לפני שנה היו בשוק רק שני מכשירים כאלה, כיום כבר יש למעלה מעשרים דגמים. כחצי מהכותרים הזמינים עושים שימוש בצליל היקפי (5 רמקולים עם ערוצים שונים), היתר הם גרסאות באיכות טובה יותר של מיקס הסטריאו המוכר. בשנת 2003 המכירות של דיסקים בפורמט דיוידי-אודיו היוו 2.7% ממכירות אלבומי מוסיקה בארצות הברית (לעומת 1.3% בשנה הקודמת) - המכירות של דיסקים בפורמט סופר-אודיו סידי היוו רק 0.5%. לכאורה הפורמט המוביל מבחינת כותרים נמכר הרבה פחות, אבל צריך להביא בחשבון שכמויות גדולות מהדיסקים בפורמט סופר-אודיו סידי נמכרות כסידי רגילים. הסיבה היא שקטלוגים קנוניים שעברו תהליך של רימאסטרינג (15 כותרים של בוב דילן, כל אלבומי שנות השישים של הרולינג סטונז) זמינים היום לרכישה רק בפורמט זה, כך שלרוכשים אותם כסידי רגיל כבר יש בבית התחלה של תקליטיית סופר-אודיו סידי גם אם טרם רכשו נגן מתאים. סקר של איגוד חברות התקליטים בארצות-הברית הראה ש- 26.6% מרוכשי הדיסקים בפורמטים החדשים הם בני למעלה מ-45 ו- 47.8% הם בני 35 ומעלה. הפניה בפורמטים החדשים היא לצרכנים מבוגרים יותר הן באופי הכותרים והן בסוג הפירסום, כך למשל לקראת כריסמס 2003, פורסמה במגזין הרולינג-סטון האמריקאי מודעה של שמונה עמודים שמציגה את פורמט סופר-אודיו סידי. לגיליון, שנמכר במיליון ושלוש-מאות אלף עותקים, צורף גם תקליטון הדגמה של סופר-אודיו סידי עם קטעים של בוב דילן, פינק פלויד, להקת המי ועוד. בהזדמנות זאת - תיקון טעות מהמאמר המקורי. כתבתי שם שתדר הדגימה בפורמטים החדשים עומד על 96,000, וכל דגימה היא 24 ביט. זה נכון רק לפורמט דיוידי-אודיו שמבצע המרת PCM של סיגנל אנלוגי לדיגיטלי בדומה לסידי רגיל. פורמט סופר-אודיו סידי מבצע המרת סיגמה-דלתא ברוחב ביט אחד ובתדר של 2.8 מגהרץ. עכשיו אפשר לישון בשקט. לגבי יוסי ומירב, את מירב פגשתי דווקא בחנות ספרים לפני כמה חודשים. יוסי נותר תעלומה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בקיא במיוחד בעולם המוזיקה, אבל נראה לי שהפעם האחרונה שבה שמעתי על הפורמטים הללו הייתה כשקראתי את המאמר הזה, אי שם סמוך למועד פרסומו. האם השתבש משהו בדרך או שפשוט אני לא עוקב מספיק? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים עם מיץ בתגובה 145740. למי אכפת מהפורמטים הללו? מוזיקה מורידים לתוך נגן. לא צריך מדיה נפרדת. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגובה ההיא היא "נבואה" בת 7 שנים שעדיין לא התגשמה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התגשמה באופן חלקי. האבחנה בפתיל שמעליה (תגובה 145701) על המחיר הגבוה של רכיבי זכרון התבדתה לחלוטין מאז. רכיבי פלאש מספיק זולים. מה שקורה הוא שהכי נוח להוריד שירים דרך האינטרנט לנגינה מהדיסק הקשיח או מנגן עם פלאש, ואין צורך מעשי במדיה אופטית. בפרט, אין צורך מעשי ברכישת מדיה. בפועל מה שקונים הוא דיסקים, ולא משהו מתקדם יותר. פורמטי מוזיקה מודרניים מסוגלים לספק נפח ואיכות עדיפים על דיסקים. אבל חנויות המוזיקה באינטרנט עדיין לא מספקות את הסחורה, וזו הסיבה היחידה לקנות דיסקים. למי שלא רוצה להשיג בעצמו את המוזיקה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אייל גולן מוכר את השירים החדשים (האלבום?) שלו על דיסק און קי, לא בדיסקים (לא יודעת אם במקביל או במקום). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש נסיון למגבלות העתקה? או שמהבחינה הזו זה מקביל לקלטות של פעם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מבלבל בין הצורך הפרקטי (באמת ''לא צריך'' דיסקים) לבין דפוסי הצריכה. הנבואה ההיא התייחסה לדפוסי הצריכה, והם לא השתנו במידה שהיית מצפה לאור העובדה שפרקטית ''לא צריך'' דיסקים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ה־DVD דווקא כן הצליח להכנס בעולם הוידאו. ואפילו השלב שמעליו: ה־Blue Ray. אך בעולם הקול לא היתה שום התקדמות. פשוט אין בה צורך. אין לי נתונים סבירים איזה חלק מן המוזיקה היום מגיע דרך דיסקים, איזה דרך האינטרנט (חוקי ולא חוקי) ואיזה בדרכים אחרות (לדוגמה: רדיו, קלטות). הניחוש הלא מלומד במיוחד שלי הוא שהנתח של מה שמגיע דרך התקליטורים הולך וקטן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בהקשר של המשפט האחרון שלך, קראתי לא מזמן סיפור מעניין: מנהלי שיווק באיזו חברת מוזיקה גדולה ערכו קבוצת מיקוד בקרב צעירים, ובסופה, כדי לצ'פר את המשתתפים, הניחו על השולחן ערימה של דיסקים מתנה. הערמה נשארה כמו שהיא על השולחן, כי אף אחד מהצעירים לא היה מעוניין במדיה המיושנת הזו - כולם צרכו מוזיקה רק דרך קבצים מהאינטרנט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתקדמות הטכנולוגית העצומה בעשור האחרון שינתה לגמרי את חוויית המשתמש ושיפרה את האיכות בכל תחומי המדיה, למעט מוזיקה. האיכות של מה שאנחנו שומעים נסוגה. בעשור הזה ההוצאה האמריקאית על מכשירי סטריאו ירדה בשליש ל-$960 מליון בעוד שההוצאה על מכשירים ניידים דיגיטליים עלתה פי 50 ל $5.4 מליארד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
mp3 הוא תסדיר1 מתחילת שנות התשעים. לא הרבה יותר צעיר מהתקליטור. המוזיקה התקדמה מאז. ראשית כל צריך לציין ש־mp3 ותסדירים דומים כוללים מידע על השיר: id3 [Wikipedia] . זה כבר מאפשר שיפור רציני בממשק המשתמש. עם דיסקים היו צריכים לאלתר פתרונות מוזרים מהסוג של CDDB [Wikipedia] שלא יעבדו בנגן פשוט שלא מחובר לאינטרנט. תסדירים חדשים יותר מ־mp3 שומרים טוב יותר על איכות הקול. אבל אם זה לא מספיק טוב, הרי שתמיד תוכל להשתמש בקידוד שלא מאבד נתונים, כגון FLAC [Wikipedia]. הנפח של הנגנים גדול מספיק כדי לאחסן מוזיקה השקולה לכמה תקליטורים בנפח קטן בהרבה ללא אובדן איכות. את האיכות של הנגנים הניידים לא צריך להשוות למערכות סטראו ביתיות. צריך להשוות אותם לשמעונים2 מלפני עשר ועשרים שנים. גם הם היו פופולריים למדי. 1 format. תמיד נשמע לי מוזר שמישהו טוען שהוא הולך לפרמט קובץ. 2 אם כבר דחיפת תרגומים אז עד הסוף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעון הוא תרגום לא מוצלח ל walkman, מכיוון שייחודו של אותו מכשיר הוא בכך שניתן לצעוד עמו, ולא בכך שהוא משמיע צלילים. אי לכך יוחלף שמעון בצעדיה, וישא"ק. ___ ואם כבר שמות בני אדם למכשירים: איך קוראים בעברית לג'ק? (זה שמרימים איתו את האוטו כשיש פנצ'ר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
____ מגבהה? ===== איך נפטרים מכתובת שהכנסתי פעם אחת בטעות בתיבת "אתר"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר אז מגבה (עם פתח גנובה מתחת לה"א), על משקל מברג, מלחם, מטפה וכו'. אבל בתגובה 548976 שאלתי על שמות בני אדם למכשירים. אני לא מכיר אף אחד בשם מגבה (או מגבהה). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו, איך? ____ בעקבות ווקמן -> שמעון, אבשלום קור הציע וידאו -> ראובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מרים? יורם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יורם, אכן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם כבר אז רואי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חזי | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומכאן - מונטבידאו = הר חזון | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חוזליטו | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פעם היה לי חוזליטו, היום יש לי חוזה (עם הוט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא מדובר על ההבדלים הטכנולוגיים אלא על שינויים בהעדפות השמיעה. במאמר מסופר על מחקר לא רשמי של פרופ' למוזיקה שהראה שבמשך 7 שנים יותר סטודנטים מעדיפים את איכות הקול של קבצים עם פחות נתונים על פני הקלטות היי-פיי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא צריך להיות מומחה גדול בשביל ניתוח לא מלומד מעין זה. אבל השאלה המעניינת היא לא האם הנתח של מה שמגיע דרך התקליטורים הולך וקטן, אלא באיזה קצב. שאלה נגזרת מכך (או למעשה, השאלה המעניינת באמת) היא מתי הוא יהפוך לזניח. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שנדמה לי שלא קרה (או ליתר דיוק: כשל בשוק) הוא תקליטורים עם הגנת העתקה. מה שהופך בפועל את התקליטורים של היום למה שהיו הקלטות של פעם (מבחינת קלות העתקה). לכן עוד תת־שאלה מעניינת היא: מבין מי שקונים תקליטורים, כמה שומעים אותם כתקליטורים? כמה מעתיקים אותם לנגנים נוחים יותר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי תקליטור (אחד!) עם הגנת העתקה. כתוצאה מכך כמעט ואינני שומע אותו. אני, בגילי המתקדם (מפליא שאני בכלל משתמש בתקליטורים ולא בתקליטי ויניל) שומע בבית (מעט יחסית) תקליטורים, בנסיעה תקליטורים (משוכפלים כמעט כולם, ממקור שנמצא בבית) ובעבודה ישירות מהמחשב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עד עכשיו גם אני העדפתי לרכוש דיסקים אבל אז גיליתי את נפלאות הנפח הגדול ולאחרונה רכשתי איפוד. כרגע יש לי בו את כל הדיסקוגרפיה של בוב דילן וניל יאנג וזוהי רק ההתחלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתכוון שיש בו את כל האלבומים שלהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנתי את התיקון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המונח ''דיסקוגרפיה'' אינו תקף כיוון שנפטרת מהדיסקים. ''אלבום'' מתאר את היצירה גופא, ולא את המדיה בה היא מקודדת, ולכן אפשר להשתמש במונח הזה גם כשמדברים על תקליטים וגם כשמדברים על נגנים דיגיטליים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם קוראים ספרים רק בPDF, זה כבר לא ביבליוגרפיה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשמדובר על טרי פראצ'ט, אתה יכול לדבר גם על דיסקוגרפיה. בביבליוגרפיה מתייחסים בהרבה מקרים גם לסתם מאמרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם רואים סרטים רק במחשב, זה כבר לא פילמוגרפיה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פורנוגרפיה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם זה בתנור | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תגיד, איך קראת לדיסקוגרפיה לפני שהיו דיסקים? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התקליט (העגול, כזכור) הומצא בסוף המאה ה-19. השימוש במונח Discography זכור לי אישית משנות ה-70 וקיים מאז שנות ה-30. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אכן. דיסק מתייחס גם לתקליטי ויניל.מה שאנחנו קוראים לו דיסק נקרא באנגלית CD כלומר קומפקט דיסק (כמו תקליטור בעברית לעומת תקליט בכלל). | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |