צילום: אורית פניני

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל

צילום: יובל אראל, באדיבות הבלוג של יובל אראל

• אסתר שמיר, במקום הכי נמוך בתל אביב (1982): מקובל לומר שהשיר הזה הוא חלוץ הרוק הנשי בישראל, ואני מניח שאפשר להצדיק את הטענה הזו למרות יהודית רביץ. בכל אופן, זה ביצוע לא רע בכלל. אבל מה, קל לדמיין כמעט כל אחת מהזמרות ברשימה לעיל שרה את השיר, ויוצא לה יותר טוב.
  
  
• ערן צור, הג'ינס הנמוכים (2006): צור מצליח להוציא יותר ממה שנדמה אפשרי מהקול הנמוך והמוגבל שלו. צועק נהדר, לוחש נהדר, כותב מילים יפות ואז מלהטט איתן, חותך אותן בפה ומנחית אותן. הוא שר כל כך נכון! אז למה אני רק מעריך ומתפעל, ולא מצליח להיסחף עד הסוף? בהעדר תובנה, נשאר לי רק להתנצל: זה שהוא לא ברשימת הגדולים למעלה זה כנראה לא הוא, זה אני.
  
  
• גידי גוב, יו יה (1973): קול חזק, אבל שום מטען רגשי. בהמשך הקריירה הקול נחלש, וכאילו נוסף לו עומק של ביטוי, אבל לטעמי רק כאילו.
  
  
• מני בגר, אין לי זמן (1984): בגר הוא אחד מזמרי הרוק הכי מובהקים ועקביים שהיו כאן, יותר מרוב אלו שברשימת הגדולים לעיל. השיר הזה הוא בעיני איזשהו שיא שלו כזמר (למרות העיבוד המצער של יזהר אשדות), אבל הוא שר נהדר שלושה עשורים, מאז התקרבי אלי ועד הכוח לאהוב. יש לו טכניקת שירה נכונה לרוק, יש לו רקע, ויש לו דמות של אנדרדוג שנותנת לו מין זכות טבעית לצעוק, שגם זה טוב לרוקר. תמיד היה חסר רק משהו קטן כדי שהוא יעפיל לליגה העליונה.
  
  
• שם טוב לוי, שובי לביתך (1981): לטעמי אולי ההישג הגדול ביותר בסוגת שירי המשוררים, ומופתי גם כיצירת רוק. הצעקה של לוי בשיר נהדרת. למה הוא לא נכנס לרשימת ההכי גדולים? כי מה שעושה את השיר ענק ומרגש הם המילים, הלחן, ותפקידי הכלים – אבל לא הקול של לוי. בשום שיר אחר שלו שאני מכיר הוא לא שר ממש כמו זמר רוק, חוץ מאחד מתמיה קצת – מארי בבו גרבבה שמופיע כבונוס במהדורה המאוחרת של הדיסק "התעוררות". הוא נורא כועס שם, כאילו מתנגד למנגינה העממית העולצת. לא ברור לי למה, אולי כי אני לא יודע בולגרית.
  
  
• דני דותן, נמאס לי (1983): הקליק נחשבים ללהקת פאנק יותר מרוק. אני לא מספיק מכיר את הפאנק העולמי כדי לדעת עם איזה תת־סוגה שלו הם התכתבו, אם בכלל, בשירה המלאכותית בכוונה של דותן, כמו גם גם בעיבודים המנוכרים ובהופעה המאופרת – ברור שלא עם הקלאש והראמונז, נניח. אבל אם הפאנק הוא ביטוי לאכזבה מהרוק, אז המלאכותיות והניכור של הקליק הם פאנק לעילא, כי הם זורקים לפח, ובהתרסה, את אידיאל האותנטיות של הרוק. למרבה הפלא, הם הצליחו לבטא בהצלחה רבה את אותו זעם ותסכול שרוקרים במיטבם מבטאים, באמצעים הפוכים, ובתוספת ליאוש וניהיליזם.
  
  ובין כל השירים שלהם, "נמאס לי". הייתי בשמחה שם אותו ברשימת ביצועי הרוק הגדולים. משום מה דותן שר פה כמו רוקר, אמנם רוקר בלתי מוזיקלי בעליל, אבל עם כעס טבעי ואמין ובלי איפור. אולי יש כאן אמירה – כשבחלק השני של הרצועה, "שוערי האימפריה", הוא עובר לשירה המלאכותית הרגילה – שהרוק נמאס או הכזיב. ואולי סתם שירת הרוק יצאה לו ללא כוונה מיוחדת. כך או כך, בגלל הגישה האנטי־רוקית הוא מחוץ לרשימה (אבל זוכה להערצתי).
  
  
• אבי בללי, זכות הצעקה (1992): בביצוע הכי טוב שלו בללי מצליח להיות זמר רוק מעולה, גם אם לא מופתי.
  
  
• אהוד בנאי, עגל הזהב (1987): האלבום הראשון של בנאי, עם "הפליטים", היה אלבום רוק נהדר. הבעיה היחידה בו היתה חוסר ההתאמה בין הצליל המחוספס והקצב לבין השירה של בנאי. החל מהאלבום השני (ובעצם עוד באלבום הראשון, רק בשיר אחד, ממשיך לנסוע) התגלה עד כמה הוא זמר נהדר: הוא שר בכנות שאין כמותה, מספר סיפורים על עצמו ועל אחרים, ולא צועק. הוא בוודאי הזמר הכי טוב בסוגו. סוגו הוא לא רוק.
  
  
• יובל בנאי, נגעה בשמיים (1993): "משינה" התחילו כלהקה של צחוקים (מעולים), אחר כך גיוונו לכל מיני כיוונים (מעולים בחלקם), ומדי פעם גם שיחקו ברוק של ממש. באלבום "מפלצות התהילה" הם ניסו לכסח בשעטה נוסח הפיקסיז. זה יצא מעולה ומתסכל כאחד: הנגינה מהירה, עוצמתית וסוחפת, לגמרי פיקסית. אתם המאזינים עוצמים עיניים, מכווצים פנים ובעל כורחכם עושים גיטרת אוויר ותופי אוויר. ואתם רוצים גם לצעוק יחד עם בנאי, אבל אבוי, הוא כמעט משתנק. הקול שלו לא בנוי לשיר חזק ומהר. תרגיל מחשבתי – מי היה יכול לשיר את זה יותר טוב? הרשימה לעיל מלאה בזמרים עם עומק וכוח אבל בלי מהירות. פוליקר הצעיר אולי, אבל זה היה יוצא כואב מדי. עדיף גידי גוב הצעיר, או פורטיס.
  
  "נגעה בשמיים", מהאלבום "שיא הרגש", הוא בעיניי השיר הכי מוצלח של משינה ושל יובל בנאי כשיר רוק. גם הוא לא נוגע בשמיים: שתי בעיות שהיו לבנאי לכל אורך הדרך פוגעות גם בשיר הזה. הבעיה הקטנה – דיקציה מרוחה משהו (מרד נגד האב יוסי?) שגורמת לו להישמע לא עד הסוף רציני. הבעיה הגדולה – מילים ממש רשלניות. הבתים הם אוסף נרקיסיסטי של אסוציאציות סתומות. הוא שר אותם עם כוונה, אבל אני לא מצליח להאמין לו, כי איך אפשר להתכוון למילים חסרות משמעות? ובכל זאת, מילות הפזמון מצליחות לפגוע; ובשיר כולו בנאי הצליח סוף סוף לטעון את השירה שלו ברגש.
  
  
• אביב גפן, אתם יודעים איזה רגע באיזה שיר (1993): קול יפה? לא. קול אפקטיבי? לא. מניפולציה? בהחלט. להתמסר לה? החלטה שלכם. אני מתמסר.
  
  
• אורית שחף ותום פטרובר, מחפש תשובה (1995): צמד הסולנים של להקת "היהודים" הם אלופי הצרחות והזעקות. טכנית זה מושלם, אבל אני לא שומע שם אותנטיות, רק קליפה חלולה של רוק.
  
  
• דני שושן, יום הדין (2014): בימיו בצ'רצ'ילים הגשים האח השני לבית שושן את אידיאל זמר הרוק במלוא פארו, יותר רוברט פלנט מרוברט פלנט. אבל באנגלית, ואני את הרשימה הזו רוצה למקד בעברית. רק לאחרונה שושן שר קצת בעברית. לא מה שהיה פעם, ועדיין יש לו כוח.
  
  
• חנן יובל, צרות טובות (1969): לא, זה לא שיר רוק. השלושרים היו בדיוק אמצע המעבר מהזמר העברי לרוק. המעניין הוא שבשירה שלו, חנן יובל ביצע גם הוא צעד מהפכני בכיוון. בהמשך לדיון על אריק איינשטיין, הוא בתוך השיר, ללא מרחק רגשי וללא המשחק שמאפיין את הזמר העברי, ואז מה אם זה לא בדיוק מתאים למילים המשועשעות. כל זאת שנתיים לפני "שבלול" ו"אחרית הימים". לשלום חנוך זה לקח יותר זמן: בשלושרים הוא שר חמוד ומשחקי, עדיין לא יצא מהלהקה הצבאית.
  
  אלא שיובל לא הצליח להוסיף לארגז הכלים שלו צעקה וחספוס, ונשאר תמיד שייך יותר לזמר העברי. מדי פעם הוא כן התקרב לרוק.
  
  
• נעמי חשמונאי, איך זה (2015): בעוד המאמר מתמהמה בעריכה, הגיעה לאוזניי שמעה של חשמונאי. היא שרה נהדר, רק טיפה פחות מצעקה; שתי דקות לתוך השיר היא עולה למשהו שכבר אפשר לקרוא לו צעקה; ואז השיר מבקש שהיא תצעק במלוא כוחה, אבל היא מעדיפה להשאיר את הצעקה לליווי. הליווי עושה את זה יפה (אמיר צורף), אבל אני נותר וחצי תאוותי באוזני. כששיר כזה מופיע בסוף 2015, זה סימן טוב לרוק או לא טוב?
  
  
• גדי אלטמן, בוא ותראה (2005): מצד אחד, "בוטן מתוק בקרקס" הם לא יותר מחיקוי של נירוונה (בשיר הזה; בשירים אחרים, חיקוי של להקות גראנג' אחרות, או איזשהו מיקס שלהן). מצד שני, הם חיקוי לא רע בכלל של נירוונה. באמת נשמע שאלטמן יודע לשחזר היטב כל ג'סטה בשירה של קורט קוביין. הוא מנצל היטב את הבשרניות בקול שלו, שנדירה אצל זמרים ישראלים, בפרט באלף השלישי. זה יכול להספיק כדי לאהוב את הבוטן. אבל חזרה לצד הראשון, השירה של קוביין הרי היתה יותר מסכום הג'סטות שלה: הקול החורך שלו שידר בכל תו את איך שהוא נשרף מבפנים. אלטמן מסתפק במנוע בעירה חיצונית. נשמע שהוא בעצם נהנה מהחיים. הייתי מפרגן לו יותר אילו הוא היה שר מילים של כיף, אבל כשהוא שר "בוא ותראה איך אני סובל" בלי לסבול באמת, תוך שהוא מחקה את קורט קוביין שבאמת סבל, אותי זה קצת מרגיז. הקליפ, אגב, מגביר את הרוגז.
  
  
• מיה יוהנה מנחם, When the Sky (מ-‏2015): יוהנה מהדהדת את גרייס סליק (קראתי אצל בן שלו לפני שהספקתי להאזין לה ולגלות או להחמיץ את זה בעצמי; בדיעבד זה נשמע די ברור...). בניגוד לאלטמן־קוביין, ליוהנה יש מספיק אישיות קולית משלה כדי שההדהוד לגדולת זמרות הרוק יוציא אותה נשכרת. אבל כאמור אני מקדיש את הרשימה הזו לצועקים בעברית, אז על יוהנה נדבר בפעם אחרת.