בשנים האחרונות יש שמחות רבות לחובבי הקולנוע בעולם. אין הרבה דברים משמחים כמו לראות אומנות בשיאה - ולהיות חובב קולנוע כיום, דומה להיות חובב שירה דקטילית בתקופתו של הומרוס. אחת ההנאות המענגות של השנים האחרונות בתחום, הנה, ללא ספק, הסרט "מגנוליה", אחד הסרטים הטובים ביותר של השנה החולפת (עדיין מציג ברב אור כחצי שנה לאחר עלייתו, וב-27 לחודש גם בסינמטק ת"א. רוצו לראות!). סרט שנראה במבט ראשון כתמונות קצרות על תערובת מסוכנת וסותרת של ספידים וקטמינים.
מגנוליה הוא שיא של תהליך חשוב בקולנוע העולמי, שלא כאן המקום לסקור אותו, אולם מעבר לכך, מגנוליה הוא תוצר של אקט יוצא דופן בו נתן האולפן לפול תומס אנדרסון (התסריטאי והבימאי) 35 מיליון דולר על מנת שיעשה את הסרט הכי טוב שהוא יכול.
אמריקן מגנוליה
מגנוליה מכיל בתוכו מספר סיפורים מקבילים שמשיקים בנקודות שונות.
הסרט מספר את סיפורם של דוני סמית', ילד פלא לשעבר שאיבד את חוכמתו במכת ברק, ומאוהב במוזג צעיר בשם בראד, הנעצר ע"י שוטר חדור ערכים בשם ג'ים קורי, המתחיל עם אחת הנשים שהוא פוגש במהלך עבודתו, קלאודיה גייטור, חובבת סמים צעירה ובעלת דחף הרס עצמי שנאנסה/הותקפה מינית בילדותה על־ידי אביה, ג'ימי גייטור, מנחה תוכנית טלוויזיה פופולרית בשם "?What do kids know", בה משתתף הילד סטנלי ספקטור, ילד גאון ורגיש שאביו, ריק, מנצל כילד פלא לצורכי הפקת כסף מהיר.
בין האנשים הללו קיים קשר רופף בלבד לרביעיית אנשים נוספת. לינדה פארטרידג', אישה צעירה המתייסרת מגסיסתו של בעלה הזקן ומתחרטת על כך שהתחתנה עמו למען הכסף, ארל פארטרידג' בעלה הגוסס, המתייסר מחרטות על בגידותיו באישתו הראשונה והמבקש מפיל פרמה, האח המטפל בו, למצוא למענו את בנו האבוד, ששינה בינתיים את שמו והיה לפרנק טי.ג'יי. מקי, מרצה מוחצן מיניות המלמד רווקים מתוסכלים כיצד לנצח במלחמת המינים מול הנשים.
ניתן למצוא הקשרים רבים בין מגנוליה למספר סרטים שקדמו לו. הראשון מביניהם הוא כמובן "תמונות קצרות" (שהיה בעצמו גרסה משודרגת ל"נאשוויל" של אלטמן), שגודר גם הוא מספר סיפורים אנושיים מקבילים המתרחשים בגבולות לוס אנג'לס. הקשרים מתבקשים אחרים יהיו ל"אושר" ו-"אמריקן ביוטי", שנכנסו שניהם לתוך המוח הבורגני־אמריקני של תשוקות, פחדים, סטיות וחלומות (אמריקן ביוטי בצורה רכה הרבה יותר, דרך אגב). דווקא אמריקן ביוטי הוא הדומה יותר למגנוליה, אולי, משום שהוא מכיל את אלמנט הגאולה הקיים במגנוליה, אולם על כך מאוחר יותר.
מגנוליה אומנם נפתח בסיפורים על צירופי מקרים מוזרים ואף מכריז כי "צירופי מקרים כאלו הם דבר שביום־יום", אך הסרט אינו על צירופי מקרים הוליוודיים; לא מתרחש בסרט כל צירוף מקרים מדהים או מופרך. צירופי המקרים הם צירופי מקרים רגשיים של שותפויות גורל, קשרים מזדמנים ואנלוגיות הקושרות בין הדמויות. אלו מודגשות בסצינות בהן הדמויות כולן שרות, או בסצינה הקבוצתית השניה, של מכת הצפרדעים הניחתת על העיר.
נקמת האובייקט
"Respect the cock... and tame the cunt!"
Frank T.J. Mackey (Magnolia)
אחד הנושאים המרכזיים בסרט הוא האובייקטיביזציה שאנו מבצעים באחר. כמעט כל מבצעי האובייקטיביזציה נענשים או מתחרטים בסרט על מעשיהם.
הקטע המרכזי והמרגש ביותר מבחינה זו הוא, כמובן, זה בו נושא הילד הגאון סטנלי נאום לאומה במהלך השעשועון "?What Do Kids Know". סטנלי, שביקש בנימוס ללכת לשירותים ומבוקשו לא ניתן לו, מלין על כך שהעולם מתייחס לילדים כמו אל קליפות ריקות וחמודות. סטנלי מקבל כביכול את אהבת הקהל, אולם מתפקד כאובייקט בכלוב, והידע שלו הוא קוריוז חסר תוכן. כלוב הזהב של תהילתו הוא זה האוסר עליו להתפנות לשירותים, כופה עליו להשתין במכנסיו ומנסה לאלצו להציג עצמו כך בפני האומה כולה.
האדם שמנסה לשכנע את סטנלי הצעיר לשחק את תפקיד האובייקט, לעלות על הבימה ולשחק את הילד החכם והחמוד, הוא ג'ימי גייטור, מנחה הטלוויזיה, שביצע מעשים מגונים בביתו קלאודיה (כלומר ביצע גם בה, בתור ילדה, אובייקטיביזציה. בכך מתבצעת האנלוגיה בין חידוני הילדים לאונס ילדים) וחווה כמחיר על אותו מעשה התכחשות מצד ביתו ורעייתו.
לינדה פרטרידג', אישתו של ארל פרטרידג' הגוסס, ביצעה בו אובייקטיביזציה בראותה אותו ככלי להשגת כסף, כיום היא משלמת על כך מחיר יקר, מצפונה מייסר אותה והיא מבקשת לוותר על חלקה בירושה. הרוקחים הרושמים ללינדה פרטרידג' את התרופות להן היא מכורה, וחושדים בה (בצדק) בהתמכרות, מבצעים בה אובייקטיביזציה, המוצגת בסרט כנכונה אך בזויה. כמו סטנלי, גם היא חווה את חוסר הרצון האנושי להקשיב ולהבין את מצוקת הצד השני. בשני המקרים התוצאות הן קשות.
פרנק טי.ג'יי מקי (טום קרוז) מלמד את קהל הגברים המתוסכלים כיצד לבצע אובייקטיביזציה בנשים, כיצד לראות בכל אישה כוס ובכל שיחה הזדמנות למין מזדמן. חזותו כובשת הנשים אינה אלא כסות למרירות עמוקה על מותה הערירי של אימו שננטשה על־ידי אביו.
דוני סמית', ילד החידונים המזדקן, רואה בבראד המוזג אובייקט מין וילדות. בסיום הסרט יכה דוני על חטא, ויכיר בגיחוך וחוסר התוחלת שבאהבתו לבראד (אם יש כלל תוחלת באהבה כלשהי).
לעומת כל אלה, דמות שמוצגת כאילו אינה מבצעת אובייקטיביזציה היא זו של ג'ים קורינג השוטר. ג'ים, השופט כל מקרה לגופו, מתייחס לכל אחד בכבוד ובאמון ראוי, ולכן הוא הגואל היחידי בסרט ואחת הדמויות החשובות ביותר.
לעיתים מציג הסרט את האובייקטיביזציה בצורה מלהיבה או משכנעת שסוחפת את הקהל עימה. כך, למשל, בסצינות המשעשעות החושפות את הגיגיו של פרנק טי.ג'יי מקי, או בדרך בה מוצגת לינדה המכורה לכדורים כנרקומנית. רק לאחר מכן, כשנראה אופן התנהגותו הדוחה של פרנק, ולאחר התפרצות הזעם של לינדה, מבינים הצופים שהפכו לחלק מיצרני האובייקטים, וחשים בושה. הצופים נלכדים ברשתות הבמאי, חלק מאותה חתרנות שחותרת לא רק תחת ממסדים, אלא גם תחת הקהל עצמו.
סיפור השיניים הקהות
"It is through the focus of children that the Author indulges his sense of hope"
Alex de Jonge, Dostoevsky and the age of Intensity (London: Secker & Warburg, 1975)
הציר השני, והמרתק לא פחות, עליו נע הסרט, הוא הציר שבין תקווה, אמונה ואהבה לבין ייאוש, ציניות, אינסטרומנטליות ומציאותיות. לחילופין, זהו גם הציר שבין הילדות לזקנה וכל מה שביניהן. הדמויות שאיבדו את דמות ילדותן ותומתן רודפות אחריה; חלקן זוכות למחילה וחלקן לא.
דוני, ילד הפלא שהוכה בברק ואיבד את חוכמתו הנושנה והמהוללת (החוכמה היא כה חמקנית, חלשה ולא רלבנטית מול כוחות הטבע והחיים בסרט מגנוליה) מאוהב במוזג הצעיר בראד, באהבה שהיא כרצון לזכות בילדות מחדש, גם דרך האהבה וגם דרך מושאה. ת'ורסטון האוול, הזקן המפוכח מהבאר, אומר לדוני שלא לבלבל בין ילדים ומלאכים; דוני אומר שהשניים זהים.
דוני צודק, בדרכו. הילדים במגנוליה הם אלו שיש להם נפש של מלאך. הילדים הסלבריטאים שיושבים עם סטנלי בפאנל התוכנית אינם ילדים. הם צינים ומפוכחים. הילדים האמיתיים במגנוליה הם ג'ים קורינג השוטר, האח פיל פרמה והילד סטנלי. לכל אלו תשוקה מסוימת. תשוקה לעשיית טוב או לידע, לעומת האחרים שייבאו אידאלים נבובים ובגדו באידאלים שלהם.
אחרים בסרט נאבקים על ילדותם, מנסים להשיבה או מקוננים על אובדנה: קלאודיה גייטור (בתו המסוממת של ג'ימי גייטור המנחה, היוצאת לפגישה עם ג'ים קורינג השוטר) הפוסחת בין שתי הסעיפים - בין האהבה והתום המבטיחים והמפתים שמציע לה ג'ים, לבין הסמים וההפקרות אליהם הורגלה ושלקיום מעבר להם אינה מסוגלת עוד להאמין; ארל פארטרידג' הזקן שמבכה את בגידתו באישתו הראשונה, אהבת חייו, שמתבררת כבגידתו בעצמו; לינדה פארטרידג' שמתחרטת על כך שהתחתנה עם ארל למען כספו ומבקשת לוותר על חלקה בירושה; וג'ימי גייטור, מנחה הטלוויזיה שמתוודה על בגידותיו באישתו ומעשיו המגונים בביתו. הוא היחיד אגב, שלא יזכה בסוג של מחילה, וזאת משום שהוא הרג ילדות. הוא, במו ידיו, הרג את ילדותה של ביתו.
מאבק זה הוא מאבק שבין ילדות רעננה ופיכחון זקן ועצוב. ניתן למצוא את סיכומו בסצינה בה מביט מנחה הטלוויזיה ג'ימי גייטור בייאוש בסטנלי הצעיר והעקשן ואינו מבין מדוע הוא מסרב לעלות לדוכן. הוא פשוט אינו מסוגל להבין כיצד הילד הזניח הזה, כמותו עברו אצלו מאות, הורס לו את ההצגה. הוא מנסה לשכנע את סטנלי במבט עיניו המדוכדך ובמילותיו הרפות לעלות לדוכן. ג'ימי גייטור אינו מבין כיצד סטנלי מסוגל לשבור את כללי המשחק המקובלים עליו. כללי המשחק של אדם עייף שחווה את תלאות החיים והתנער מאשליות וחלומות נעוריו.
באותו רגע בו נעמד סטנלי על שלו ומסרב לקום ולחשוף את עצמו ברבים, הוא מציל את עצמו, אולי, מגורלו של דוני, ילד הפלא המרוסק. זוהי הגאולה הראשונה שמתבצעת בסרט.
מגנוליה יוצרת עולם בו אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה ומספרת את סיפורו של המאבק בין הידע המר של העבר והתקווה הנואשת לעתיד טוב יותר. הסרט מציג סדרה של יחסי אבות בנים (ארל ופרנק, ג'ימי וקלאודיה, סטנלי וריק) ודמויות אב מסרסות ובוגדניות. חטאיהם של ארל פארטרידג' וג'ימי גייטור ישחיתו את חיי ילדיהם וישללו מהם את ילדותם ואמנותם. חטאיו של ריק יאיימו למנוע את אלו מסטנלי. במאבק זה, בו העבר משמש כמורה המלמד חשדנות בעזרת סרגל קשוח בידו, מנסה ג'ים השוטר לפתוח פתח קטן לתקווה ולעצור מעגל זה של עוולות המייצרות כאב המייצר עוולות וחוזר חלילה. ג'ים, סמל הילדות והתקווה של הסרט הוא הקרוב ביותר, לכן, להיות הדמות הראשית, והדמות היחידה הזוכה לתפקד כמשהו דומה למספר.
פרנק, גורו הגברים, אינו מבצע את משנתו כפי שהוא טוען. פרנק מטיף לשכוח את העבר. מהעבר, לטענתו, לא ניתן ללמוד דבר. אולם כשהוא מגיע למיטת אביו הגוסס, העבר הוא הדבר היחיד שהוא מסוגל לדבר עליו, ובמרירות עצומה. מהעבר לא ניתן להתחמק. הפתרון היחיד יכול להיות התמודדות אתו. וכשפרנק מתמודד עם העבר הוא מתפרק מבפנים בפרץ של כוחות מתנגשים וסותרים, במאמץ אדיר, במאבק איתנים קרבי ואלים של אדם שאצר בתוכו תסכולים, כאבים ומתחים אדירים.
פרנק מעביר סדנה שאמורה לעזור לגברים רופסים, מנופחי תרבות ג'אנק להתגבר על הסירוס וללמוד מחדש להשתמש בפין שלהם בחברה המודרנית, הדכאנית והלא מובנת להם. לעומתו, ג'ים השוטר שאיבד את אקדחו, מרגיש חסר ערך ומסורס בלעדיו. הקונטרה לסצינות בהן פרנק מלמד את הגברים כיצד להמציא מחדש את גבריותם, היא בסצינה בה המוני הגברים מנסים לעזור לג'ים למצוא את האקדח בגשם ולשקם את גבריותו.
הסצינה בה מוצג פרנק לראשונה בסרט לצלילי 'כה אמר זרטוסטרא' של שטראוס, היא הערה מעניינת על ניטשה. ב-Spin Off זה על התרבות הישנה, מושמים הנשגב והמגוחך, הגבוה והנמוך, יחדיו, והעל־אדם מוצג מחדש בתור על־האדם הסקסואלי של ג'ונגל המינים. על־אדם זה אומנם נפטר מאנושיותו ומציג חזות איתנה, אולם אבוי, דווקא מפאת חוסר אנושיות זה הוא מתגלה, בדיעבד, כתת־אדם שביר, חסר שקט ומלא תסביכי נחיתות המנסה לכסות על בעיותיו בעזרת התעלמות מעברו וקולו הפנימי. הילד שטיפל באימו האהובה וחולת הסרטן הופך בבגרותו למיזוגניסט קוצני כלפי חוץ ומלא מגננות ופחדים. פחדים ואגרסיות אלו בולטים בבואו לבית אביו, כאשר הוא מרגיש מאוים מהכלבים ומאיים לבעוט בהם אם יתקרבו אליו.
במאבק זה הסיאוב הוא פגע נמשך, אולם התקווה והשאיפה לטוב ולסדר היא תכונה קמאית שלא נעלמת לעולם. לא אצל ארל, לא אצל קלאודיה ואפילו לא אצל ג'ימי גייטור. שאיפה זו, שגרמה לנושאים אותה כאבים רבים כל כך בעבר, מקננת תמיד בלב ושבה במלוא עוצמתה לקראת המוות.
סיפור האהבה הקמאית
It would seem that we're through with the past,
But it's not through with us
(Jimmy Gator, Magnolia)
הסיפור שמגלם בצורה החזקה ביותר את המתח שבין הילדות והרצון לחזור אליה לבין הסיאוב, הפיכחון והעבר הוא עם זאת, ללא ספק, סיפורם של ג'ים קורינג השוטר וקלאודיה פארטרידג' הנרקומנית הצעירה.
ג'ים התמים הוא דמות שואפת טוב המבקשת למצוא אהבה בעולם. הוא מזמין את קלאודיה (צרכנית סמים קשים וקורבן התעללות מינית המוצגת כאדם חלש, טוב, ואולי גם בעל שאיפה לטוהר, אך בעל יצר הרס עצמי, הרגלים מושחתים וחוסר תקווה) לפגישה אתו. במהלך הפגישה קלאודיה צועדת קדימה בתשוקתה לעולם הזך אותו מבטיח לה ג'ים. אך האם ג'ים אכן מסוגל לסחוף אותה? או האם תסחוף היא אותו לעולמה המושחת? היא וג'ים מבטיחים לקיים יחסים ללא שקרים, ללא עכבות. יחסים שיתעלמו מהעבר, יחסים ללא עבר. אך האם יחסים כאלו אפשריים?
דוסטוייבסקי מציג שוב ושוב בספריו הגדולים את נושא הילדות המושחתת כמו גם את המושיע הבא להשיב לבן זוגו את תומתו - אם זו סוניה הנואמת לראסקולניקוב הרוצח, או איש המחתרת הנואם לזונה ליזה. אך כאן, בניגוד לדוסטוייבסקי, הטוב מתגלה במלוא הבנאליות שלו.
אנדרסון מציג את המונולוג המרגש של ארל הגוסס, המדבר בזכות חשיבותה העליונה של האהבה האמיתית (במין תשדיר שירות למונוגמיה ששתל אנדרסון בסרט), כטקסט משלים לרומן הצעיר בין ג'ים וקלאודיה, המסמל את תקוות הברית החדשה. אבל האם ג'ים מבין בכלל בפני מה הוא עומד כאשר קלאודיה חוזרת מהסנפה מהירה בשירותים? כאשר הוא מנסה לזעזע אותה בסיפור על האקדח שאיבד הבוקר? הוא מלא ברצון טוב, אבל אינו מבין את הדברים הברורים ביותר לגבי הבחורה שמולו.
ובעצם כיצד יכול שלא להבין, כשהוא שוטר המתמודד מול המקרים הקשים ביותר מדי יום ואדם ש"רואה הכל". לא, האופטימיות של ג'ים מתפרשת בעולם של מגנוליה גם כניתוק, גיחוך וטיפשות מסוימת. טיפשות של אדם שאומר למצלמה: "אבל זאת העבודה שלי ואני אוהב אותה. בגלל שאני רוצה לעשות טוב - בחיים האלו ובעולם הזה, אני רוצה לעשות טוב. ואני רוצה לעזור לאנשים. ואולי אני מקבל 20 קריאות גרועות ביום, אבל אם פעם אחת אני יכול לעזור למישהו אחד, לתקן עוולה או מצב לא הוגן, אני שוטר מאושר."
וכך, כשמביטים על הרומן בין ג'ים לקלאודיה, מצד אחד הרצון שלא לאבד את התקווה סוחף את השניים יחד עם הצופים לסיום האופטימי כביכול של הסרט (מבין מספר סיומים אופטימיים פחות). אבל האם תיתכן באמת תקשורת בין השניים? האם התקווה אכן מוצדקת? האם ניתן לשכוח את העבר? האם יוכל הטוב שלא מכיר את הרע העומד מולו לעזור לו?
מכת לוס אנג'לס
הסרט מגנוליה הוא סרט מניפולטיבי בצילום, בעריכה ובעריכת הקול. בין השאר, עושה הסרט מעשה חסר תקדים ומותח את הזמן בצורה שהופכת את הדרך בה מטפל ג'ויס ביום הדבלינאי לקליפ MTV. עשר דקות מתוך החידון הופכות בסרט מגנוליה לקטע של יותר משעה, המהווה נתח נכבד מהסרט ולתוכו מתנקזות דרמות רבות. בנוסף לכך נערכה בקטע עבודת סאונד מדהימה שמניחה על המוסיקה המרגשת רבדים נוספים של טקסט ומוסיקה. כצופה קולנוע, עלי להעיד שהצפייה בקטע מהפנטת ורוויה בתחושות של סטגנציה, חוסר מוצא, אימה ומתח נוראי. מעולם, בתולדות הקולנוע, לא נמתח הזמן כל כך.
אחד משיאיו הבלתי מעורערים של הסרט מתרחש במהלך הערב, באחד מהרגעים בו רוב דמויות הסרט נמצאות בשיאה של סערת רגשות, במהלך או לאחר מעשה המהווה למענן אפשרות לבחון מחדש את דרכן. ברגע שיא זה של הסרט, ניחתת על העיר מכת צפרדעים תנ"כית המהווה סימן אלוהי לדמויות, מאחדת אותן ומתפקדת בצורה מקבילה לרעידת האדמה בסרט "תמונות קצרות" של אלטמן. (שימו לב למספרים 8 ו-2 המופיעים פעמים רבות בסרט ורומזים לספר שמות, פרק ח', פסוק ב'). למכת צפרדעים זו יש, בניגוד לרעידת האדמה של אלטמן, אלמנט מזכך ומרפא. ילד הפלא המזדקן דוני נגאל מאשליותיו, פרנק טי.ג'יי מקי מגיע להשלמה עם אביו, קלאודיה ואמה מתוודות אחת בפני השניה, ארל ולינדה פארטרידג' הולכים לעולמם.
מעבר לטוב ולרע
מעבר לכל הדיבור על מקריות, שהוא, לטעמי, מצוץ ונדוש מעט לאחר הטיפול המוגזם שהעניקו לו כבר רוברט אלטמן ופול אוסטר (דרך אגב, כסרט מקביל כביכול לתמונות קצרות ניתן לראות גם את "כל מה שאפשר לדעת עליה", הנחות בהרבה, המציג כרגע על מסכינו); מעבר לכל העטיפה המתקתקה הזו, ואף מעבר לאסתטיקה המדהימה (ובלי להזכיר אפילו את הצילום המופתי, המשחק הנפלא והתסריט המצוין שעושים את הסרט) - מגנוליה הוא מסוג הסרטים שהם חוויה אנושית.
מגנוליה הוא סרט שמביט בדמויות שלו במבט חודר, נוקב ופאטאליסטי (והדמויות בסרט מונעות בעקביות עיקשת על־ידי קווי אופיין החזקים לעבר גורלן, כמו דמויות בטרגדיה יוונית) אך רווי חמלה, סובלנות, וקשב. מבט שמאפשר לו להיות מעבר לטוב ולרע אך קרוב לשניהם, בעמדה ממנה אין מוחלט אלא רק רשמים עזים, נקודות מבט ומקטעים ספק מקריים ומכמירים.
פעם בכמה שנים מספק הקולנוע יצירת מופת מונומנטלית ורווית משמעויות המזמינה צפיות חוזרות ומאפשרת להתרשם ממלוא יכולתו של הקולנוע. בשבילי מילאו את התפקיד הזה בשנות ה- 90 (להבדיל אלף אלפי הבדלות) "ספרות זולה" של טרנטינו ו-"מתחת לפני השטח" של קוסטוריצה. מגנוליה, אחד מהסרטים האלה, הוא סרט אישי, מרגש וקורע לב על נושאים פנימיים שנוגעים וחוצים כל אחד מאתנו, כאהבה, שנאה, ייאוש, תקווה, אנושיות וחוסר אנושיות.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש