|
שמעון פרס, כהרגלו בקודש, מוביל בסקרים. מה עשה איש זה שזיכה אותו בנקודות כה רבות בעיני החברה הישראלית?
|
|
פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ב', 8/1/2001, 13:48 |
|
|
|
(צילום: משרד ההגנה האמריקאי) |
|
ביום שישי נתפרסם במעריב סקר דעת הקהל בנוגע לתמיכת הציבור במועמדים לראשות הממשלה. על־פי הסקר, מביס שרון את ברק, אבל פרס גובר על שרון. הדבר מצביע על תופעה מוזרה ומפתיעה, שלי, לפחות, קשה להסבירה.
ראשית, ברור שבימים אלה הנושא שעומד על הפרק הוא הנושא המדיני. העדפת הציבור את פרס על פני ברק בודאי אינה קשורה במהפכות חילוניות, בזקנות במסדרונות בתי החולים וכדומה, אלא במצב המדיני שאליו נקלעה המדינה בשלהי "תהליך השלום". אני מניח שהסיבה לבריחה מברק נעוצה במצב האלים אליו נקלעה המדינה, כשהוא מלווה בפחד מהתלקחות אזורית, כמו גם פרצופו של "המזרח התיכון החדש" שאולי הפתיע רבים כשהתברר שהוא מנוגד כל כך למה שהובטח לנו על־ידי אבות אוסלו.
בתופעה זו של הביקורת שיש לתומכי הסכמי אוסלו על ברק הבחנתי לראשונה כשפורסמו דבריה של לאה רבין ז"ל, בימי פסגת קמפ־דיויד. רבין אמרה אז כי בעלה לא היה מחלק את ירושלים כמו שהסכים לעשות ברק, וכבר כתבתי על כך במאמרי "הקונץ לא הצליח". לאה רבין הייתה מתומכי הסכמי אוסלו, ומעולם לא חזרה בה מתמיכתה בהם, לא עם כשלון פסגת קמפ־דיויד ולא עם פרוץ האלימות מאוחר יותר. על כן לא הייתה ברורה לי הביקורת. היה זה כאילו אמרה לברק: "עליך לוותר פחות ולקבל בכל זאת הסכם." היא לא צירפה לדבריה עצה מעשית איך לעשות את הפלא הזה.
הדבר מזכיר לי את הסיפור על "ממציא" שבא למהנדסי פיתוח ברפא"ל עם הרעיון הבא: לבנות טנק שהשריון שלו יהיה כל כך חזק ששום פגז של טנק אחר לא יחדור לתוכו, והתותח שלו יהיה כל־כך עוצמתי, עד כי יחדור כל שריון של טנק אויב. "נו. מה הרעיון?" שאלו אותו. "זה הרעיון," השיב. "אבל איך תעשה את זה?" שאלו. "את זה אני לא יודע," אמר, "זו בעיה שלכם, של המהנדסים. אני רק נותן את הרעיון..."
נראה שפתרון לבעיה נמצא עם פרוץ המהומות. שמענו את שלמה להט אומר: "לרבין ערפאת לא היה מעז לעשות את הדבר הזה." ובכן, הפתרון פשוט: מה שברק עושה כלל לא חשוב. אולי השומה בלחיו מפריעה. צריך פשוט להחליף את הדמות לדמות יותר חיובית, והכל יבוא על מקומו בשלום. הפטנט הזה אפילו נוסה פעם: פרס נשלח לערפאת (לבקשת לאה) כדי לשכנעו להפסיק את האלימות. כזכור, פרס לא הצליח במיוחד, אבל כנראה לא מחליפים תיאוריה כה טובה בגלל איזו אי־הצלחה אנקדוטלית.
גם עזר ויצמן מאוכזב מברק עד כדי כך שהוא תומך בשרון. כל תהליך השלום שויצמן היה מתומכיו ומדוחפיו, כולו בסדר. מה לא בסדר? לא, לא השומה. "נשרפו לברק איזה שלושה פיוזים בראש." כך מתבטא האיש, מבלי להסביר איך הגיע למסקנה זו. הרעיון הזה ממש חדר גם לכאן, ל"אייל הקורא". במאמר "ההיבריס של אהוד" מדבר המחבר על איזו "אי־הצלחה דיפלומטית", משהו לא מוגדר שכזה, שהביא לכך שלא הושג הסכם עם ערפאת.
והתקשורת הישראלית? היא, כמובן, קנתה את הרעיון והחלה לשטוף את המוחות שלנו בו. כמעט בלתי־אפשרי למצוא אצל העיתונאים המובילים ביקורת על הסכמי אוסלו והרעיון בכללותו. גם הם תולים את הכישלון באיזו "התנהלות" לא נכונה של ברק. באחת השבתות האחרונות שודרה תכנית "תיק תקשורת" שלימה שהוקדשה לפיתוח התיאוריה הזו.
בעצם, אולי התפתחותן של התיאוריות האלה בקרב השמאל אינן מפתיעות. בני אדם לא זורקים בקלות תיאוריות שהאמינו בהן והטיפו להן. זה הרעיון המרכזי במאמרי "הקונץ לא הצליח." לא פשוט לאנשי השמאל לזרוק את רעיון אוסלו שהיה טבוע בהם במשך שנים רבות. חיפוש תירוצים ממש מתחייב מהמצב, והתירוצים הללו, כגון דברי ההבל הנ"ל של שלמה להט, למרות היותם מגוחכים, הם היחידים שנותרו לשמאל כיום.
מה שמעציב הוא שהסקרים שהזכרתי בראשית הדברים מוכיחים שהשטויות האלה מחלחלות גם לתודעת הציבור, והוא "קונה" אותן. זה הכי מאכזב. פרס, אותו אחד שהיה מראשי השותלים והבונים של המצב החמור שאליו נקלעה ישראל, מקבל בציבור נקודות רבות, הרבה מעבר למה שמקבל ברק. מדוע? האם לא ברור, לפחות עכשיו, שכל העסק לא עובד? האם לא ברור שכאשר ברק נבחר לראשות הממשלה כבר אי־אפשר היה לסיים את "תהליך השלום" בהסכם? בתחילת התהליך היה אולי סיכוי כזה, לו היינו הולכים בדרך הגיונית. קבוצת פרס־ביילין מחקה את הסיכוי הזה, והיא האחראית הראשית למצב האלים ולחשש ממלחמה כוללת, ממש כפי שמדיניות צ'מברליין הייתה אחראית למלחמת העולם השניה, ולנהרות הדם שזרמו בה. האם על כך מגיע להם פרס?
|
קישורים
הקונץ לא הצליח - מאמרו של דב אנשלוביץ
|
|
|