לפני הרבה שנים, שמעתי באוניברסיטה המשודרת הרצאה מפי פרופ' ליבוביץ' על גנטיקה ותורשה. המטען הגנטי של היצור החי, כך הסביר הפרופסור, נקבע ברגע ההפריה ותנאים סביבתיים אינם יכולים לשנותו. אפילו המזון שאוכל בעל החיים, הוא הוסיף, אינו יכול להביא לתמורה במבנהו הגנטי: "אם תאכלו בשר סוס לא יהפוך בשרכם שלכם לבשר סוס." הקביעה הזו הפוכה לתזה שהציג ג'ורג' הריסון בשירו Savoy Truffle שבתקליט הלבן של הביטלס - "You know that what you eat you are" הוא שר שם, אבל אני קיבלתי ללא עוררין את דבריו של פרופ' ליבוביץ'. כך, עד ליום בו נתקלתי בספרו של מטרלינק "חיי הדבורים".
מוריס מטרלינק (1949-1862), פלמי במוצאו, היה משורר, מחזאי, מוסרן ומתבונן נלהב בעולם החי והצומח. בשנת 1911 הוכתר בפרס נובל. ב"חיי הדבורים", תרם מטרלינק תרומה משמעותית לסוציולוגיה של עולם החי, ובפרט לאופן הייצוג שלה בצורת נארטיב דרמטי המוכר לנו מסדרות הטלוויזיה בערוץ 8 וב"נשיונל ג'אוגרפיק". בספרו, מעלה מטרלינק לנגד עינינו את "הרפובליקה הקטנה והמוזרה, ההגיונית וכבדת הראש, הדקדקנית והחסכנית" של דבורת הדבש (Apis Mellifera). ובכן, בספר זה נתגלתה לי עובדה שנראתה לי מנוגדת לכאורה למשפטו של פרופסור ליבוביץ': "כל רימה של דבורה־עמלה עשויה באמצעות מזון מיוחד להיהפך בהמשך התפתחותה למלכה". אין אצל הדבורים "דם כחול", אין שושלת מלוכה (מטרלינק מכנה זאת "העיקרון הדמוקרטי הגדול של הכוורת") - טיב התזונה הוא המפלס את הדרך לכס המלכות. המלכה נבדלת מהדבורה העמלה בצורתה, באבריה, בממדיה ואפילו בתוחלת חייה, וזאת אך ורק משום שגידלוה על "מזון מלכות".
להלן השוואה שעורך מטרלינק בין המלכה לדבורה־עמלה רגילה: "היא עשויה לחיות ארבע־חמש שנים, תחת שישה־שבעה שבועות. בטנה ארוכה פי שניים ועוקצה כפוף. עיניה מורכבות משמונה עד תשעת אלפי עיניות - תחת שנים עשר עד שלושה־עשר אלף. מוחה צר יותר, אולם שחלותיה עצומות, יחסית. כן יש לה אבר מיוחד, הספרמאתקה, העושה אותה לאנדרוגינוס, כביכול. אין לה אף אחד מן האברים המיועדים לחיי עבודה: לא בלוטה להפרשת שעווה, לא "מברשות", לא "סלים" לליקוט אבקת־פרחים... היא אינה כמהה לא לשמש ולא למרחק, ותסתלק מן העולם בלא שזכתה לפקוד גם פרח אחד. ימיה חולפים בצל ובתוך המון העמלות הרוגש, כשהיא מבקשת ללא לאות עריסות, כדי לאכלסן בביצים. דבר תמוה הוא כי אברים, מחשבות, מאוויים והרגלים כה רבים אינם לוטים בזרע - כמעשה הפלא השכיח שבצמח, בבעל החיים ובאדם - כי אם בחומר זר ודומם: בטיפה של דבש".
היות שניתן לראות אצל דבורת הדבש שתזונה יכולה לשנות את המבנה הביולוגי, נשאלת השאלה האם העיקרון שהציג פרופ' ליבוביץ' אינו מופר במקרה זה? שאלה זו ניקרה בי מדי פעם, אבל הייתי אז אדם צעיר ושאלות רבות אחרות הטרידו גם הן את מוחי (למשל, היש הוכחה נחרצת לאי קיומו של אלוהים? האם אני מצדד בקומוניזם או בקפיטליזם? איך פועלת טלוויזיה? וכו' וכו') ודחקו שאלה זו הצידה שוב ושוב.
כעבור שנים, ביושבי יום אחד בקפיטריה של בניין גילמן באוניברסיטת תל אביב, צדה עיני את פרופ' ליבוביץ'. הוא נכנס לקפיטריה מלווה במאן דהוא שהושיבו ליד אחד השולחנות המתנדנדים והלך לעמוד בתור הארוך לקפה. בינתיים החל הפרופסור לקרוא כלאחר יד איזשהו בדל עיתון שהיה מונח על השולחן ואני חשתי שזו הזדמנות חיי לברר סוף־סוף את הסוגיה משכבר הימים. ניגשתי לשולחנו, נעמדתי לפניו בדחילו ורחימו ושאלתי אם יואיל להקדיש רגע לשאלתי. הוא נד בראשו כאומר "נו, בסדר", ואני הצגתי לו את הבעיה: איך ייתכן שתזונת הדבורה משפיעה על הפיזיולוגיה שלה? הייתי בטוח שהתשובה מוכנה ומזומנה אצלו, אבל להפתעתי, לא מיהר לענות. הוא שקע במחשבה והחל רוטן, כמו קומקום ישן שמתאמץ להגיע לרתיחה. לבסוף, בהתייחסו לדבורים העמלות, פלט בקול נרגן וצורמני: "הן מנוונות".
תשובתו הממה אותי. תחילה, בשל תוכנה, ותכף אחרי כן משום סירובי לקבל אותה. "מי אני שאחלוק על פרופ' ליבוביץ, בפרט בנושא שאין לי בו מושג ירוק?" שאלתי את עצמי, הופך והופך בתשובתו, אותה הבנתי כך: המלכה הניזונה ממזון מלכות אוכלת את מה שראוי לדבורה לאכול ועל כן מתפתח בה כל הפוטנציאל הגלום בדבורה, ואילו הדבורה העמלה, הניזונה מאבקת פרחים ומדבש רגיל - מזון ירוד יותר - אינה ממצה את הפוטנציאל הזה. על פניו אין תשובה זו מופרכת לגמרי. ידוע למשל שפחותים סיכוייהם של ילדים הסובלים מתת תזונה בינקותם להגיע לגובה "נורמלי", עלולה לחול פגיעה במערכת החיסונית שלהם ועלולות לפקוד אותן רעות חולות נוספות. אפשר שאכן ניתן לייחס את עקרותה של הדבורה העמלה להתנוונות אברי הרבייה כתוצאה מתזונה לקויה ובאופן דומה לייחס לכך גם את ממדיה הקטנים יחסית. אבל איך נסביר את העובדה שלמרות ניוונה כביכול היא מצמחת אברים ייעודיים למלאכותיה שהמלכה חסרה אותם: מברשות, סלים, בלוטה להפרשת שעווה.
"לא," אמרתי לעצמי, "תזת הניוון הזאת אינה עובדת. ובכלל, איך יכול ליבוביץ' לכנות את הדבורה העמלה מנוונת," התרעמתי. מנוון הוא מי שירד או נפל מתחת למצב מקורי, רצוי או טבעי. מנוון הוא מדולדל, פגום או שאבד כושרו, ואילו מטרלינק מתאר את הדבורה העמלה בספרו כמותאמת מאין כמוה לתפקידיה בכוורת. ולא סתם מותאמת אלא ממש אינטליגנטית. קחו למשל את מפעל בניית הכוורת, זו קרייה מתמטית שלבנייתה נחוצה יכולת הנדסית־אדריכלית שאינה נופלת מזו שנדרשה לבניית כנסיית סנט פטרוס. "האדריכלות המשושה טבועה במוחה של הדבורה," טוען מטרלינק, אבל משימת הבנייה מחייבת עוד יותר מכך. לצרכיה אין די ביכולותיו של כל פרט ופרט, לבניית הכוורת נדרשת גם תקשורת מורכבת בין העמלות, ותקשורת אינטליגנטית כזו הן מפגינות גם בביצוע משימותיהן הרבות הנוספות.
לא הצלחתי לומר לפרופ' ליבוביץ' שתשובתו אינה נראית לי משום שהטיעונים המסודרים יחסית שהעליתי בפסקה הקודמת עדיין לא היה מנוסחים בראשי כהלכה ורק זמזמו שם זמזום ראשוני. בעומדי שם מולו כנציב מלח פחדתי פחד פיזי ממש שבוויכוח עמו אני עלול להסתבך בלשוני, ואז יתפוצץ הקומקום הרותח בפרצופי. לכן רק מלמלתי לעברו משהו כמו "תודה. תודה. כמה מופלא הוא עולמנו".
כששבתי לשולחני, העתיק מוחי את תשובתו של ליבוביץ' למישור אחר. באותה עת למדתי בחוג להיסטוריה על "עידן האורות" או "הנאורות", כפי שמכונה ההתפתחות התרבותית באירופה במאה ה-18. גיבוריו של עידן זה הם "הפילוסופים", האינטלקטואלים הצרפתים שהשתתפו בכתיבת "האנציקלופדיה הצרפתית הגדולה". תנועת הנאורות ביקשה להחליף את האמונות הדתיות בחשיבה מדעית, רציונלית ושכלתנית ושרטטה את דמותו של אדם חדש, תבוני. "האדם הנאור" מבית מדרשה של תנועת הנאורות, נתפש ברבות הזמן בתרבות האירופית כאדם הראוי, התקני. ומרגע שיש תקן, ממילא יש גם מי שאינו עומד בתקן - אלה שרוחם לא ניזונה מצוף הנאורות, ממזון המלכות האצור בין דפי האנציקלופדיה, כלומר, העמים הפרימיטיביים, פועלי התעשייה וכו'. (החשיבה הזו אינה גזענית ביסודה, להפך - אף היו פילוסופים שפיתחו את מושג "הקידמה" והאמינו כי היא כוח מניע בהיסטוריה, והאנושות נמצאת על נתיב של שיפור מתמיד - יציאה מברבריות לעבר אידיאל התבונה של הנאורות, שיהיה נחלת הכלל ברבות הימים).
אם יש מישהו בהיסטוריה התרבותית הקצרה של מדינת ישראל שברוחו התגלמה הנאורות במלוא תפארתה, הרי זהו פרופ' ליבוביץ', שהיה בין השאר עורך האנציקלופדיה העברית. באותם רגעים מבולבלים שעברו עליי בקפיטריה של בניין גילמן הגעתי למסקנה שאילמלא הייתה טבועה במוחו התפישה שיש אדם נעלה, נאור, ואדם פחות, אדם בור, גם לא היה עולה בדעתו לקבוע עליונים ותחתונים בקרב הדבורים. וכשדיבר על ניוונה של הדבורה העמלה אף חשדתי לרגע קל שדבריו מכוונים גם אלי, סטודנט עלוב שמזונו הרוחני עד הגיעו לאוניברסיטה היה דל למדי, ובחוצפתו הוא מעז להציק לפרופסור הדגול בשאלות אוויליות.
מובן מאליו שאין לי מושג מה באמת הייתה דעתו של פרופ' ליבוביץ' על היררכיות בעולם האנושי, אבל באשר לדבורים־העמלות, אני משוכנע גם היום ששגה בנקטו בביטוי "הן מנוונות". התבטאות זו אינה מדעית טהורה, יש בה סיגים של שיפוט ערכי, שכן מובלעת בה ההנחה שיש דבורה תקנית, או אידיאלית. וגם אם לא התכוון פרופ' לייבוביץ' לשימוש בביטוי זה במלוא מובן המילה, עדיין נשאלת השאלה איך ניתן לומר מי המנוונת, המלכה או העמלה? הרי באותה מידה של תוקף ניתן לטעון לשיטתו שדווקא המלכה היא המנוונת: איזו מן דבורה היא שאינה עושה דבש? איזה מן יצור טפילי היא, לא פרודוקטיבי, שמירב פועלו בחיים הוא הבאת ילדים לעולם והתפרנסות מעמלם של אחרים? מי כאן המנוון?
כדי לקבל סוף סוף תשובה בדוקה לשאלה איך משפיע מזון המלכות על הפיזיולוגיה של הדבורה, התקשרתי לפרופ' אברהם חפץ מהחוג לזואולוגיה בפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת תל־אביב, מומחה לדבורים, והרי לפניכם תמצית תשובתו לשאלה:
העקרון הבסיסי שהציג פרופ' ליבוביץ בהרצאתו ברדיו תקף, המטען הגנטי של רימת הדבורה אינו משתנה כתוצאה מאכילת מזון המלכות. התופעה שמדובר בה היא ביטוי סלקטיבי של הגנום כתוצאה מהתזונה השונה. מזון המלכות מכיל "הדקים" (triggers) הורמונליים המעוררים גנים מסוימים להביא להתפתחותה של מלכה. הדבר מתרחש בשלב התחלקות התאים והפיכתם לתאים "מתמחים", האופייניים לאברים שונים. מזון המלכות מביא למניפולציה הורמונלית המעוררת את התפתחות אברי הרבייה, למשל. בהיעדר המזון המיוחד, יהיו הגנים האחראים להתפתחות זו רדומים, והרימה תעלה על מסלול הפיכתה לדבורה עמלה. גם בעובר האדם, בתהליך הדיפרנציאציה (ההתחלקות), מקבלים התאים העובריים אותות מסוימים להפוך לתאי ידיים, כבד, עין וכו', אבל בעוד שאצל האדם אין זה משנה מה אוכלת האם, ולרך הנולד יש רק אופציה "פנוטיפית" בסיסית אחת, הרי שלדבורה יש מלכתחילה שתיים (phenotype: סך כל תכונות האורגניזם הבאות לידי ביטוי חיצוני, לעומת הגנוטיפ, שהוא מכלול הגנום של הפרט או המין).
(איור: מאור בר, באדיבות leibowitz.co.il)
משל הדבורים הזה המחיש לי את הקשר בין דפוסי השיח המדעי התיאורטי לבין התייחסויות חברתיות. מונח תמים לכאורה במסגרת השיח המדעי עלול לקבל משמעויות מרחיקות לכת כשהוא מחלחל לתחומי השיח החברתי. כך, לדוגמא, התפתח במאה ה-19 "הדרוויניזם החברתי" - תורה שטענה כי העקרונות השולטים בהתפתחות המינים הביולוגיים שולטים גם בהתפתחות החברתית, שהיחסים בחברה הם "מלחמת קיום" שבהם מנצחות המערכות החברתיות "החזקות ביותר". היה זה עיוות של המונח survival of the fittest, שהיה במקורו מונח נייטרלי שמשמעותו "המותאמים ביותר לסביבה". גדולי הקפיטליסטים בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20 מצאו בתורה זו צידוק מדעי כביכול לניצול מחפיר של מעמד העמלים. דוגמא נוספת: הטענה שאחד הפנוטיפים של הדבורה מנוון מזכירה במידה רבה את הטענה הפרוידיאנית שהדגדגן של נקבת האדם הוא פין מנוון, קביעה שהשיאה את פרויד להאמין כי האישה לוקה ב"קנאת הפין". כשחלחל מונח זה לשיח החברתי פירושו היה אחד: האשה נחותה. כך קיבל לפתע הפסוק המקראי, "אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך", גושפנקה מחודשת מהפסיכואנליזה - מדע שנחשב בתחילת המאה ה-20 למודרני מכול. חכמים, הזהרו בדיבריכם.
|
קישורים
leibowitz.co.il - אתר עמותת "יד ליבוביץ"'
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש