 |
|
''האלף'' מאת חורחה לואיס בורחס.
|
|
| ספרים • עידו הרטוגזון • יום ו', 16/2/2001, 23:12 |
|
| |
"במהלך השנים מאכלס אדם חלל בתמונות של פרובינציות, ממלכות, הרים, מפרצים, ספינות, איים, דגים, חדרים, כלים, כוכבים, סוסים ואנשים. מעט לפני מותו הוא מגלה שמבוך הקווים הסבלני מתווה את מתאר פניו שלו."
- חורחה לואיס בורחס
חורחה לואיס בורחס (1899-1986) הוא סופר ארגנטינאי הנמנה כנראה על הסופרים החשובים ביותר של המאה הקודמת. בימי חייו כתב סיפורים קצרים, מאמרים, שירים ואף לא רומן אחד. ספריו הידועים ביותר הם "בדיונות" (הספריה החדשה, 1998), "גן השבילים המתפצלים" (הקיבוץ המאוחד, 1976), שחלק ממנו נמצא גם בהוצאה העברית של בדיונות, ו"האלף" (הספריה החדשה, 2000).
בסיפוריו רוקח בורחס עולמות פנטסטיים, לעיתים פסאודו־מציאותיים, המורכבים ממבוכים ענפים של היגיון עקלקל, חוקים פנימיים ורפראנטים תרבותיים - עלומי שם או מסולפים במקרה הטוב, ומזוייפים לחלוטין במקרה הטוב יותר. כל זה עלול להשמע מייגע ואקדמי אולי, אבל למרבה המזל בורחס טווה את העולמות הפיקטיביים שלו בצורה משעשעת, מאתגרת ומעוררת חשיבה כל־כך, עד כי קריאה בבורחס היא בוודאי אחת החוויות המרעננות, המלהיבות והמעוררות ביותר שצפויות לקורא עם ראש פתוח.
בתור פנטזיונר מושבע שחיי את חייו בבדידות עם הספרות כמציאות יחידה ("אני צריך ספרים, הם הכל בשבילי" אמר פעם), וכמעט מחציתם בראיה מדורדרת ועיוורון, היה לבורחס עולם פנימי מדהים בעושרו. את עולמו הפנימי כופה בורחס על הקורא באופן שיכול להיות מעט מבהיל ומבלבל בתחילה. נדמה שבורחס מהתל בקורא, שולח אותו לספריה ולאינציקלופדיות לחינם ומשקר לו בלי להניד פסיק. ההארה מגיעה בדרך כלל עם הקריאה בהערות המתרגם, שחושף בפנינו את רשת השקרים הבורחסית. בורחס עבד עליך שוב! רוב הקוראים שבים ונכווים מספר פעמים, עד שלבסוף הם מתחילים להזהר או, טוב יותר, מפסיקים לייחס חשיבות מכרעת לאמיתות הפרטים.
כי אם הסיפורים של בורחס הם אלו שמוטטו את המחיצה המזוייפת בין סיפורת למחקר הרי השקרים של בורחס, מלבד לפעולה הבידורית הנפלאה שלהם, הם גם אלה שמוטטו את ההבדלות בין אמת לשקר, לא רק בספרות אלא גם במחקר, והשפעתם הרחיקה עד למחוזות הפוסטמודרניזם. זאת מעבר, כמובן, למשמעות החינוכית שבשקרים הקטנים הללו שמלמדים את הקוראים הצייתנים והכנועים לקח כואב שלא ליפול מהר כל־כך לרשתו המצפה של המספר הכל־יודע.
האלף
"האלף" הוא קובץ של 17 סיפורים שחלקם פורסם לראשונה ב-1949, וחלקם האחר נוסף ב-1952, במהדורה השניה. אף כי הם מרהיבים פחות מהסיפורים שהתפרסמו ב"בדיונות", הסיפורים ב"אלף" הם עדיין יצירות מופת אחד אחד. החל מ"הזאהיר" המזהיר, המשך ב"התיאולוגים" המרתק והמשעשע, ב"כתב האל" המהפנט, ב"ההמתנה" היומיומי עד אימה, ב"'אלף" המצחיק לתדהמה, ובעוד סיפורים מרובים ונפלאים.
Deutsches Requiem (שמה של יצירה של בראהמס), אחד הסיפורים המרשימים בקובץ, הוא סיפור מהפנט בתובנותיו החודרניות, המסופר מנקודת מבטו של מפקד מחנה ריכוז וחובב בראהמס, שופנהאואר וגרמני נוסף בשם ויליאם שייקספיר (לבורחס עצמו היו שורשים יהודיים ושופנהאואר היה הפילוסוף האהוב עליו). אותו מפקד עומד לקראת הוצאה להורג בגין עינויים ורצח. הסיפור הזה, שנראה חריג בין שאר סיפוריו של בורחס, מפתיע בתפיסה הפסיכולוגיסטית והתרבותית המדוייקת להפליא שלו. בורחס, שהיה לו בחייו קשר חזק עם התרבות הגרמנית, מתאר כאן את הגבול הדק שבין אוטופיה לדיסטופיה ואת התגלגלות הרוח הגרמנית לרוח הנאצית.
מעבר לעוצמה הפילוסופית והפסיכולוגית של הסיפור, הוא מכיל את אחד המשפטים המרטיטים ומעוררי החלחלה ביותר בספרותו של בורחס. לאחר שמרצח ההמונים שלנו מספר על אהבותיו התרבותיות הוא אומר: "יידע נא כל העומד נפעם, רוטט מעדנה והכרת טובה, נוכח קטע כלשהו ביצירתם של אותם בני מעלה, שגם אנוכי עמדתי כך, אנוכי המשוקץ."
בין בורחס לג'ויס
סיפור אחר ומופלג בהשלכותיו הוא "בן האלמוות", בו מתאר בורחס את קורותיו של אדם בן־אלמוות. אותה בריה מתגלגלת באודיסאה הבורחסית דרך מסעות ומדבריות של זמן מהומרוס היווני לקורא סר טעם, שקרא בהנאה את התרגום הקלוקל של אלכסנדר פופ לאודיסאה (במעין תגובת נגד מאזנת לכתיבת האודיסאה, בהתאם לרוח הפילוסופית של הסיפור המדברת על איזון מוחלט ביקום בין טוב לרע, יפה ומכוער וכו').
כ- 50 שנה קודם לסיפור זה, בהיותו של ג'יימס ג'ויס נער צעיר, היה צוחק על אחיו סטניסלאוס שהוא קורא את ספריו הקלוקלים של פופ.
המצחיק מכל, הוא שסיפור זה הוא בעצם פרפראזה של בורחס על יוליסס המפורסם. אם ג'ויס בחר לתאר את ליאופולד בלום, האירי היהודי פשוט הלב אליו התגלגל אודיסאוס, הרי בורחס, שיוצא מגבולות הספרות לבדיחות ספרותיות משלו, בחר את הומרוס למלא את תפקיד אודיסאוס ולהפוך לגיבור ספרותי היוצא לאודיסאה בזמן ומתגלגל לזמן המודרני. בורחס עוד מגדיל לעשות ונותן לדמות הספרותית של הומרוס לכתוב את סיפור המעשה ולהקרע בסופו לעשרות דמויות בצורה המזכירה את הדיון המפורסם לגבי קיומו או חוסר קיומו של הומרוס, והטענה לגבי היותו, למעשה, קבוצת פייטנים יוונים. בורחס משתמש בדמותו הקרועה של הומרוס כעוד הוכחה לרעיונו שכל אדם הוא כל אדם.
ג'ויס ובורחס?! אם נשווה בין שני המלומדים העיוורים (שהרי ידוע הוא שהעיוורון ניתן לגדולים שבסופרים, והוא נתן אף להומרוס), שהיו אבות המודרניזם המאוחר (וחלק אף יגידו הפוסטמודרניזם), ניתן להגיד שבורחס הוא הגרסה הדרום־אמריקאית הקלילה לאירי הנפוח והטרחן במקצת. שניהם מלומדים עד אימה, מלאים באיזכורים תרבותיים והיסטוריים איזוטריים (רק שאצל בורחס אי אפשר לדעת אם הם קיימים או לא), מלומדים בתיאולוגיה ובדתות השונות (ודוברי עברית), אירוניים ושנונים.
אלא שג'ויס שגה בדבר אחד. הוא תפס ברצינות את המעשיות שבורחס סיפר 20 שנה אחריו. ג'ויס הקדיש שבע שנים לכתיבת יוליסס ו-17 שנה לכתיבת Finnegans Wake. בורחס, שאמר שאינו מוצא טעם בכתיבה של רומן שלם בן 400 עמודים כשאפשר למסור את הרעיון בארבע עמודים, היה כותב את הסיפור על יוליסס ב- 8 דפים, וכך אכן עשה (ואף הכה לאחר מכן על חטא, באומרו שהאריך מדי בתיאורים בסגנון שלמבו של פלובר). בדרך הספיק בורחס לכתוב עשרות יוליססים קטנים משלו, בורא בכל אחד מהם עולם חדש ומופלא. אם ג'ויס היה הולך בדרכו, לא היה צריך רק לחלום על היצירה הספרותית־מוזיקלית הנפלאה שתכנן לכתוב על רחש הגלים (בזמן שבורחס פרסם את "גן השבילים המתפצלים" הנפלא).
60 שנה לאחר מותו של ג'ויס ו-15 לאחר מותו של בורחס, קשה לקבוע דרכו הספרותית של מי צלחה יותר. שניהם יצרו יצירות ספרותיות קאנוניות, מופלאות ומרתקות. ניתן רק לומר דרכו של מי זכתה באהדת הקוראים ובהמשכיות בדורות הבאים (אקו, קאלווינו, מרקס, סאראמאגו ויוסה לדוגמה). של בורחס, כמובן.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש