עם תום מלחמת העולם השנייה, אומות רבות בעולם, ובעיקר בעולם המערבי, החליטו לשים קץ לתהליך הפירוד שהביא למלחמה. הפתרון שהן מצאו היה יצירת מוסדות גלובליים העוסקים בתחומים שונים ואחראים על היבטים בין־מדינתיים: בתחום הדיפלומטיה הוקם האו"ם; בתחום המשפט הוקם בית הדין הבינלאומי ונחתמה אמנת רומא; בתחום הצבאי הוקמו כוחות שמירת השלום של האו"ם ונחתמה אמנת ז'נבה הרביעית; בתחום הכלכלי הוקמו הבנק הבינלאומי וקרן המטבע העולמית (IMF); ועוד.
תהליך ביסוסם של גופים אלו, ההכרה בלגיטימיות שלהם, והגדרת תפקידם והאמצעים הנתונים בידיהם נמשך עד ימינו אנו, ויש לו השפעה מכרעת על אופי העולם בו כולנו חיים.
שלושה תפקידים עיקריים הוגדרו לקרן המטבע העולמית:
- לפקח על מערכת שערי חליפין קבועים, אך ניתנים לכיוונון.
- לקדם את אפשרות המרת המטבעות, כדי לעודד סחר בינלאומי חופשי.
- לשמש כמלווה למדינות המתקשות לשלם את חובותיהן בטווח קצר.
כיום, כ- 50 שנה לאחר מכן, נמצאים קרן המטבע העולמית והבנק העולמי תחת מתקפה רעיונית (ולעתים גם פיזית) מצד ארגונים שונים ומגוונים. אלו מתלוננים על כי חובות הענק של מדינות רבות מכפיפים אותן הלכה למעשה לגופים הכלכליים הבינלאומיים, ובמידה רבה שוללים מהן את הריבונות הלאומית שלהן. זאת, משום שכל החלטה כלכלית חייבת לקבל אישור מהמלווים, המותנה על־פי רוב בתנאים התואמים אינטרסים תאגידיים אותם מייצגים גופים אלו, ולאו דווקא אינטרסים לאומיים של המדינות.
השאלה אם ביקורת זו מוצדקת, היא שאלה מורכבת, שלא אדון בה במאמר זה. תחת זאת, אנסה לבחון ולהסביר כיצד נוצרו בכלל החובות העצומים הללו, וחשוב מכך - באשמת מי.
ובכן, במקרים רבים אלו אכן ממשלות הדרום עצמן (נהוגה ההפרדה בין מדינות הצפון ומדינות הדרום, כהפרדה כלכלית מדויקת יותר בין הגוש המפותח והגוש המתפתח של ימינו, ואני בחרתי להשתמש בה במאמר זה) אשר אחראיות ליצירת המשבר הכלכלי. אך בה בעת, אסור לנו להתעלם ממעשיהן של ממשלות הצפון ושל המוסדות הכלכליים שנמצאים תחת הנהגתן ביצירת התנאים למשבר הכלכלי, ומההקשר הכללי יותר של המאורעות. בל נשכח כי גופים אלו נמצאים כאשר ידם על העליונה (מכל בחינה שהיא: כלכלית, צבאית, חוקית וכן הלאה) בבואם לדון בתנאי ההלוואה, ובדרכים לפיתרון המצב.
רק כדי להדגים את המצב הקיים: לארה"ב לבדה יש 18 אחוז מהקולות במועצת קרן המטבע העולמית - יותר מכוחן של כל מדינות אמריקה הלטינית, דרום אסיה ואפריקה המרכזית והדרומית גם יחד.
הטענה כי האחריות נופלת על המדינות הלוות בלבד מתעלמת ממספר גורמים, הקריטי שבהם הוא העובדה כי מרבית החוב נצבר בידי ממשלים לא־דמוקרטיים, אשר לא התכוונו כלל וכלל לנצל את המשאבים שברשותם לפיתוח עתידי, או להטבת מצבה של האוכלוסייה האזרחית.
ישנן לכך דוגמאות רבות: מובוטו בזאיר, מואי בקניה, סמואל דו בליבריה, החונטה הצבאית בארגנטינה, סיאד בארה בסומליה, מרקוס בפיליפינים, פינושה בצ'ילה, ועשרות מנהיגים נוספים אשר ביקשו, וקיבלו, תמיכה מהמוסדות הבינלאומיים בתקופת המלחמה הקרה. מדינות אלו זכו בתמיכת ארה"ב ושאר המדינות בעלות ההשפעה פשוט משום שהן היוו חלק חשוב בתוכניות האמריקאיות מול ברה"מ.
ההלוואות של שנים אלו (אמצע שנות ה- 60 עד אמצע שנות ה- 80, בתיחום גס) הן אלו שמהוות את חלק הארי בחובות העצומים שהמדינות מתקשות לשלם בימינו.
יש הטוענים כי ההלוואות היו מהלכים בנקאיים לגיטימיים, וכי כעת על המדינות לשלם חזרה את הכסף שקיבלו, במלואו, לא משנה מה נעשה בהן. טענה זו לוקה בכשל מוסרי חמור: לדרוש מהעם בקונגו לשלם את כספי השוחד שקיבל המנהיג הדיקטטורי מובוטו בעת ששלט עליהם בכוח הזרוע זהו עוול. לדרוש מהעם הדרום־אפריקאי להחזיר את סכומי העתק שהלוותה ממשלתם כדי לפתח ארסנל עצום הנועד להילחם בתנועות פרו־דמוקרטיות, וכדי להנציח את משטר האפרטהייד, זהו עוול. לדרוש מהעם הפיליפיני לשלם את הריבית המצטברת על קניותיה של אימלדה מרקוס בעזרת כרטיסי אשראי שמומנו בכספי ההלוואות, זהו עוול. לדרוש מהעם הארגנטינאי לשלם חזרה את הכספים שלוותה החונטה הצבאית, אשר זכתה בתמיכת הממשל האמריקאי, והחריבה את התשתית הכלכלית של המדינה ורצחה אלפים מאזרחיה, זהו עוול.
מבחינת הגופים הפיננסיים הבינלאומיים, גם כאשר הלווה הפר כל מוסכמה דמוקרטית וכל היגיון אקונומי (קרי: אפרטהייד), הממשלה הבאה בתור עדיין אחראית למעשיו.
אפילו במקרים בהם המשטר היה דמוקרטי במידה מסוימת, או שהמנהיג הדיקטטורי דאג לעמו, וההלוואות אכן שימשו לפיתוח המדינה והתשתיות שלה, חזר מרבית הכסף בחזרה אל מדינות הצפון, שכן מרבית העובדים במיזמים אלו (מלבד אלו שעסקו ב"עבודה השחורה") באו מהצפון. תנאי זה היה חלק מכל חוזה שחתמו המוסדות הכלכליים הבינלאומיים, והיה אחד מהטיעונים החזקים של מוסדות אלו בפני הממשלות הצפוניות העשירות, בבואן לשכנען כי ההלוואה אכן תשתלם להן: הבנק העולמי התגאה בפני המחוקקים האמריקאים כי על כל דולר שארה"ב משקיעה, היא מקבלת בחזרה שלושה דולרים בצורת חוזים שונים.
עבור המדינה הצפונית זהו רווח נקי, התורם להתפתחות שלה. עבור המדינה הדרומית, מדובר בתוספת לחובות, שכן המיזמים המדוברים (סכרים, כבישים, תחנות כוח וכו') אינם מניבים רווח מיידי, אלא תכליתם יצירת תשתית עליה הסקטור הפרטי יוכל להתחיל ליצור עסקים, ולהרוויח כסף בעתיד.
מעבר לכך, בבואנו לבחון את מצב העניינים הנוכחי, כמו גם את זה הראשוני, בעת הקמת הגופים הכלכליים הבינלאומיים, אסור לנו להתנתק ממורשת העבר, אשר לה תפקיד מכריע בקביעת יחסי הכוחות בין מדינות הצפון והדרום.
במשך מאות שנים, נוצלו מדינות הדרום בידי מדינות הצפון באופן עקבי. המערכות האקולוגיות של מדינות אלו סבלו פגיעות קשות ביותר כחלק מתהליך כריית מינרלים או שאיבת נפט, כאשר הרווחים ממכירתם לא הגיעו כלל לתושבי האזור עצמו. כל מערכת התחבורה שנבנתה (בעזרת הלוואות) נועדה ליצור דרכי גישה נוחות לנמלים, לפי האינטרסים הכלכליים של החברות הזרות, ולא לפי המבנה האזרחי או הכלכלי של החברה המקומית.
הקולוניאליזם של המאה ה- 19 וה- 20 השאיר את חותמו על מדינות הדרום בצורות שונות, אך יותר מכל בשל העבדות (שראשיתה במאות שלפני כן), אשר היוותה פגיעה עצומה ביכולתם של אזורים אלו להגיע למצב של פיתוח עצמי משמעותי.
גם אם נדחה את כל הטענות האלו, ונבחן את ההיבט הפיננסי בלבד, נגלה חוסר צדק משווע לרעת המדינות הלוות. בעקבות שינויים בכלכלה העולמית במהלך שנות ה- 70 (בעיקר עלייה במחירי הנפט וירידה במחירי מוצרי הבסיס החקלאיים שפותחו במרבית מדינות הדרום), ועלייה בתעריפי הריבית בארה"ב, זינקה הריבית על החובות, ונוצר מצב בו הרווח על היצוא קטן, בעוד הריבית ומחירי היבוא עלו. בנקודה זו, מרבית הלווים לקחו הלוואות נוספות, רק כדי לעמוד בקצב תשלום הריבית המקורית.
כיום, מה שנשאר הוא בעיקר הריבית דריבית, שמצטברת וגדלה מדי שנה, ומונעת את סיום הטרגדיה הבינלאומית ארוכת השנים הזו.
מהבחינה הפיננסית גרידא, אנו רואים כי יש פה גם התעלמות מההיגיון שעומד מאחורי מושג פשיטת הרגל. כאשר בעל חוב אינו מסוגל לשלם את חובו, לא משאירים אותו נטול מחסה ומזון, מתוך תפיסה כי מצב שכזה יזיק לחברה יותר משיועיל לה, ובטח שלא יקרב את סיומו של החוב. במצב כזה צד שלישי נייטרלי, בית המשפט, מהווה בורר בין בעל החוב ונושיו ומנסה ליצור תוכנית שתהיה מוסכמת על שני הצדדים, תוך התחשבות במצב שניהם.
אך מדינות אינן יכולות לפשוט רגל באותו אופן שחברות יכולות. תמיד יהיו אנשים שיוכלו לספק עבודה בזול, ותמיד תהיה אדמה שניתן יהיה לנצל בדרכים שונות - במיוחד כאשר אין צד שלישי המכריע בין שני הצדדים, אלא כפיפות מוחלטת של הלווה למלווה.
כשהחוב נכנס למעגל של הזנה־עצמית מתגברת, בגלל מסים ולקיחת הלוואות שנועדו לתשלום החוב המקורי, תוך חוסר נכונות להגיע לפשרה ולהקלה תקציבית, יש בידי הגופים הפיננסיים הבינלאומיים את הסמכות לדרוש מהמדינה להיכנע ללא תנאי למדיניות הפיננסית שלהם, דבר ששולל את ריבונותה של המדינה, ומכפיף אותה לדרישותיהם של בעלי העניין והאינטרסים מהצפון העשיר. זהו הניאו־קולוניאליזם בהתגלמותו.
לאור כל זאת, ברור כי האשמה במצב אליו הגיעו מדינות הדרום אינה בהן עצמן, אלא בגורמים זרים שפעלו באופן שנגד את האינטרסים של אזרחי מדינות הדרום, ואף במידה מסוימת כנגד האינטרסים שלהם עצמם. אי לכך, הגיע הזמן לעשות הכרעה מוסרית ולהכריז כי חובות אלו בטלים ומבוטלים, שכן הנהנה מהם לא היה נציג המדינה והעם שהיו אמורים לקבל אותם, כי אם אדם אשר השתלט בכוח הזרוע, וניצל את מולדתו ואת עמו לטובתו האישית, או לטובת האינטרסים המצומצמים שהוא ייצג.
כמו כן, הגיע הזמן שמדינות הצפון יפצו את מדינות הדרום על הנזק העצום שגרמו להן לאורך השנים, גם כאשר ניצלו אותן פיזית בעצמן, גם כשעודדו משטרים דיקטטוריים שפעלו לרעת האזרחים העניים ולטובת הזרים העשירים, וגם כאשר ניצלו את כוחן במוסדות הבינלאומיים כדי להכתיב מדיניות כלכלית המטיבה עימן.
הפתרון הזה אינו מלא, וניתן עוד להרחיב בשאלת היווצרות הגופים הבינלאומיים הללו, האינטרסים שהם משרתים, והאופן בו ניתן להביא מזור למדינות ההרוסות שכורעות תחת נטל החובות והנשך. בנושאים אלו, אני מקווה, אעסוק במאמרים נוספים בעתיד.
|
קישורים
מאמר על המשבר בארגנטינה והקשר של ה-IMF למשבר (פורסם בספטמבר 2001)
מייק וייסברוט על התמוטטותה הצפויה של ארגנטינה
נועם חומסקי על הבנק העולמי ורעיון ה"סחר העולמי"
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש