קית אמרסון היה המוזיקאי המוביל בשלישייה "אמרסון, לייק ופאלמר", שהיתה אחת הלהקות המצליחות והמייצגות ביותר בז'אנר הרוק המתקדם (פרוגרסיב) בתחילת שנות השבעים. לפני כמה ימים הוא נמצא ירוי בראשו, וכנראה התאבד. דווח כי הוא סבל לאחרונה מדיכאון, וממחלה עצבית מוטורית שפגעה ביכולת הנגינה שלו.
אמרסון נולד ב-1944. הוא התחיל את הקריירה שלו בגיל 20 כפסנתרן בלהקת בלוז, וכבר אז הפתיע את מאזיניו כששילב קטעים של באך בתוך קטעי הסולו הבלוזיים. ב-1967 הקים את ההרכב The Nice, שזכה להצלחה כששילב רוק, ג'אז ומוזיקה קלאסית. לצד קטעים מקוריים, אמרסון וחבריו הרבו לנגן יצירות קלאסיות וקטעי ג'אז קלאסיים, ולתת להם צליל של רוק בהרכב של קלידים־גיטרה־באס־תופים. כמו כן, הם ניגנו והקליטו קטעי אלתור ארוכים. The Nice הוציאו חמישה אלבומים (החמישי אחרי הפירוק), אך נחשבו ללהקה שהיא במיטבה בהופעות ולא באולפן.
ב-1970 פירק אמרסון את The Nice, לאחר שהרגיש שהיא מיצתה את דרכה, וצירף אליו את הבסיסט והזמר גרג לייק שפרש מ"קינג קרימזון" ואת המתופף קרל פאלמר. ההרכב "אמרסון, לייק ופאלמר" (ELP) היה לאחד המובילים בגל הרוק המתקדם. במשך שנות השבעים הם הוציאו שבעה אלבומי אולפן ושלושה אלבומי הופעה. רוב אוהדי הלהקה מעריכים יותר את הראשונים שבהם, עד 1974.
אמרסון הצטיין כוירטואוז של קלידים. הוא היה הקלידן (שאינו זמר) הראשון שניצב בחזית הרכב רוק, פיזית ומוזיקלית. מבקרים רבים הסתייגו ממנו וראו בו וירטואוז ריק, ובוגד באתוס של הרוק שמחייב פשטות וכנות. כרבות מלהקות הרוק המתקדם, ELP רכבו על גל ההצלחה של אלבומיהם הראשונים והמשיכו להנות מפופולריות עצומה גם כשיכולתם היצירתית נחלשה. ההצלחה הכלכלית שלהם אפשרה להם מופעים גרנדיוזיים, ואפקטים שהידוע בהם הוא אמרסון מסתחרר עם הפסנתר באוויר.
בסוף שנות השבעים התפרק ההרכב, והתאחד עוד מספר פעמים מאז לפעילות קצרה.
אישית, לא אתווכח עם הטוענים שבחצי השני של שנות השבעים אמרסון וחבריו (ללהקה ולז'אנר) הסתאבו. מה בנוגע לתחילת הדרך? האם הוא היה וירטואוז ריק, או רוקר של ממש? לפחות בשתי יצירות מפתח שלו הוא הצליח בעיניי להביא את הרוק לקלידים ואת הקלידים לרוק, באופן העמוק ביותר.
היצירה הראשונה שאני מבקש להביע לעדות היא זו שבעצם פתחה את הדיסקוגרפיה של ELP: "הברברי", אחד מעיבודיו של אמרסון ליצירות קלאסיות, הפעם "אלגרו ברברו" של בלה ברטוק. זו בחירה מפתיעה של אמרסון. הוא הרבה לעבד ולצטט את באך, וזה יותר מתבקש: באך נותן את מה שיותר חסר למוזיקאי רוק, מהלכים הרמוניים גאוניים ואולי מכובדות. ייחודה ופרסומה של יצירתו הקצרה של ברטוק לפסנתר סולו היא לא במורכבות "קלאסית" אלא בהיותה נועזת, אנרגטית, וכמעט אלימה. יופי, הרוק רוצה להיות אנרגטי ואלים, אבל האנרגטיות והכמעט־אלימות של "אלגרו ברברו" נכונות ביחס למוזיקה הקלאסית עד 1911. בהשוואה למה שמקובל היה ברוק של סוף שנות השישים, "אלגרו ברברו" הוא חתלתול שובב וחמוד. מה יש לו לתרום לרוק? והנה בא אמרסון. האמצע של היצירה (רוב משכה בעצם) פחות מעניין: אמרסון מנגן את המקור וממשיך אותו באלתור יפה, איכותי כג'אז יותר מכרוק. העיקר הוא הפתיחה והסיום. אמרסון שיטח לברטוק את המקצב הקופצני, ולקח ממנו רק את גרעין המלודיה, אבל מילא אותה בפצצות צליל כבדות באורגן (כשלייק ופאלמר מחזקים את ההרעשה בבאס ובתופים). כאילו הוא אומר, רציתם אנרגטי ואלים? רציתם ברבריות? הנה, כך עושים זאת. עבור מי שאוהב את הרוק שלו כבד ודורסני, הקטע הזה הוא בהיכל התהילה של הרוק.
ברוב הלהקות הגדולות של הפרוגרסיב היו קלידנים נפלאים שנגנו קטעי קלידים מופתיים, אבל ברובם אלו היו הרגעים בשירים שהצטיינו באיכויות של מוזיקה קלאסית, של לחנים יפים ומורכבים, בצליל רגוע ואף מתוק. זה נכון אולי גם לרוב הקטעים של אמרסון ב-ELP. אבל באלבום השני של הלהקה, ביצירה שמאכלסת את הצד הראשון של התקליט ונושאת את שמו "Tarkus", אמרסון עושה משהו אחר. הוא בשיא האנרגיה שלו כקלידן, ונעזר היטב בדחיפה חזקה מהתופים של פאלמר. הוא דווקא לא כל כך מאלתר כאן: הקווים המלודיים של הקלידים מחושבים (ומופתיים). אבל הצלילים של הקלידים צורחים ומשתוללים. אמרסון מצליח להביע בקלידים את מה שגדולי הרוקרים הביעו בקול ובגיטרה: זעם ומרד נעורים. מספיק לשמוע את הרצועה הפותחת Eruption. הוירטאוזיות שלו לא עומדת כאן כניגוד למהות של רוקר; היא תנאי לה. הוירטואוזיות היא מה שאיפשר לאמרסון, ורק לו, להיות רוקר של קלידים.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש