 |
|
 |
||
|
||||
 |
ראשית - שכחתי אתמול את הספיח שממש רציתי להדביק לסוף החלק הראשון, אז אני נצרף אותו כאן: כשנה לפני הנסיגה מלבנון נכחתי ביום עיון במרכז הבינתחומי בהרצליה בו דיברו מספר אישים בנוגע ללבנון. אורי שגיא הסביר שבין כל הספרים שעל איש מודיעין להכיר היטב הוא מונה גם את "ילקוט הכזבים" וציטט משם סיפור: הקוסם לסיום קורס המ"מים בג'וערה באו המון אורחים מההגנה והביאו אתם את הנשים על מנת להראות להן מה זה פלמ"ח. החברה, שרצו להשוויץ, עלו לעופר על הנשמה וביקשו ממנו שיראה לאורחים איזה קונץ. עופר התנגד קשות אבל בסוף הסכים. עלה על הבמה הקטנה ואמר: "אבקש אי אלה ממחטות, אבל עדינות ככל האפשר". הנשים של ההגנה אספו ביניהן איזה עשרים ממחטות והעבירו לעופר. הוא לקח עיתון, הכניס פנימה את הממחטות, הדליק גפרור ואמר: "גבירותי ורבותי, אני שורף את העיתון, והממחטות תשארנה שלמות". עופר הדליק את העיתון וזרק אותו על הארץ. אחרי חצי דקה לא היו עיתון ולא היו ממחטות. "זה לא הצליח" אמר עופר "אבל עם גרביים זה תמיד מצליח". טוב, עכשיו לחלק ב' המובטח. ערן שוטח במאמר למעלה הרבה מאוד פרשנויות, חלקן מצטרפות לאלה שכבר הציג ב-"נסיגת האיוולת". אני אנסה לתת ניתוח קצת שונה של המצב בלבנון: לאחר הנסיגה, חזבאללה נכנס למצב בו היה עליו להחליט איך להמשיך את המאבק בישראל. שימו לב - לא האם להמשיך, אלא איך. האידיאולוגיה של חזבאללה (ובהחלט מותר לדבר על אידיאולוגיה של גוף) מדברת על השמדת הישות הציונית באמצעות מאבק אלים. חסן נצראללה, המזכ"ל זה 9 שנים של הארגון, אשר אין לי מושג למה ערן החליט שהוא מתון יחסית, מקפיד בנאומיו לתאר את ישראל כ-"סרטן בלב האומה הערבית", "ישות פושעת" ועוד כהנה תיאורים מלבבים. לא רק זאת, אלא שנצראללה (ושאר דוברי חזבאללה) מדברים רק על דרך אחת להלחם בישראל - המאבק המזוין. הדבר בולט בכל ההתבטאויות, כמה מהאחרונות שבהם - "ההתנגדות תמשך עד להשמדת ישראל", "ההתנגדות תמשיך להיות חרב המונפת מעל צוואר האויב הציוני" ועוד. דרך אגב, מי שיטרח להביט בסמל של חזבאללה יגלה שם יד האוחזת בנשק. מי שיטרח להביט בסמל של אמל, לעומת זאת, יגלה רק את המלה אמל. חזבאללה, וזאת אפילו הוא לא הכחיש, מושפע רבות (אולי עד כדי שליטה מוחלטת) מאיראן. נכון שבאיראן לאחרונה נשמעים קולות רפים של רפורמה תרבותית, אבל אפילו המתונים ביותר בה אינם משנים את נימתם כלפי ישראל וממשיכים לדבר על השמדתה המוחלטת. חזרה לסיפורנו - חזבאללה מקבל את ההחלטה להמשיך בפעילות הישירה והגלויה מגבול הצפון כנגד ישראל. הוא מתחיל בביסוס הלגיטימציה - חוות שבאע והשבויים הישראלים ואכן תוך ארבעה חודשים הוא חוזר ומבצע פעולה. תומכי הקו ה-1 היו המומים למדי, תומכי הקו ה-2 (וערן ביניהם) הסבירו שלאחר החטיפה יפסקו הפיגועים, ותומכי הקו השלישי התפלאו לראות שלאחר עוד סבב של איומים - לא הגבנו. מספר שבועות לאחר החטיפה בוצע פיגוע נוסף - מטען פוצץ ופצע שני חיילים. חזבאללה הכריז בבירור על כוונותיו - הפעולות הצבאיות ימשכו. בשבועות האחרונים, דרך אגב, אנו עדים להתעוררות מחודשת של נושא "שבעת הכפרים" בנאומי חזבאללה - שבעה כפרים אשר נכבשו ע"י ישראל ב-48 ועל חורבותיהם יש היום ישובים ישראליים כגון מרגליות. כנראה שזו הלגיטימציה שמתחיל הארגון לבסס לעצמו לפתיחת חזית נוספת. עוד נקודה אחרונה בנוגע לחזבאללה ולפעילות - בחזבאללה מתרחש מאבק, אליבא דערן, בין נצראללה המתון לקאסם הקיצוני. קאסם הוא סגן המזכ"ל עוד מתקופת מוסווי, כלומר, יותר מ-10 שנים. האם נראה הגיוני שישאר בתפקיד לאור מאבק כה עמוק עם האיש החזק בחזבאללה - המנהיג? האם הגיוני שהארגון ימשיך פעם אחר פעם ללכת כנגד הדרך אותה מוביל מנהיגו? בנוגע לשליטה הסורית בלבנון. הסורים היו בלבנון עוד לפנינו - הם נכנסו כבר ב-75' לאור בקשת הנוצרים. ב-82' גם אנחנו נכנסו לאור בקשת הנוצרים. היום, אותם נוצרים (אשר תויני הוא מביניהם) הנם הקבוצה האתנית הבולטת בלבנון הדורשת את יציאת הסורים. דרך אגב - נשיא לבנון, הנוצרי אמיל לחוד, הוא מהתומכים הגדולים בסורים. את הנהגת המאבק מוביל הפטריאך צפיר. להבנתי לחרירי לא כל כך אכפת הם הסורים ישלטו בלבנון או לא, הוא בעיקר מעוניין בסיוע כלכלי אשר יעזור לו לשקם את כלכלת לבנון. בכל התבטאויותיו הוא הקפיד שלא לתקוף את הסורים. גם עיתונו, אלמסתקבל, אינו אנטי סורי. אכן, חרירי התבטא מעט כנגד חזבאללה, אך הוא תקף את הפיגועים שלהם רק מבחינת המועד - כלומר, הוא מעולם לא טען שעל ההתנגדות להפסק (בניגוד לתויני, לדוגמה). הסורים, אשר כאמור נמצאים בלבנון עוד לפנינו (ובטוח אחרינו) כנראה ישארו שם עוד הרבה זמן. תויני אינו מפחיד אותם ובטח שהנוצרים אינם מפחידים אותם. האינטרסים שלהם בלבנון הם גדולים למדי - כלכליים, בטחוניים ואידיאולוגיים. הם היו שם כשהסונים ירו עליהם, כשהנוצרים ירו עליהם וגם כשאנחנו ירינו עליהם. הם לא היססו להכנס לבירות עם כוח צבאי ולגרש משם ביריות את עון, גנרל לבנוני נוצרי שסירב לקבל את מרותם, הם גם לא בחלו ברציחות פוליטיות (ג'נבלאט, ג'מיל). נראה, שמספר כתבות בעיתון לא יפחידו אותם יותר מכך. דרך אגב, היום, מלבד תויני, כמעט אין עוסק בנושא הזה והיחסים בין סוריה ללבנון חזרו להיות נושא אשר אינו נמצא על סדר היום. לבסוף, נקודה אחרונה - צד"ל. פליטי צד"ל רבים משתחררים בימים אלו מהכלא, כי רובם נכלאו לתקופת מאסר של שנה. בדרום לבנון, לא כל כך אוהבים אותם - מכוניות מתפוצצות ליד בתיהם, חנויותיהם מוצתות וחלקם מאוימים ברצח. דרך אגב, חזבאללה מצהיר בוקר וערב כי העונשים שנקצבו להם הם קטנים מאוד והוא לא יכול להאשים את האנשים בדרום שאנשי צד"ל התנכלו להם ורואים אותם מקבלים עונשים קלים כאלו. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בעוד שלא ראיתי בתקשורת הישראלית באחרונה התייחסות ל''שבעת הכפרים'' (אליהם דווקא התייחסתי במאמרי - ''ולבנון אין די בער''), ראיתי התייחסות בתקשורת (הארץ) לדרישה של חיזבאללה לכפר ההרוס נוחיילה - לרגלי הר דב, פחות משני ק''מ צפונית לתל-דן ועל הדרך לכפר המחולק ע'ג'ר. (שטח שלכל הדעות אינו חלק מ''חוות שבעא''). ואני מזכיר ששבעה הכפרים מעניינים במיוחד את חיזבאללה כי אלו היו כפרים שיעיים בניגוד לכל שאר הכפרים ההרוסים בגליל. אין בישראל כיום ולו יישוב שיעי אחד. באשר לטענה שהסורים יישארו עוד זמן רב בלבנון, אני מאמין שאתה טועה - אתה מוזמן להסתכל במאמרי המתייחס לנושא. אל תשכח שלבשאר אסאד אין את הסמכות והתדמית של אביו, ואת העובדה שעתה הסורים לא יכולים לטעון שישיבתם בלבנון מגנה על האוכלוסייה הלבנונית מפני ישראל. כבר יש ביקורת על הסורים וזה לא היה בימי אסד האב ורצועת הביטחון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הרשה לי לחזק את ידיך בנושא הנוכחות הסורית בלבנון. תוך כדי הכנת התגובות אמש עברתי על עשרות ידיעות בYNet- והתמונה שהתגלתה מהסקירה הנ"ל (לאורך כשנה) היא של נסיגה הדרגתית של הסורים מלבנון מאז שעלה בשאר אל-אסד לשלטון (יתכן ואף לפני כן) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא ממך ציפיתי לתשובה קצת יותר מנומקת, לאור העובדה שאתה דוגל בכך שהחלטות המתקבלות על ידי פוליטיקאים מתקבלות תמיד על סמך שיקולים ברורים של אינטרסים וכיו"ב. לסורים יש הרבה אינטרסים בלבנון, והם ברורים. מה שלא ברור הוא מה יגרום להם לצאת משם, כלומר - איזה אינטרס הם ישרתו על ידי יציאה מלבנון? ללא ספק עדיף להם לשלוט בלבנון בה מיעוט מסוים (המיעוט הנוצרי - פחות משליש מהאוכלוסיה על פי הערכות) מתנגד להמצאותם שם בדרכים לא אלימות, מאשר לעזוב את לבנון בה כולם אוהבים אותם. מה אכפת להם אם אוהבים אותם או לא? בינתיים, כאמור, נראה שהדיון בכלל על המשך הנוכחות הסורית בלבנון דעך. גם בשלב הקיצוני ביותר שלו מדובר היה באיזה הפגנה של כמה עשרות אלפים - נו אז? למה שדבר כזה יגרום לסורים לצאת? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |