 |
|
קשה לצפות מהאדם ברחוב שיעקוב אחר הידיעות בצייקנות - הוא ניזון בעיקר מתקשורת ההמונים על כותרותיה האדומות. ניתוח מדוקדק יותר של העובדות עשוי להוביל אותנו להבנה מחודשת של משמעותה והשלכותיה של נסיגת צה''ל מלבנון לפני כשנה.
|
|
| פוליטיקה • ערן בילינסקי • יום א', 3/6/2001, 20:50 |
|
| |
העובדות: לפני שנה נסוג צה"ל מדרום לבנון. ממשלת לבנון הכירה בגבול הבינ"ל בין ישראל ללבנון, פרט לרצועה קצרה לאורך הר דוב באזור המכונה חוות שבעא. בכל השטח שאינו במחלוקת אירעו שתי תקריות. הראשונה, ניסיון חדירה של חולייה פלשתינית באוקטובר, זמן קצר לאחר פרוץ "אינתפדת אל־אקצא". אירוע זה לא קשור לחיזבאללה, ולראיה, לא התרחש אף ניסיון נוסף, למרות הגבול הפרוץ יחסית בתקופת בתר הנסיגה. יתרה מזאת, סביר שלארגונים פלשתיניים יש מוטיבציה רבה דווקא לבצע חדירות שכאלו אבל כנראה שמישהו מונע זאת מהם, וזה לא צבא לבנון שטרם נפרש בשטחי הדרום. התקרית השניה הייתה ירי לעבר אזרח ישראלי ופציעתו. הירי היה בתגובה להריגת מפגין לבנוני בשער פטמה. לא נורתה קטיושה אחת, לא היו פגיעות בנפש לשני הצדדים. שקט לתושבים בגבול הצפון. לא מטעני חבלה, לא פתיחת חזית שניה. כלום. נאדה.
כעת יקומו ברי האבחנה ויטענו: "רגע, אבל החיזבאללה עוזר לרשות באמל"ח, לא?". נכון, כנראה, אבל דברים אחרים הוא לא עושה. החשוב מביניהם: הוא לא פותח חזית שניה. התירוץ המושלם קיים: "לעזור לאחינו הפלשתינים!". אבל לא, לא נפתחה חזית שניה. אם כך צריך להתקיים אחד מהשניים: או שראשי החיזבאללה לא מבינים את הנזק שהם יכולים לגרום לישראל בפתיחת חזית שניה ודרדור האזור למלחמה סמי־כוללת, או שהם מבינים, אבל לא תומכים במהלך הנוכחי של ערפאת.
גם את הגבול הצלחנו לסמן. צה"ל התמקם על הגבול הבינלאומי. ובכך מילאה ישראל בקפדנות את החלטת האו"ם 425. בכפר העלאווי רג'ר, שהגבול חוצה אותו לשנים נמצאו פתרונות יצירתיים. אפילו קבר הרב אשי חולק במרכזו בין ישראל ללבנון ומדי יום מתעמתים בו פנים אל פנים חיילים, אזרחים, אנשי חיזבאללה, כמו גן חיות, רק שלא ברור מיהו הצופה ומיהו הנצפה. לאחר הנסיגה החלו להסיע את תלמידי האזור באוטובוסים ממוגנים, מעניין אם ממשיכים בכך גם היום, שנה אחרי.
הר דוב זה כבר סיפור אחר. בהר דוב מתנהל מאבק על רצועה בעלת חשיבות טקטית. על ההר נמצא מוצב חשוב של צה"ל שצופה בכיוון צפון מזרח לתוך סוריה. הסורים, בלשון המעטה, לא מרוצים מהעניין ובצעד, שהסתבר בדיעבד כמחוכם, העבירו את השטח ללבנון אחרי שנכבש על ידי צה"ל. כעת מנוצל העניין כדי לנסות ולדחוק את בסיסי התצפית של צה"ל החוצה. זה בעצם העניין. אפשר לתרץ אותו בהשבת אדמה קדושה או השד־יודע־מה אבל ברור יסודי של העניין מגלה יתרון טקטי שישראל מסרבת לוותר עליו והסורים רוצים למחוק. שתי הממשלות, הנוכחית והקודמת, מוכנות לשלם מחיר לא קטן כדי להמשיך ולהחזיק במוצבים – שלושה חיילים חטופים, שניים או שלושה חיילים הרוגים. זה מחיר הביטחון וההתרעה, ומנהיגי החיזבאללה וסוריה יודעים את זה. הם גם יודעים שהם לא רוצים לחמם את הגבול יותר מדי אז החיזבאללה פוצח בערך אחת לחודש בחודשים האחרונים בירי על המוצבים. לפעמים לא קורה כלום, לפעמים נפגע חייל, אבל המצב נשמר "על אש נמוכה יחסית".
מעניין לבדוק את התאריכים שבהם פותחים כוחות החיזבאללה באש ולהצליב אותם עם נסיעותיו של ראש ממשלת לבנון, רפיק אל־חרירי. מסתבר שלפחות פעמיים החל הירי בסמוך לפגישות שנועדו לחרירי, פעם עם נציגים אמריקאים ופעם עם נציגים צרפתיים, בקשר לשיקום לבנון. לדעתי, המסקנה המתבקשת היא שהירי משמש בעיקר למטרות הפוליטיקה הפנימית של לבנון - המאבק בין תנועתו של חרירי לחיזבאללה, שהופך לגוף פוליטי מרכזי בלבנון, בעיקר בדרום. באותו הקשר יש לציין גם שיום־יומיים לפני שנהרג חייל באפריל ובתגובה הפציץ חיל האוויר מכ"ם סורי, נערכו הפגנות בבירות בקריאה ליציאת הכוחות הסוריים מלבנון. כעת התמונה מתבהרת עוד יותר לטעמי - מדובר בסכסוך על השליטה בלבנון. לסוריה לבנון משמשת כפתרון לבעיות אבטלה (כמה מאות אלפי סורים עובדים בלבנון), וכשדה גידול לפרגים המשמשים ליצור סמים, שאת הכסף מהם משלשלים בכירים בצבא הסורי לכיסם. לעומתם, חרירי, הזוכה לתמיכה סעודית, מעוניין לשקם את לבנון ולהחזיר אותה לימי הזוהר של שנות החמישים והשישים עת ביירות נחשבה ל"פריס של המזרח התיכון". כדאי להזכיר כאן גם את ת'וויני, עיתונאי לבנוני נוצרי שהוא מראשי המתנגדים לכיבוש הסורי בלבנון. אותו ת'וויני התעמת עם שר החוץ הלבנוני חמדון בתוכנית טלויזיה, כתב "מכתב גלוי" לבשאר אל־אסד מעל דפי עיתונו ואפשר לסמנו כאחד ממובילי הקו האנטי־סורי בלבנון. אנחנו עוד נשמע ממנו. לסיכום, נקלענו לסכסוך לא־לנו שהציבור הישראלי לא מודע למאפייניו, פרט להסתכלות הישראלו־צנטרית שלו על גבול הצפון בכלל, ועל גזרת הר־דוב בפרט. המשפט האחרון אינו קטרוג על הציבור הישראלי, כיוון שקשה לצפות מהאדם ברחוב שיעקוב אחר הידיעות בצייקנות שכזו - הוא ניזון בעיקר מתקשורת ההמונים על כותרותיה האדומות.
כמה מילים על החטופים. לפני כמה ימים חזר נסראללה על דרישתו לקבל 19 אסירים לבנונים בתמורה לחטופים, מה שמחזק את האפשרות שהשלושה בחיים (אע"פ שידוע שהם נפצעו במהלך החטיפה). נסראללה לא חזר על הדרישה שהציב סגנו ביום החטיפה לשחרור של מאות אסירים פלשתיניים. הוא אפילו לא הזכיר את ארבעת הדיפלומטים האירניים שאירן טוענת שישראל מחזיקה בשבי מאז 1982. אם כך, מדוע לא מתבצעים חילופי שבויים? ייתכן והחילופים בדרך! בשבועות האחרונים מדברים במערכת הביטחון על הצעת פרס כספי בסך עשרה מיליון דולרים למי שיביא מידע על רון ארד. מה פתאום נזכרו עכשיו ברון ארד? כיוון שמוסטפה דיראני והשייך עבד־אל כרים עובייד אמורים היו להיות "קלפי מיקוח" להחזרתו של רון ארד. כיוון שכעת ברור לכולם שהסיכויים להחזיר את רון ארד הם אפסיים מציעים פרס (שאף אחד לא יקבל) כדי להפיס את דעת הקהל הישראלית ולהכין אותה לחילופים אפשריים ולויתור על "קלפי המיקוח". הטענה הזו היא רק בגדר ספקולציה שלי ואיני שם עליה "חותמת אחריות", אך היא נראית לי הסבר סביר.
כעת ישאל את עצמו הקורא הערני כמה שאלות:
"אבל מה עם כושר ההרתעה הישראלי?" ובכן, הרתעה נועדה לפוליטיקאים בבואם לבחון את השאלה האם הרווח מפעולה מסוימת עדיף על הנזק הכרוך בה. כיוון שלטענתי כל מי שנופל בקטגוריה זו מבין את ההתרחשויות אזי השאלה מאבדת מעוקצה - הנסיגה הייתה החלטה של אהוד ברק, ולפי שני מקורות (העיתונאי רן אדליסט והצהרת נציג סוריה באו"ם מלפני כחודש) נערכה בכלל בהסכם שלא נחשף. לכן התשובה היא "לא קרה לו כלום".
"ומה עם צד"ל?" צד"ל "התפורק" ורוב המשרתים בו "הסתדרו". בעלי הדרגות הנמוכות יותר נשארו בחלקם בלבנון. חלקם נשפט על סיוע לישראל ורובם קיבלו עונשים קלים. לא אכחיש, כמה מהם קיבלו עונשי מאסר כבדים, אך מדובר בחלק לא משמעותי. כנראה שהדבר נוגע לשאלה מי היה השופט. לא שמענו גם, באופן מפתיע אולי, על מעשי נקמה של אנשי חיזבאללה בחיילי צד"ל לשעבר. אחרים עברו את הגבול לישראל והטיפול בהם עדיין לא הסתיים, סביר להניח שחלקם יחזרו באופן הדרגתי ללבנון, והשאר, בעיקר בעלי הדרגות הגבוהות, יתיישבו בישראל או שיופנו לפתרונות במדינות אחרות כפי שכבר נעשה והתפרסם במשך השנה שחלפה.
"ומי מבטיח לי שמחר לא ירו קטיושות על הגליל והקריות?" אני לא יכול להבטיח. אני יכול לומר שלהבנתי מנהיג החיזבאללה, השייך חסן נסראללה, לא מעוניין לשנות את המצב, וגם בשאר אל־אסד, נשיא סוריה, לא מעוניין במלחמה כוללת, כשם שאביו לא היה מעוניין במלחמה כוללת מאז 1974. אם מחר ישתנו התנאים, למשל סגנו של נסראללה, השייך נעים קאסם, יתפוס את מוסרות השלטון בארגון, או תתרחש הפיכה צבאית בסוריה, ייתכן שהדברים ישתנו. אבל המקרים האלו אדישים לשאלה האם ישראל מחזיקה ברצועה מצומצמת כפי שהחזיקה עד לנסיגה מבחינת הפגיעה באזרחים. כבר כמה שנים לפני הנסיגה קיבל ארגון החיזבאללה קטיושות מוגדלות טווח שיכלו כבר אז לטווח את אזור הקריות. לכן, התשובה שלי היא "הנסיגה כלל לא רלוונטית לשאלה הנ"ל".
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש