לא נותר תחום בעולם, מהבזוי ועד המכובד, מעריכת־דין ועד עבודת־אדמה, שלא הושפע, ואולי אף שונה מהותית, על־ידי מהפכת המחשוב. בחמישים השנים האחרונות חדרו המחשבים לכל תחום חיים, ושינו את חלקם לבלי הכר. מקצועות חדשים נוצרו, אחרים נעלמו מן העולם, וגם במקצועות שנותרו על כנם, אופן העבודה השתנה לעיתים רבות.
אחד מאותם תחומים ששונו לבלי הכר הינו תחום הדפוס, על מקצועותיו הרבים והשונים. באופן כללי, התחום התקדם בצעדי־ענק מאז מכונות הכתיבה הראשונות, דרך מכונות הכתיבה האלקטרוניות הראשונות של IBM, ותוכנות BookMaster ו-Interleaf העתיקות של אותה החברה ממש - בין התוכנות הראשונות לסדר־דפוס ממוחשב. (חובבי היסטוריה ישתעשעו לדעת כי צורת הגדרת הדפוס ב-BookMaster היוותה את הבסיס ל-SGML, שהיוותה את הבסיס ל-HTML, שבו אתם נתקלים בכל אתר ברשת, ואחר־כך ל-XML, שבו תיתקלו בכל אתר ברשת בעתיד הלא רחוק).
אם לפני זמן לא רב נזקקתם למחשבים "כבדים" ותוכנות "סדר־דפוס שולחני" כדי להדפיס עלון פשוט באיכות סבירה, הרי שכיום כל מעבד תמלילים סביר על מחשב "פשוט" מציע עוצמה רבה יותר; ובעשור האחרון, הודות לחברת מיקרוסופט שכולנו אוהבים לשנוא, סידור־דפוס שולחני איכותי, ובזול, הגיעו גם אל שפת קודשינו: העברית. תוכנת Word, שבה אני משתמש כדי להקליד טקסט זה, אמנם אינה נוחה לשימוש כמו תוכנת "איינשטיין" ז"ל, בעיקר כשמדובר בשילוב עברית ואנגלית - אולם התוצאה, הפלט על הנייר המודפס, אינה ניתנת להשוואה. כך, למשל, עברו ימי הגופנים אחידי־הגודל: לא עוד רוחבה של כל י' כרוחבה של ש' מדושנת; לא עוד עיון במדריך למתכנת של המדפסת כדי להדפיס שורה באות רחבה יותר; לא עוד התפתלויות מאולצות כדי להימנע מהצורך בניקוד; וכן הלאה.
(אין זו כמובן אשמתן של התוכנות הישנות יותר, שעשו עבודת קודש של ממש ועדיין יש להן קהל משתמשים קטן אך נאמן. ואם אנחנו כבר כאן, יש לחלוק כבוד רב גם לאנשי חברת "כיוון", שפיתחו את תוכנת "דגש", ולמעשה, גם את היסוד לתמיכה העברית במערכת Windows החביבה על כולנו).
אולם אני רוצה להשתמש בבמה זו כדי למחות בתוקף על כך שהתוכנות המודרניות לא מנצלות את פלאי הטכנולוגיה העומדים לרשותן כדי לאפשר לנו להדפיס עברית של ממש.
למה אני מתכוון? למקפים, בעיקר.
נראה אתכם כותבים "באר־שבע" במעבד התמלילים שלכם.
לא תצליחו.
לא תצליחו, משום שבין התיבה "באר" לבין התיבה "שבע" בשמה של בירת הנגב אמור להופיע מקף. מקף - אותו קו קצר בגובה ראש האות המחבר בין שתי מילים. קצר, עבה וגבוה.
ומקף, רבותיי, אינו קו מפריד. מקף גם אינו סימן חיסור מתמטי. אלא שמשיקולים שונים ומשונים, התאחדו שלושת הסימנים הללו בעברית הממוחשבת של ימינו והפכו לתו אחד - זה השוכן על המקלדת שלכם מימין לספרת האפס, בשורת המקשים העליונה.
גם באנגלית סימן המינוס המתמטי שונה באורכו, עוביו ושימושיו מסימן ה-hyphen, אשר שונה באורכו ובשימושיו מסימן ה-n-dash, ששונה בתורו באורכו ובשימושיו מסימן ה-m-dash. מדובר בארבעה תווים שונים, אשר תוכנת Word - כמו כל מעבד תמלילים מודרני באנגלית - תאפשר לכם, אם רק תבקשו יפה, לייצר כל אחד מהם בנפרד.
אבל מקף עברי?
או קו מפריד, שנראה שונה מסימן מינוס?
רק שלושה תווים שונים בעברית, לא ארבעה. ותמיכה - אַין.
היסטורית, גם באנגלית התאחדו כל התווים הנ"ל לתו יחיד, מסיבות טכניות שלא מעניינות אף אחד כיום (8 סיביות, גופן יחיד... צריך לחתוך היכן שהוא). אולם כיום אין לכך כל הצדקה: אני רוצה מקף. אמיתי כזה, קצר, עבה וגבוה.
ואם כבר בחוסרים עסקינן, הרי שתו נוסף נעלם לו מן השפה העברית. מדובר בסימן תחילת ציטוט. ציטוט בעברית לא נראה "ככה" - מרכאות בראשיתו ומרכאות בסופו. ציטוט בעברית מצויין על ידי מרכאות נמוכות בתחילתו ומרכאות גבוהות, כמו באנגלית, בסופו.
גם באנגלית יש הבדל בין המרכאות הפותחות ציטוט לאילו הסוגרות אותו (הכיוון אליו פונות המרכאות שונה), וגם כאן, תוכנות עיבוד תמלילים מודרניות תומכות בצמד המופלא ללא כל בעיה. מדוע אם כן אין תמיכה גם במרכאות עבריות הגונות?
נראה כי בעיית המרכאות הנמוכות חרגה מתחום עיבוד התמלילים הביתי: אפילו עיתון מכובד כמו "הארץ" משתמש במרכאות גבוהות בלבד, ללא כל הבדל בין המרכאות הפותחות ציטוט לאילו הסוגרות אותו. "ידיעות אחרונות", הנחשב לעממי יותר, דווקא מקפיד על שימוש נכון במרכאות עבריות. ("האייל הקורא", לעומת זאת, אינו מופיע בדפוס ולכן אין לעורכיו ברירה של ממש).
בבתי־הספר כלל אין מציינים את קיומן של המרכאות הנמוכות (או של המקף הגבוה, למעשה), ורבים כלל אינם יודעים על הכתיב התקני.
ואם לא די בכך, הרשו לי גם להתלונן על תוספת לא רצויה שחדרה לשפה העברית בשל נפלאות התוכנות המגויירות: הכתב הנטוי, הידוע בכינוי "איטליקס".
אין דבר כזה בעברית.
בעברית מדגישים טקסט בעזרת שינוי גופן, שימוש באות עבה יותר, במקרים מיוחדים קו תחתון ולעיתים פשוט כתיבה מרווחת. אבל הטיית אותיות? בכתב המרובע שלנו? אין דבר כזה, וכל טקסט נטוי שנתקלתם בו אינו אלא אשלייה אופטית, או סתם עריכה חסרת אחריות.
העתיד ורוד יותר
יש תקווה. עולם המחשבים מאס במגבלות הנובעות משימוש בשמונה סיביות לתו יחיד, וכעת, כשזכרון ונפח דיסק אינם עוד בעיה כה קשה, סטנדרט הנודע בשם Unicode הולך ותופס מקום. מערכת NT של מיקרוסופט תומכת בו, כמו גם שפת התכנות Java, ועוד; והתמיכה הולכת וגדלה.
בסטנדרט זה, מוקדשות שש־עשרה סיביות תמימות (אבוי לבזבוז!) לכל תו ותו, ומספר האפשרויות גדול בהתאם. למעשה, גופן Unicode יכול להכיל עד יותר מששים וחמישה אלף תווים שונים. הסטנדרט שומר מקום לתווים שונים ומשונים בכל שפה ידועה, פחות־או־יותר. יש בו כמובן עברית, כמו גם ערבית, הודית, יפאנית, ואפילו אידיש. יש בו גם תווים מיוחדים, כגון ניקוד, ואפילו תווים לטעמי המקרא. ויש בו גם מקום לשפות שלא התקיימו מעולם, כגון הגופנים המיוחדים שהמציא ג'. ר. ר. טולקין לעולמות הפנטזיה שלו, או (להבדיל) הכתב של ידידינו הקלינגונים מסדרת "מסע בין כוכבים".
ובין כל עושר התווים הללו, יש גם מרכאות נמוכות, ואפילו - לא להאמין - מקף. (תו מספר 1470, אם אתם חייבים לדעת).
אמיתי כזה - קצר, עבה וגבוה.
|
קישורים
Unicode - אתר הוועדה לקביעת התקן
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש