נאמר בעבר כי לנו דוברי העברית יש יתרון גדול על האנגלים: להם יש רק שייקספיר אחד, ואילו לנו קם בכל דור תרגום חדש. ובכן, נראה כי יתרוננו על האנגלים גדול אף יותר, שכן בכל דור ודור קם לנו תרגום חדש גם של "אליס בארץ הפלאות"; ויש לנו יתרון גם על הצרפתים, שלהם יש רק נסיך קטן אחד, ועל דוברי האידיש, שמכירים רק מוטל בן פייסי החזן יחיד.
טבעו של כל תרגום חדש שיעורר פולמוס, וככל שהספר מוכר יותר, וכמה שהתרגום הקודם אהוב יותר, כן מר וכואב הוא הוויכוח. מה עדיף: "פטעוני", תרגומו הקלאסי והמשובח של אהרון אמיר ל-Jabberwocky, או "גבריקא", תרגומה החדש והקולח של רינה ליטוין? שניהם נעשו מתוך אהבת המקור, אך אני אישית מעדיף את התרגום החדש. מה באמת בלע את הפיל, "נחש בריח", כדברי התרגום שעל ברכיו גדלתי, או שמא "נחש בוע", כטענת התרגום החדש ל"נסיך הקטן"?
נראה כי בשל ההתחדשות המהירה של השפה העברית, המסרבת לקפוא על שמריה, תרגום בן עשרים שנה ליצירת מופת נשמע באזני הקורא המודרני ממש כמו שנשמע שייקספיר לקורא האנגלי בין ימינו: העלילה מרתקת, הדימויים מצויינים, אבל השפה, איך לומר, מיושנת.
לאור התחדשות מהירה זו, המניבה התיישנות מהירה ומכאיבה של תרגומים קיימים, אין להתפלא על הצורך המתמיד בתרגומים חדשים, עדכניים יותר, שידברו אל הקורא בן־זמננו. הדבר נכון בעיקר עבור ספרי ילדים, האמורים לדבר אל הקוראים "בגובה העיניים", דבר שקשה לעשות בשפה מיושנת; אך גם קלאסיקה שאינה ספרות ילדים זקוקה מדי פעם לרענון.
לעיתים יש צורך בתרגום חדש פשוט משום שהתרגום הקודם לוקה בחסר, ולא בשל התיישנותו אלא בשל היותו חלקי או חפוז, תרגום שנעשה כדי לצאת ידי חובה. וצורך שלישי יש בתרגום חדש במקום בו פשוט אין תרגום ישן.
על שלושת צרכי התרגום הללו עומל בשנים האחרונות לענות פטר קריקסונוב, שמתרגם לעברית - מחדש או לראשונה - את מיטב הקלאסיקה הרוסית. ספרות זו, שיש לה מקום של כבוד בתרבות העולמית, צריך שיהיה שמור לה מקום מיוחד בתרבות הישראלית, הן בשל העליות הראשונות, בטרם קום המדינה, בהן רבים מהעולים היו יוצאי רוסיה, והן בשל העליות האחרונות. העולים מרוסיה בעליות הראשונות תרמו רבות לבסיסה של התרבות העברית: כך למשל רבים מהשירים הישראלים "העממיים" הינם תרגומים של שירי עם רוסיים, ורבים אחרים הינם לחנים רוסיים להם הותאמו מילים עבריות חדשות. ובאשר לעלייה האחרונה, זו עוד תשפיע רבות על אופייה התרבותי של מדינת ישראל בעתיד.
כאמור, קריקסונוב עונה על שלושת הצרכים לתרגום חדש: במקומות בהם התרגום הישן התיישן (למשל, "החטא ועונשו" לדוסטוייבסקי); במקומות בהם התרגום הישן היה חלקי בלבד (למשל, "האמן ומרגריטה" לבולגקוב); ובמקומות בהם פשוט לא היה תרגום קודם (למשל, "חולסטומר" לטולסטוי ו-"הזמנה לגרדום" של נאבוקוב).
(כמה מילים לגבי התרגום הקודם של "האמן ומרגריטה": גרסה זו, שתורגמה בשם "השטן במוסקבה" והיתה בזמנה לרב־מכר, נוצרה על סמך עותק מצונזר, ובו השמטות לרוב, שהוברח מברית־המועצות. המתרגם, י. סערוני (שיהודה מלצר, במבוא לתרגום החדש של קריקסונוב, חולק לו שבחים) בחר לחתום על התרגום "א.ר.", כנראה בשל חילוקי־דיעות עם המוציא־לאור או העורך, ששינה והשמיט. נראה כי לאחרונה חזר תרגום זה (שפורסם לראשונה ב-1969) אל הדפוס, והוא אף נמכר לא רע.)
תרגומיו של קריקסונוב הם בעברית קולחת וקריאה ביותר לקורא העברי בן ימינו. המתרגם מכיר בכך כי בעוד עשרים שנה, גם תרגומיו שלו יהיו מיושנים, אך הוא מקפיד שלא ישמעו מיושנים כבר בעוד חמש שנים. הוא משתמש בשפת דיבור, ולא בלשון גבוהה מדי, ונמנע מ"סלנג" שימיו ספורים. במקומות בהם המקור כן נוקט בלשון גבוהה (דיבורן של כמה מהדמויות ב"האמן ומרגריטה", למשל) עושה זאת גם המתרגם, אך בזהירות: העברית המתורגמת גבוהה, אך לא מיושנת; לא שפת־רחוב, אך בהחלט קולחת. ולהיפך: קריקסונוב גם יודע להשתמש בשפת רחוב כשהמקור דורש זאת, מבלי להדרדר לעברית נמוכה מדי.
בכלל, נראה לי, במסגרת מגבלותיי כקורא עברית שאינו דובר רוסית ומעולם לא קרא את המקור, כי קריקסונוב עושה מאמץ עילאי להשאר נאמן למקור במידת האפשר, ומצליח במידה ניכרת. בהתחשב בהבדלים בין השפות, אין זו משימה קלה. כדוגמה פשוטה מאד, חישבו על כך שאין ברוסית יידוע: האם כוונתו של בולגקוב הייתה "מאסטר ומרגריטה" או "המאסטר ומרגריטה"? כלומר, האם הסיפור הוא על הרעיון הניצחי של אמן ואהבתו, או על אמן אחד, ספציפי? כאן ההחלטה קלה יחסית. אך מה לגבי דוסטוייבסקי - האם כתב על "חטא ועונש", או שמא על "החטא והעונש"? המתרגמים לאנגלית, למשל, בחרו באפשרות הראשונה (ולכן "Crime and Punishment") בעוד שתרגומים קודמים לעברית בחרו באפשרות שלישית, שבכל מקרה אינה תרגום ישיר של המקור. קריקסונוב החליט שלא לנתץ מוסכמות, ולא לשנות את שמו של הספר, כפי שהוא מוכר לכל קורא עברית. (בהקשר זה ראוי לציין לשבח את ליטוין דווקא, שעשתה מעשה ותיקנה אחת ולתמיד את "עליזה", שגיאת תרגום שהשתרשה, ל"אליס", התרגום הראוי לשמה של דמותו הנפלאה של לואיס קרול).
לא רק בתרגום שמות של ספרים יש קושי, אלא גם בתרגום שמות של דמויות. קריקסונוב משתף את הקורא בהתלבטויותיו, החלטה יפה וחכמה כשלעצמה, ודן לעיתים בשמות השונים, ובמשמעויותיהם במקור. שמות ב"החטא ועונשו", למשל, מופיעים לעיתים כשהם ב"הטיה" שמשמעותה הקטנה או זלזול. כיצד ניתן לתרגם הקטנה שכזו לעברית? החלטה קשה יותר נוגעת ל"האמן ומרגריטה", שם חלק גדול מן השמות הוא בעל משמעות מילולית התורמת לעלילה. גם כאן דרך פעולתו של קריקסונוב ראוייה לשבח. אם לצטט את המתרגם (עמ' 573 ב"האמן ומרגריטה"): "נמנעתי מלתרגם את שמות הגיבורים הראשיים ברומן (למעט איוואן בליבית (בלי בית - ט.כ.), כי במקרה זה מדובר בשם עט); אבל דמויות אפיזודיות בעלות שמות אלגוריים - לא הייתה ברירה אלא לתרגמם במידת הדיוק האפשרית: כאן הרי בולגקוב פשוט ממשיך את המסורת הארוכה של הסאטיריקנים הרוסים, שביצירותיהם שם משפחתה של דמות זו או אחרת בדרך כלל חושף את תמצית אופיה של הדמות". כך זכינו בשמות הנשמעים רוסיים, אלא שמשמעותם העברית ברורה - בבונין, חילולסקי, מתוקוב וגפרורקין, למשל (עמ' 83).
ממש כמו ההערה שצוטטה לעיל, הערותיו הרבות של קריקסונוב מחכימות ותורמות רבות להבנתו של קורא בור כמוני את רוח המקור והדקויות שבו. בסוף כל ספר נמצאים עמודים (עמודים בודדים, במקרה של "איוואן איליץ' ואחרים"; עשרות עמודים במקרים אחרים, עד לשיא של כמעט 100 עמודי הערות ב"האמן ומרגריטה") ובהם הערות בנוגע לטקסט ולתרגום, על־פי עמוד. החיסרון היחיד, מבחינתי, הוא שהטקסט עצמו אינו כולל הפניה להערות. אני יכול להבין את השיקולים שהובילו להחלטה זו - כוכביות מדי כמה פסקאות יכולות להפריע מאד לרצף הקריאה ולהנאה ממנה. ובכל זאת, מצאתי את עצמי קורא את התרגומים עם שתי סימניות: מתקדם בטקסט עצמו, ומדי כמה עמודים, בודק וקורא את ההערות מסוף הספר הנוגעות לעמודים אלו. פשרה אפשרית היתה אולי צירוף ההערות בסוף כל פרק. בכל מקרה, אין בחסרון זה כדי לגרוע מההנאה שבקריאת התרגום החדש.
לא נותר לי אלא לקוות כי קריקסונוב ימשיך ויחדש את מדף התרגומים העבריים לקלאסיקה הרוסית, ואולי ניתן גם לקוות כי יתרגם מעט מן הספרות הרוסית העכשווית.
לסיום, יש לציין כי קריקסונוב אינו לבד במפעל התרגום המחודש של הקלאסיקה הרוסית. לאחרונה מופיעים על המדפים תרגומים מאת צבי ארד ("האחים קרמזוב", למשל), נילי מירסקי ("ניטוצ'קה", "לילות לבנים", "אידיוט", "סיפורים מהפרובינציה" ועוד) ואחרים. עדיין לא קראתי אף אחד מתרגומים אלה, ואשמח לשמוע את דעתם של אלה שכן זכו לקרוא אותם.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש