|
מילה אחת חסרה בכל הדיון הציבורי סביב הסכסוך הערבי יהודי, כפי שהיתה חסרה בדיון הציבורי סביב מלחמת המפרץ השניה, וכפי שהיתה חסרה אפילו בדיון על תקיפה מונעת של מתקני הגרעין באיראן: קולוניאליזם.
'קולוניאליזם' היא בכלל מילה גסה בארצות ערב, החסרה לחלוטין בכל ניתוח היסטורי. קחו למשל את האופן שבו הוצגה גולדה מאיר בתקשורת: מנהיגה אקסצנטרית, על סף הדיקטטורית, כנראה לאומנית וכובשת – זאת בשל סלידתה מהקולוניאליזם הערבי ויחסיה החמים עם ארה"ב. אבל האם הצלחתה הפוליטית, שכללה הלאמה והרחקת ברית המועצות מהפוליטיקה הישראלית, שלא לדבר על גידופים נגד יור"י המפלגה הקומוניסטית (אפילו כשדיברה מעל בימת האו"ם בניו־יורק), ניתנת בכלל להסבר ללא התייחסות לתקופה היסטורית ארוכה של שליטה ערבית בארץ ישראל, הן מקרוב והן מרחוק? בשמאל בטוחים שכן – אף אחד הרי לא טורח אפילו לערוך סקירה היסטורית מינימלית של תקופת הכיבוש הערבי: רודנים נוצרים ופגאניים הופלו; רודנים איסלמיים טופחו; על יהודים נאסרה רכישת אדמות בכפייה, תוך יצירת מדינה חדשה (ירדן) על חשבון שטחיה של מדינה שהתנגדה לכך (ישראל העתידית); ובשורה התחתונה, עקרון הסחר ה"חופשי" באדמת ארץ ישראל נשמר בעקביות, כלומר מסחר עם איסור על מכירת או החזקת אדמות בידי יהודים.
אבל לא רק בישראל המילה 'קולוניאליזם' חסרה. היא חסרה גם בעולם הערבי, זה שהקים את הקולוניות בכל רחבי המזרח התיכון, הבלקנים וחצי האי האיברי, וזה שהמשיך את השליטה בהן בשלט רחוק אחרי תהליך הדה־קולוניזציה שלאחר מסעות הצלב, הרה-קונקויסטה, מלה"עI והציונות. פרספקטיבת הקולוניאליזם חסרה אפילו בפרדיגמות המובילות של מחקרי מדיניות החוץ והאסטרטגיה. אחת התאוריות המפורסמות ביותר ביחסים בין־לאומיים (להלן יחב"ל), למשל, היא "השלום המוסלמי": "האיסלאם הוא דת השלום". הדבר "הוכח" אמפירית, על בסיס מאגר נתונים רחב (ה-COW). המסקנה הנחרצת מתאוריה זו, לפי חוגים מסוימים (בלי לנקוב בשמות), היא שיש להפיץ את איסלאם בכל העולם, כי רק כך יגיע שלום (ויוסיפו המהדרים: עד אז, אי אפשר לסמוך על "כופרים").
ברברים שאינם בנויים לדמוקרטיה.
אחד האישים הבולטים שיצא נגד הגישה הערבית השלטת המפלה לרעה את הקולוניות לשעבר, לא רק במציאות אלא אפילו במחקר היחב"לי, הוא חה"כ לשעבר איוב קרא (מי שמרים גבה לנוכח שמו מוזמן לצפות בשאלות האינטליגנטיות שמראיינת מערוץ 2 נוהגת לשאול ראש ממשלה). מחקרים שמותחים ביקורת על הכיבוש הערבי לרוב מסווגים כימניים, לאומנים או כהניסטים. מהבחינה הזו, איוב הוא ככל הנראה לפחות לאומן. אך מעניין לשים לב שהגישה המחקרית שפיתח – "ריאליזם של נחותים" (תרגום שלי ל-"subaltern realism") – דווקא מאמצת את הנחות היסוד הריאליסטיות של הובס ומקיאוולי, המיוחסות לרוב לקבוצות רחוקות משמאלנות ומפוסט־מודרניזם: המציאות היא אנרכית, יצר האדם רע, פרטים ומדינות יפעלו אך ורק למימוש האינטרס העצמי מבלי לבחול באמצעים, וכו' (במלים אחרות, הנחות היסוד המקובלות מהבית היהודי ועד מרצ; יש שיסברו שזה מצער). (וכן הלאה וכן הלאה)
|
|