מאז 2015, שאז התיר הוועד האולימפי לטרנסג'נדרים להתחרות במקצים המיועדים למין בו בחרו, התעצם הוויכוח בנושא, במיוחד כאשר מדובר בספורטאיות שקודם לכן התחרו כגברים.
דוגמא מן התקופה האחרונה מתאר עמוד הפייסבוק "ארצות הברית המועצות". עד לשנת 2019 הגיע השחיין וויל תומאס להישגים בינוניים במקצים המיועדים לגברים. לאחר שינוי מינו לעומת זאת, החלה ליה תומאס לשבור שיאים כשחיינית, כאשר במקצה ל-1,500 מטרים היא אף הקדימה את השניה לה ב-38 שניות.
הורים של שחייניות בנבחרת פנו במכתב להתאחדות ספורט הקולג'ים (NCAA) וכתבו: "על כף המאזניים עומדת יושרת ספורט הנשים. התקדים שנוצר - כזה שבו לנשים אין מרחב מוגן ושוויוני להתחרות - מהווה איום ישיר על ספורטאיות בכל ענף ספורט. הרי בלתי אפשרי לנצח אותה. מה הגבולות? איך זה עולה בקנה אחד עם המחויבות של ה-NCAA לספק סביבה הוגנת לסטודנטים ו/או ספורטאים?". במסגרת תגובה קצרה ומאוחרת למכתב ההורים, הפנתה אותם ההתאחדות לשירותי בריאות הנפש של בית הספר וכן למרכז הלהט"ב.
עד כה, דרש הוועד האולימפי מטרנסג'נדרים שביקשו להתחרות כנשים רמת טסטוסטרון נמוכה מעשרה ננומול לליטר במשך השנה שקדמה לתחרות. אך ספק אם בדרישה זו די כדי לבטל את יתרון הגובה, רוחב הכתפיים (כפי שניתן לזהות בצילום), צרות האגן, דלות השומן, מסת השריר העודפת וכן הלב והריאות המוגדלים של מי שהתבגרו כגברים.
בעקבות ריבוי התלונות על הפגיעה בספורטאיות שהתבגרו כנשים, כולל ביקורת שמשמיעים ספורטאים לשעבר שהם עצמם טרנסג'נדרים כדוגמת קייטלין ג'נר - שיאן העולם לשעבר בקרב 10 וכן החוקרת והאתלטית ג'ואנה הארפר, הכריז הוועד האולימפי לפני חצי שנה כי בקרוב ייקבעו קריטריונים חדשים. בינתיים, עומד מצב זה בעינו.
|
קישורים
|