מילה אחת חסרה בכל הדיון הציבורי סביב התערבות צבאית בסוריה, כפי שהיתה חסרה בדיון הציבורי סביב מלחמת המפרץ השניה, וכפי שהיתה חסרה אפילו בדיון על תקיפה מונעת של מתקני הגרעין באיראן: קולוניאליזם.
'קולוניאליזם' היא בכלל מילה גסה בישראל, החסרה לחלוטין בכל ניתוח היסטורי. קחו למשל את האופן שבו הוצג הוגו צ'אבס בתקשורת: מנהיג אקסצנטרי, על סף הדיקטטור, כנראה עוכר ישראל ואנטישמי – זאת בשל סלידתו מארצות הברית ויחסיו החמים עם איראן. אבל האם הצלחתו הפוליטית, שכללה הלאמה והרחקת ארצות הברית מכלכלת ונצואלה, שלא לדבר על גידופים נגד נשיאי ארצות הברית (אפילו כשדיבר מעל בימת האו"ם בניו־יורק), ניתנת בכלל להסבר ללא התייחסות לתקופה היסטורית ארוכה של שליטה אמריקנית באמריקה הלטינית, הן מקרוב והן מרחוק? בישראל בטוחים שכן – אף אחד הרי לא טורח אפילו לערוך סקירה היסטורית מינימלית של יחסי ארצות הברית עם אמריקה הלטינית: רודנים קומוניסטים הופלו (למעט פידל קסטרו, אבל לא כי ה-CIA לא ניסה); רודנים פרו־אמריקנים טופחו; תעלת פנמה הוקמה בכפייה, תוך יצירת מדינה חדשה (פנמה) על חשבון שטחיה של מדינה שהתנגדה לכך (קולומביה); ובשורה התחתונה, עקרון הסחר ה"חופשי" ביבשת אמריקה נשמר בעקביות, כלומר מסחר עם יתרון אמריקני מובנה המבוסס על מוצרי גלם ומחצבים דרום־אמריקנים זולים, ללא התערבות ממשלתית מצד מדינות דרום־אמריקה.
אבל לא רק בישראל המילה 'קולוניאליזם' חסרה. היא חסרה גם בעולם המערבי, זה שהקים את הקולוניות, וזה שהמשיך את השליטה בהן בשלט רחוק אחרי תהליך הדה־קולוניזציה שלאחר מלחמת העולם השניה. פרספקטיבת הקולוניאליזם חסרה אפילו בפרדיגמות המובילות של מחקרי מדיניות החוץ והאסטרטגיה. אחת התאוריות המפורסמות ביותר ביחסים בין־לאומיים (להלן יחב"ל), למשל, היא "השלום הדמוקרטי": מדינות בעלות משטר דמוקרטי אינן יוצאות למלחמה זו בזו. הדבר הוכח אמפירית, על בסיס מאגר נתונים רחב (ה-COW). המסקנה הנחרצת מתאוריה זו, לפי חוגים מסוימים (בלי לנקוב בשמות), היא שיש להפיץ את הדמוקרטיה בעולם הנחשל, כי רק כך יגיע שלום (ויוסיפו המהדרים: עד אז, אי אפשר לסמוך על רודנים). אולם אף אחד לא טרח לבדוק מיהן הדמוקרטיות שהוגדרו במחקר. האם באמת דמוקרטיה היא כל מה שמייחד אותן? אולי הן משתייכות לקבוצה מאוד מוגדרת מבחינות רבות אחרות, כגון זהות אתנית, סוג כלכלתן, רמת התיעוש בהן, היקף העיור, עדכניות הטכנולוגיה, ושלמותן הטריטוריאלית. אולי מדובר בקבוצה שעד לא מזמן חבריה ניהלו מלחמות עולם אלו נגד אלו, לרבות שימוש בנשק גרעיני (ארצות הברית) ונשק כימי (גרמניה), שגבו עשרות מיליוני הרוגים, ולכן כיום כבר יותר רגישים לחיי אדם.
חיילים בריטיים עוצרים חשודים בהשתתפות במרד מאו מאו, קניה 1954
ברברים שאינם בנויים לדמוקרטיה?
אחד החוקרים הבולטים שיצא נגד הגישה המערבית השלטת המפלה לרעה את הקולוניות לשעבר, לא רק במציאות אלא אפילו במחקר היחב"לי, הוא מדען המדינה מוחמד אַיוּבּ (מי שמרים גבה לנוכח שמו מוזמן לצפות בשאלות האינטליגנטיות שמראיינת מפוקס ניוז שאלה חוקר מוסלמי אחר). מחקרים שמותחים ביקורת על המערב הנאור לרוב מסווגים כשמאלניים, רדיקליים, או פוסט־מודרניסטיים. מהבחינה הזו, איוב הוא ככל הנראה לפחות פוסט־מודרניסט. אך מעניין לשים לב שהגישה המחקרית שפיתח – "ריאליזם של נחותים" (תרגום שלי ל-"subaltern realism") – דווקא מאמצת את הנחות היסוד הריאליסטיות של הובס ומקיאוולי, המיוחסות לרוב לקבוצות רחוקות משמאלנות ומפוסט־מודרניזם: המציאות היא אנרכית, יצר האדם רע, פרטים ומדינות יפעלו אך ורק למימוש האינטרס העצמי מבלי לבחול באמצעים, וכו' (במלים אחרות, הנחות היסוד המקובלות מהבית היהודי ועד מרצ; יש שיסברו שזה מצער).
איוב מותח ביקורת על התפישה הרווחת והפופולרית ביחב"ל שיש להתייחס לכל המדינות – הן המפותחות בעולם הראשון, והן המתפתחות בעולם השלישי – כשוות, באופן שמנתח וחוזה את התנהגותן לפי אותן אמות מידה (כך למשל נעשה בגלגול העכשוי של הריאליזם – הניאו־ריאליזם). תפישה זו, הוא טוען, לא רק שאינה משקפת את המציאות, אלא שתובנותיה הרסניות. בעוד שבאירופה תהליכי בניית האומה, שרטוט הגבולות, ולאחר מכן ביסוס הדמוקרטיה נמשכו כ-400 שנה, העולם השלישי נדרש לעשות זאת מיד לאחר נסיגת האימפריות. אין זה פלא שכאשר מובילי הדעה הקסנופוביים משווים בין התרבות המערבית ה"נאורה" לבין התרבות המוסלמית ה"פרימיטיבית", אבל מתוך קונטקסט היסטורי מצומצם של העשורים האחרונים בלבד, הם משרישים את המסקנה ש"הברברים האלה" (קרי, הכושים ובעיקר המוסלמים) אינם בנויים לדמוקרטיה (ראו את הסיפא של מאמרו של יום־טוב סמיה, והיזכרו שמדובר באדם שאייש צמתיים מרכזיים שעיצבו את תפיסת הביטחון של ישראל). כאילו שבאירופה המדינות, העמים והדמוקרטיה לא קמו בזכות דם, יזע ודמעות, בתהליך שהחל הרבה לפני שצ'רצ'יל טבע את הביטוי.
המפתח להבנת הקושי של מדינות העולם השלישי, לפי איוב, טמון בשני גורמים שהונחתו באחת על מדינות אלו: מוסד הריבונות וגבולות מדיניים קבועים. קווי הגבול באירופה התהוו רק לאחר תהליך ארוך ומתמשך, רווי בדם, שבמקביל אליו צמחה ופרחה תנועת הלאומיות, שליכדה עמים ולאומים בתוך הגבולות שהתהוו לבסוף, גבולות שהתעצבו תמיד בעקבות מלחמות (אביב העמים האירופי ב-1848 הופנה ברובו נגד אימפריות שדיכאו עמים, ולא נגד מדינות־לאום, זאת בניגוד ל"אביב" הערבי). לעומת זאת, הגבולות של העולם השלישי שורטטו בסרגל על־ידי מעצמות אירופיות, לפי שיקולים זרים או באופן שרירותי, ולרוב ללא שום התחשבות בזהות היושבים בתוך גבולות אלו. במקרים רבים הגבולות כפו חיבור בין קבוצות אתניות ודתיות שונות, שלא היתה להן הפריבילגיה של כמה מאות שנים להתגבש ללאום מודרני של מדינה, וגם הפרידו בין קבוצות אתניות זהות, דבר שלא תרם ליציבות האזורית (בהקשר הזה, הטענה הפופולרית שאין עם פלסטיני סובלת בדיוק מאותה ראיית עולם מוטה תרבותית שנגדה יוצא איוב).
לאומים שטרם התגבשו
במציאות המדינית שנוצרה לאחר מלחמות העולם (כשתהליך הדה־קולוניזציה החל לצבור תאוצה), על המדינות – חדשות וותיקות כאחד – הוטלה החובה לקיים את ריבונותן, לא רק כלפי מדינות אחרות, אלא גם כלפי פנים. לא זו בלבד, אלא שכעת גם הוטלו לפתע מגבלות בין־לאומיות הומניטריות על האופן שבו משליט המשטר את ריבונותו – מגבלות שלא היו קיימות כאשר אירופה לקחה את הזמן שלה לבסס בכל מדינה סמכות אחת להפעלת כוח. ולהוסיף על מצב מורכב ממילא, האליטות המקומיות שהקולוניות השליטו בכל מדינה חדשה שקמה, אליטות שמטרתן היתה לבסס את סמכותה הבלעדית של המדינה להפעיל אלימות, לא זכו בלגיטימציה פנימית מצד ה"עם", כלומר מצד אוסף השבטים, הקהילות והזרמים הדתיים שבמקרה נפלו באותו הצד של הגבול.
יתרה מזו, במהלך המלחמה הקרה, ארצות הברית וברית המועצות נלחמו זו בזו בעיקר על גבן של המדינות המוחלשות בעולם השלישי, במטרה להגדיל את איזורי השפעתן. הנה רשימה חלקית בלבד: ויאטנם, קוריאה, אפגניסטן, איראן, וגם השכונה שלנו ממש, כאשר מלחמות כמו ששת הימים ויום כיפור שימשו שדה ניסויים לבחון אילו אמצעי לחימה וטנקים הם טובים יותר – האמריקנים או הסובייטים. ברחבי העולם השלישי חימשו ומימנו מעצמות־העל את הצדדים הניצים, תוך ניצול העובדה שהלאומים במדינות אלו טרם התגבשו ושהשלטונות הקיימים אינם זוכים ללגיטימציה רחבה מצד אזרחיהם, וכך ליבו את המתחים והמלחמות שבגינם קוראים להם "ברברים", ללא שום בושה.
לא בכל מדינת עולם שלישי תמצאו את כל המאפיינים האלו, אבל בסוריה – כנראה שלא במקרה – כן. נאמנויות שבטיות ודתיות על פני מרקם לאומי אחיד (האוליגרכיה הדיקטטורית של המיעוט העלאווי לא ממש סייעה בבניית לאום). גבולות מלאכותיים שנקבעו על־ידי בריטניה וצרפת בהסכם סייקס־פיקו, גבולות שלא כללו מרקם אתני אחיד, ומעניין לבחון שצרפת איחדה לתוך סוריה מספר תתי־מדינות שהפרידו בין קבוצות אתניות שונות. משטר לא לגיטימי בעיני האוכלוסיה, שעלה לאחר מהפכה צבאית (האחרונה בסדרה ארוכה) והשליט דיקטטורה של המיעוט. ולבסוף, בחישת המעצמות שהחלה עוד בזמן המלחמה הקרה ונמשכת עד היום. משפחת אסד היא "לקוח" נאמן של רוסיה, ובת־ברית של איראן ושל חיזבאללה. מיקומה האסטרטגי של סוריה, יחד עם הלגיטימיות הרעועה של המשטר (ביתר שאת לאחר פרוץ האביב הערבי), איפשרו ואף עודדו את המעצמות בצד השני של המתרס – סעודיה וארצות הברית – לחתור לשינוי, באמצעות חימוש, אימון ומימון של המיליציות המתקוממות, וכעת גם מתקפה אמריקנית עומדת על הפרק.
מתקפה בלתי מוצדקת
האמריקנים, כהרגלם, משתמשים בנימוקים מוסריים כדי לקדם את האינטרסים שלהם. כך עשו גם כשהפילו את משטרו של סדאם חוסיין בנימוק של סכנה עולמית מפני נשק להשמדה המונית שלא נמצא, וכך הם עושים גם היום. מעל מאה אלף הרוגים בנשק קונבנציונלי לא הפריעו להם במיוחד, אבל כאלף הרוגים מנשק כימי – זה כבר יותר מדי. אולם אפילו מהבחינה המוסרית, אין שום הצדקה למתקפה:
• במבחן התועלתנות, מתקפה אמריקנית, בין אם אווירית ובין אם קרקעית, לא תשים סוף לשפיכות הדמים. אולי אפילו להפך. סביר כי מתקפה אווירית מוגבלת לא תהיה אפקטיבית, ושפיכות הדמים תימשך ואולי אף תחריף – דבר שיאלץ את ארצות הברית רק להעמיק את התערבותה. הדוגמאות ההיסטוריות להתערבויות אמריקניות הן רבות ומגוונות, ומהן ניתן ללמוד מה צופן העתיד לכל סוג של התערבות – כיבוש מלא (עיראק), מתקפה אווירית (לוב), הצבת חיילים ובריחה מיד עם ההרוגים הראשונים (לבנון בתחילת שנות ה-80). אף אחת מהדוגמאות לא באמת מעודדת.
• במבחן המשפט הבין־לאומי, תהיה זו ארצות הברית אשר תגיב על שימוש אסור בנשק כימי באמצעות מלחמה לא חוקית באותה מידה, שכן היא לא תקבל אישור של מועצת הביטחון. אמנם יש קולות גוברים (הן בארצות הברית והן בבריטניה) הטוענים שאין צורך באישור מועצת הביטחון כשמדובר בפשעים נגד האנושות, אך עמדה זו רחוקה עדיין מלהיות מקובלת על הכל.
• במבחן הציווי הקטגורי של קאנט, האם אנחנו באמת רוצים שטיעונים של מוסר ישמשו כקרדום לחפור בו, כאשר ברור לכולם שזהו מוסר סלקטיבי ביותר, שלרוב משמש תירוץ למימוש אינטרסים צרים? מי כמונו יודעים שארצות הברית יודעת היטב להעלים עין מהפרות חוק בין־לאומיות כשצריך, ולהתמקד רק באלו שמשרתות את מטרותיה.
למרות האמור לעיל, קשה מאוד להתבונן בתמונות העולות מסוריה, במיוחד לנו, בני עם שסבל בעצמו בעבר מנשק כימי. זהו תפקידה של הקהילה הבין־לאומית לעצור טבח מסוג זה. זהו אחד מלקחי השואה, והתנגדות לכך היא בגידה בערכים אנושיים. אולם למרבה הטרגדיה, רעיונות נשגבים כהתערבות הומניטרית נראים הרבה יותר טוב על הנייר מאשר במציאות, והבחירה המוסרית היא לעיתים באופציה הכי פחות גרועה. כל התערבות צבאית תיאלץ להתמודד עם אותן הבעיות המבניות שהיו לפניה: גבולות מלאכותיים, היעדרו של לאום אחיד במדינה, חוסר לגיטימיות של השלטון, היעדר בשלות חברתית לדמוקרטיה (כפי שאנחנו רואים במצרים). יתרה מזו, התערבות צבאית איננה נעשית בוואקום, אלא על־ידי שחקן מוביל באותה מערכת שעיצבה את המציאות הבלתי־אפשרית הזו מלכתחילה, שחקן שדואג בראש ובראשונה לאינטרסים שלו, שחקן שבשנתיים האחרונות המשיך לסייע למורדים, בעוד יריבותיו/אויבותיו רוסיה ואיראן חימשו את משטר אסד, באופן שרק האריך את שפיכות הדמים והחמיר את המשבר ההומניטרי. מה תהיה השפעתה של התערבות חיצונית מצד שחקן כזה על הלגיטימיות של השלטון או על ההסדר שייכון לאחר מכן? הרי אנו יודעים היטב כיצד המוסר המערבי הסלקטיבי נתפס על ידי שליטי ותושבי האיזור הזה. כפי שניסח זאת באלגנטיות מוחמד איוב, המערב ההגמוני מקפיד לדרוש ממדינות העולם השלישי לעשות צדק בתוכן, בעודו דוחה את דרישתן לעשות צדק בין־לאומי.
קורטס ומונטסומה (ציור: פיליפ דה ביי, סביבות 1820)
רפואה מונעת במקום כיבוי שריפות
אולי הגיע הזמן שהקהילה הבין־לאומית – קרי, המעצמות כולן, ולא רק המערביות – יפסיקו לכבות שריפות בכל הנוגע לעולם השלישי, ויעברו לרפואה מונעת. גישה חדשה כזו תהיה חייבת לקחת בחשבון את הבעיות המבניות שעליהן מצביעים איוב ודומיו, ותשאף לעצב – בשיתוף הצדדים הנצים – מציאות בת־קיימא במדינות אלו. אך גם הצעה כזו טובה יותר על הנייר מאשר במציאות, שכן אליטות קיימות לא מרבות להתנדב לוותר על מעמדן, כפי שאנחנו רואים היטב בסוריה. גם המדיניות הטובה ביותר לעולם לא תוכל להחליף מאות שנים שבהן מתגבשים הלאום, הגבולות, והלגיטימציה השלטונית, כפי שניתן לראות בעיראק, במצרים ובלוב, והיא תצטרך לקחת בחשבון שמדינות מתהוות באלימות. כך נוצרו מדינות מלכתחילה.
אולם לכל הפחות, על המערב לקלוט שכל מדיניות המתייחסת למדינות אלה חייבת לוותר על חלק מהאינטרסים האמריקנים הצרים ולבטל את ההנחה האוטומטית של עליונות האדם הלבן. שגשוגן של מדינות העולם השלישי הוא אינטרס עולמי רחב, שבטווח הרחוק ישרת גם את טובתה של הציוויליזציה המערבית. ניתן כבר היום לשנות מהקצה אל הקצה את המדיניות הקיימת כלפי מדינות אלו. שינוי ברוח זו יתייחס לבעיות הכלכליות שמהן סובלת כלכלה מתפתחת, ויפסיק לדחוף את נוסחת הקסם של קרן המטבע והבנק העולמי – ליברליזציה כלכלית ופתיחת השווקים – שלרוב מחלישה את הכלכלות המקומיות על חשבון תאגידי ענק. שינוי כזה יפעל לבטל את מכסי המגן לחקלאות שמטילות המדינות המפותחות, מכסים שפוגעים בענף הייצוא העיקרי של מדינות העולם השלישי. מעל לכל, שינוי כזה ייאלץ להתייחס לבעיות הביטחון האמיתיות והמדומות שמדינות אלו סובלות מהן, הן מבית והן מחוץ. בהן, בחלק מהמקרים, חשש אמיתי מפני פלישה של ארצות הברית או מעצמה אחרת (לא תסריט בדיוני, כידוע), ובמקרים אחרים, היענות חלקית לשאיפות לגיטימיות להשגת איזורי השפעה (ראו איראן וטורקיה). אולם בפוליטיקה של היום, הן בארצות הברית ובטח מתוך הפרדיגמה השלטת בישראל, התייחסות כזו למדינות העולם השלישי, ובהן העולם הערבי, תיחשב ככניעה, חולשה והתרפסות.
המאמר התפרסם במקור בגירסה מעט שונה בבלוג "חיים שרירותיים" של יניב מאיר.
|
קישורים
חיים שרירותיים - הבלוג של יניב מאיר
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש