 |
|
רובנו לא מכירים כלל את העולם בו חיים הפלסטינאים תושבי השטחים הנמצאים תחת כיבוש ישראלי. ניתאי ארטנשטיין, בסדרת טורים שיתפרסמו החל מהיום, מנסה לתת תמונה ברורה עד כמה שאפשר.
|
|
| טור אישי • ניתאי ארטנשטיין • יום ב', 1/1/2001, 23:47 |
|
| |
"אנחנו לא יכולים לחיות ככה. הילדים לא יכולים להגיע לבית הספר, שלמה לא יכול להגיע לעבודה... אנחנו חיים כאן במצור תמידי. מחר אנחנו עוזבים לבית מלון בגוש דן, עד כדי כך הדברים הגיעו".
דברים אלו נאמרו על ידי תושבי ההתנחלות אדורה שמצפון להר חברון באחת מתוכניות הבוקר בערוץ 2. ישוב זה מעולם לא נועד להיות מאוכלס במתנחלים "פוליטיים". קרבתו לקו הירוק ומחירי הבתים הנוחים בו הפכו אותו למקום מגורים אטרקטיבי לזוגות צעירים מאזור קרית גת, בית שמש והסביבה.
תלונותיהם של אלו, כמו גם של מתנחלים טיפוסיים יותר, ניתן לשמוע בתכיפות גבוהה בכל כלי התקשורת. צרותיהם מוצגות כבלתי נסבלות, וחייהם בתקופה הנוכחית - כמסכת ייסורים בלתי פוסקת.
בשבועות הקרובים ארצה לפרסם מספר תיאורים, שאולי ממחישים עד כמה חייהם של אנשים אלו טובים ונעימים לעומת חייהם של האנשים אותם הם עוזרים לדכא ולהשפיל. שכן האמת הפשוטה היא כי עבור מרבית הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, ההימצאות, גם ללא חופש תנועה, בישוב המלא בכל טוב ואשר זוכה לאספקת מים, חשמל ושירותים רציפה, היא בגדר חזון אחרית הימים. ודבר זה היה נכון גם לפני פרוץ האינתיפאדה.
אין הכוונה כאן לכתוב מאמרים ארוכים ויומרניים, ואף לא להסיק מסקנות - אשאף לתאר עובדות, מעשים שקרו, נתונים סטטיסטיים. הרבה מהסיפור האמיתי יהיה בדיון שלאחר המאמר.
אפתח, אם כן, בסיפור שאני מכיר באופן אישי.
לילה קר באוקטובר 99'. פלוגת צנחנים פושטת על שכונה הממוקמת בפאתיה המזרחיים של העיר חברון. בהתאם לפרוצדורה בפעולה מסוג זו, מורה מפקד הפלוגה, אלעד, להציב חיילים בכל אחת מהדרכים המובילות ליציאה מהשכונה, ולהכריז ברמקול על עוצר באזור עד להודעה חדשה. השעה היא 2 בלילה.
הפלוגה מתחלקת למספר צוותים, כאשר כל צוות לוקח עמו מפה מתוחמת בצבעים שונים. צוות ג', בפיקוד גיא, לוקח את החלק הצפוני של השכונה. גיא הוא בחור טוב - הוא מקפיד על הפקודות, נמנע מהפעלת כוח מיותר ואינו מהסס למנוע הפעלת כוח שלא לצורך אצל חייליו, דבר שמפקדים אחרים לא נוטים לעשותו.
גיא מגיע לבית הראשון באזור המתוחם לו. האורות בחלונות כבויים. כולם ישנים, כמובן. הוא ניגש לדלת הפח הגדולה של הבית ומכה באגרופו בחוזקה עליה. "יפתאח' אל באב!", הוא צועק, מספר פעמים. הצעקות הן לא מסדיזם או מתוך רוע לב, יש להדגיש. כך כולם עושים, והדבר כבר התגבש והפך להיות נוהל. ומעבר לכך, יש לו עוד הרבה בתים לעשות הלילה, ואין לו זמן לחכות בדלת של כל בית עד שמישהו שם יתעורר.
לאחר כחצי דקה, פותח נער מבוהל כבן 18 את הדלת. לצידו עומד אביו ומשפשף בעיניו, ומאחוריהם ניתן לשמוע את כל שאר בני הבית מתרוצצים בבהלה.
"נעם? סליחה, כן?", אומר האב במבטא ערבי כבד.
"תוציא החוצה את כולם, עכשיו", אומר גיא.
"לא פהם.. לא מבין, סליחה", אומר האב.
"כולם, בחוץ!", אומר גיא בטון תקיף יותר, ומצביע החוצה.
"אבל למה? אני לא חמאס. אנו בעד שלום עם יהודים", מתערב הנער לראשונה.
"זה לא קשור", אומר גיא. "אתם צריכים להצטלם, ולענות לי על כמה שאלות".
"להצטלם? אבל למה? מה אתם רוצים לעשות לנו?"
"חבר'ה, גשו פנימה ותוציאו את כולם", אומר גיא ברוגע.
הנער ממשיך לשאול שאלות, ומסרב לצאת החוצה לפני שייענה. כל שאר בני הבית מועמדים בינתיים לפני הקיר בשורה: חלים בן ה-6, אולא בת ה-8, יוסף בן ה-9, סנא' בת ה-11, עפיפה בת ה-13 ומחמד בן ה-15. האם והאב עומדים בצמוד אליהם. כולם לובשים לא יותר מפיג'מות וחלוקים בקור המקפיא. שאר חיילי הצוות עוברים ביניהם ומתחקרים אותם לגבי פרטיהם האישיים: תעודת הזהות, שנת לידה, רכוש, חברים...
גיא בינתיים מגיע למסקנה שעדיף לסיים את הויכוח עם הנער. הוא תופס אותו בצווארו ומשליך אותו כנגד הקיר, זאת מתוך כוונה להפעיל כוח סביר על מנת למלא את פקודותיו. הנער נחבט, נפגע בראשו ומתחיל לדמם. האם מנסה לרוץ ולטפל בו, אך נעצרת על ידי החיילים, שאומרים לה כי תאלץ לחכות מספר דקות עד שיסיימו בבית זה את עבודתם. גיא גם חשב שעדיף כי היא תחכה - יש להם מחר משמרות קשות, והוא היה מעדיף לסיים את הסיפור הזה מהר וללכת לישון.
זה היה הלילה השלישי ברציפות שבו הוא ביצע את מה שמתקרא "מיפוי שכונה". שכונה שלמה נאטמת, וחיילים עוברים בין כל בתיה, מוציאים את תושביהם, עוברים באופן כללי על חפציהם, מתחקרים אותם ומצלמים אותם. כל זאת, על מנת ליצור מאגר נתונים אמין ועדכני לגבי תושביה של אותה שכונה. המיפוי נערך לכל התושבים ללא שום סלקציה, מלבד הפרוטקציה הרגילה הנעשית למשתפי פעולה עם השב"כ. רוב האנשים שעוברים את המיפוי מעולם לא פעלו באחד מארגוני האופוזיציה הפלסטינים. מיפויים מסוג אלו נערכים בכל מקום בשטחים בו לישראל עדיין יש שליטה בנעשה.
אנשי צוות ג' מסיימים לכתוב את שמותיהם של כל בני הבית על פיסות נייר גדולות. לאחר מכן, מצלם הצלם הצבאי שסופח אליהם את כל אחד מבני המשפחה בעודו מחזיק את השלט. המראה הוא של תמונת בית סוהר.
גיא נושם לרווחה. הם סיימו עוד בית. המצולמים חוזרים לביתם בשקט. רק בשלושה מהתושבים ניכר דבר כלשהו: חלים ואולא הצעירים יבבו ליד אמם והביטו לסרוגין בחיילים, ואילו הנער המבוגר, זה שראשו הוטח בקיר, נשאר לחוש את פצעיו. לאחר שהתרחקו החיילים, ניגב דמעה מעינו וחזר הביתה עם מבט נחוש יותר.
גיא מגיע לבית הבא, ומרגיש כיצד סבלנותו פוקעת. הוא ניגש לדלת, ודופק בה בחוזקה. "יפתאח אל באב!"
היא לא נפתחת, אם כי בתוך הבית נשמעת המולה. הוא דופק עוד ועוד. לאחר זמן מה, פותח את הדלת אדם מבוגר.
"הצילו!", הוא צועק בעברית טובה, "אשתי לקתה בהתקף לב! הצילו! בבקשה תנו לי לפנות אותה לבית חולים!".
גיא ממתין רגע, ואז עונה, "לא. אין לאפשר יציאת תושבים משכונה שנמצאת במהלך מיפוי. המתן, אנחנו נשלח את צוות האיסוף הגדודי לכאן". ובינתיים, כאילו לא קרה כלום, אוספים חייליו של גיא את שאר תושבי הבית ליד הקיר החיצוני. רק האב נותר מייבב ליד רגליו של גיא, ומתחנן בפניו שייתן לו לפנות את אשתו ובכך להציל את חייה.
גיא הביט בה, וראה שמצבה רציני למדי. אך לא היה דבר שהוא יכל לעשות, כך הבין - ההוראות היו ברורות, ולא היה לו שום רצון להישאר בבסיס השבת כעונש. יש לו מספיק דברים חשובים לעשות בבית. הפינוי יגיע לכאן מספיק מהר, חשב.
לאחר חצי שעה הגיע צוות הפינוי, קבע את מותה של האשה, והסתלק במהרה. הבעל נותר להתייפח ליד גופת אשתו ולצד ילדיו.
שאר המיפוי התקדם בצורה חלקה. צוות ג' סיים את כולו בשעה 5 לפנות בוקר, ואף קיבל ארבע שעות שינה לפני יום המחרת. יומיים לאחר מכן יצא גיא הביתה, שמח כי עוד שבועיים עברו.
זהו להפעם. סיפור אישי אחד מיני רבים, שמשקף מצב שרבים אינם מודעים לו. חשוב שכל אחד יכיר את הסיפורים הללו, לפני שיגבש דעה על המתרחש בשטחים.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש