|
חמי רודנר, "מלנכוליה אהובתי", הד ארצי/עננה
|
|
מוזיקה • נעמה מלכיור • יום א', 7/4/2002, 12:00 |
|
|
|
על עטיפת אלבומו החדש של חמי רודנר נראית תמונה של סמטה הרוסה בת"א, כמיטב המסורת החמי־רודנרית. במרכז התמונה עומדת דמות צנומה ושלדית, עוטה בגדים שחורים ומרכינה מבטה אל האדמה הלחה. בעצם, אולי היא מביטה בתוגה דווקא אל נעלי האדידס האופנתיות.
אין כאן שום תמונה אריק אינשטיינית של "גדות הירקון, 1950", ובאותה המידה לא נוצרת כאן תמונה של "תל אביב התהפכה על גבה", הכה קלישאתית בימים אלו. חמי רודנר חוזר באלבום שני, ותו לא. להגיד "בגדול" - זו כבר תהיה הפרזה.
בשיר "משיח קרטון", אולי השיר המחאתי ביותר בכל האלבום (וגם זה בקושי), מיטיב רודנר לתאר את עצמו ביחס לאלבום בצורה שאפילו המרושע שבמבקרים היה מתקשה לנסח, וכבר בשורה השניה אי אפשר שלא להסכים עם כל מילה: "אני כמו קוקה קולה, דביק מתקתק ודוחה". אוי, כמה שזה נכון.
באלבום הסולו הראשון שלו, "גאולה", הפציע חמי רודנר בבשורת רוק ישראלי חדש. עד כמה שירצה או לא - הוא שיחק אותה בגדול. הוא שם במקומם את כל אלו שמיהרו להספיד את מותו המוסיקלי בטרם עת של סולן "איפה הילד" הבועטת, והוא הוכיח את עצמו לכל אלו שחשבו שרק ביחד יוכלו חברי הלהקה להצליח. ב"גאולה" הגיע הבלוז למחוזות היזרעאלי־רוק שכבר ציפה ונמתח בבקשה ותחינה לעוד.
יכול להיות שהתלהבנו יותר מדי מ"גאולה", שהיה מצד אחד עתיר במחאות חברתיות נוקשות ("אולי בכל זאת סאלי, היא חזרה בתשובה/ היא גילתה אלוהים מסתתר בערווה"), ומצד שני לא לוקה בחסך של טקסטים ולחנים שמאלצים ונוגעים ללב ("הנופלים כבר נפלו, ויפלו אם נשתוק/ לחיים מגיעה תקווה"). בו בזמן, רודנר כמו גילה את עצמו מחדש לפלאים הנפלאים של המוסיקה - למה שיכול להתערבב הן עם אופטימיות, והן עם מחאה. "גאולה", לדעתי, צריך להחשב לאלבום מופתי ברוק הישראלי לדורותיו. אלבום שרשאי להיזכר.
אבל אז הגיע "מלנכוליה אהובתי". האלבום הזה מנסה לחזור על אותם אקורדים אופטימיסטיים ואותם ביטים של לפניי שנתיים, אבל, מה לעשות, חמי כבר התבגר, ומה שמצאתי באלבומו החדש לא דומה כלל וכלל למה שציפיתי למצוא בחיית רוק'נ'רול כל־כך חיה ובועטת כרודנר. יכול להיות שחמי שכח איך בועטים חזק, ונסחף שיכור במיינסטרים?
מבחינת טקסטים, שירי האהבה המאכלסים את התקליט בסכריניות איומה מתאימים יותר לאלבום של להקת אר־אנד־בי אמריקאית מאשר לחמי רודנר, הרוקר שרבים אהבו לאהוב. כן, עדיין נוצץ בכל שיר ושיר הפן הלירי המיוחד של רודנר, אבל פחות. הניצוץ בקושי מצליח להאיר במעומעם מעבר לדביקות הפושה בכל. גם הלחנים נשמעים כאילו עבד הנידון עם מפיק צמרת שניסה בכוח לשחזר את הצלחתו של חמי במידה מוגזמת, אולי אפילו מוגזמת מדי.
יכול להיות שאני זו שגדלתי, וששירי אהבה מטופשים כבר לא מעסיקים אותי, ולא עומדים בראש מעיניי, אבל משהו רקוב בממלכת רודנר. רקוב מהשורש. בינתיים, אני זו שנותרתי עם דיסק חסר תועלת שיוותר מיותם על המדף.
חבל על כל שקל.
|
קישורים
מלנכוליה אהובתי - לרכישת האלבום ב"מיתוס"
גאולה - ראיון עם נעם רפפורט מ"שליחי הבלוז" מאת ניר יניב
|
|
|