 |
מכל מלמדי השכלתי, אומר הפתגם. מי לימדו אותנו, הישראלים, להיות עם כה אכזר?
|
|
| טור אישי • יוסי גורביץ • יום ב', 20/11/2000, 23:48 |
|
| |
...וכך יוצא כי עם המתעתד להיות אור לגויים אינו מראה סימן של
התרגשות קלה
על זועה שנעשתה בידי שוטרים שומרי־גבולו, עניין לבית־הדין
הוא, ותו־לא.
לא תתכן חברת אנוש, לא יתכן צבור בר־הכרה
שלא יהום לעת מקרה כזה ולא ישאל (בלי הצטרכות למטיפי מוסר)
כיצד קרה מה שקרה וכיצד י כ ו ל ה י ה לקרות מה שקרה
ואיך ומה חייב הוא לעשות כדי שלא תקרה כזאת מחר.
לא תתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט...
- נתן אלתרמן, תחום המשולש
"היינו כמו הגרמנים".
- שלום עופר
אלתרמן כתב את שירו "כשהתחילו להתגלות, אחרי תקופת איפול ושתיקה, פרטי הטבח בכפר קאסם". שירו מביע זעזוע, כאב, וטעות: זעזוע על הטבח, כאב על שזה יכול היה "לקרות לנו", וטעות: הטעות ש"לא תתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט". החברה הישראלית חיה טוב מאד עם טבח כפר קאסם, תודה ששאלתם.
לא אכנס לכל הפרשה, רק אציין את העובדות שאין עליהן מחלוקת: ב-29 לאוקטובר, 1956, פתחו שוטרי משמר הגבול בירי על אזרחים ישראלים חפים מפשע, והרגו 47 מהם. הנרצחים היו, שלא במקרה, פלסטינאים; העילה לרצח הייתה "הפרת עוצר", עוצר שהנרצחים לא היו מודעים לו. לכשנחשף המעשה, ניסתה ישראל הרשמית להסתיר אותו; משהובהר שהדבר אינו אפשרי, בשל פעילות עיתוני השמאל הקיצוני, הועמדו הרוצחים לדין, וזכו לעונשים קלים, שנעו בין 7 ל-17 שנות מאסר. בערעור, הופחת העונש עוד יותר. כעבור שלוש שנים בלבד זכו כל הרוצחים בחנינה. המג"ד, מלינקי, קיבל מבן־גוריון עצמו את דרגותיו חזרה וקיבל תפקיד בכיר במערכת הבטחון. עד שנת 1999, לא השתתף נציג ישראלי רשמי בטקס הזכרון לטבח שבצעו כוחות הבטחון של ישראל. הציבור הישראלי היהודי, הן בתקופת הטבח והן עכשיו, מעדיף שלא לדבר על הנושא, ומכתבים למערכת מהתקופה מעידים על אהדה לרוצחים.
מי שזוכר את תקופת רצח גולדשטיין, את תקופת המחתרת היהודית, את עמי פופר ומעשה הטבח שלו, יזהה כאן את אותו דפוס: כמה שמאלנים קיצונים זועקים, משורר נרעש כותב שיר מזועזע או שניים - והמוני העם? המוני העם "מבינים", "מצדיקים" את הרצח. מי לא מכיר את בדיחות גולדשטיין? מסתבר שיש להן מקור קדום יותר: חבריו של אלברט פחימה (הורשע ברצח 17 אזרחים, נידון לשבע שנות מאסר, שוחרר כעבור שלוש) מתבדחים ואומרים "המשטרה בשער! אתה נאשם שהרקת בהם רק חמש מחסניות במקום חמישים. מודה?". ולאחר מכן, כמובן, באה החנינה - לאחר שלוש שנים במקרה של רוצחי כפר קאסם, חמש שנים ופחות במקרה של רוצחי המחתרת. באף אחד מהמקרים הרוצחים אינם מביעים חרטה; בשני המקרים הדבר נעשה עקב לחץ ציבורי.
הדברים קדומים יותר לכפר קאסם. במלחמת העצמאות, כשיוסף נחמני, מנהל קק"ל בצפון הארץ, מבקר בכפרים ש"טוהרו" במבצע "חירם", בצפון הארץ, הוא נחרד לשמוע על מעשי טבח: "מעשי האכזריות של חיילינו בצפצאף אחרי שנכנסו, הכפר ואנשיו הרימו דגל לבן, אספו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד... קשרו את הידייים לחמישים־ששים פלאחים וירו בהם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד, וגם אנסו כמה מנשי הכפר... בעילבון ובפראדיה קיבלו את החיילים בדגלים לבנים ובארוחות שמנות, ואחרי כן ציוו על הכפריים לעזוב בילדיהם ונשיהם. כשהתחילו לטעון שזה בניגוד להבטחות ולכרוזים פתחו באש ואחרי שנהרגו שלושים איש החלו להוביל את השאר בדרך למירון...". נחמני תוהה "מנין למדו מידת אכזריות כמו הנאצים?" ומשיב את התשובה המצמררת: "למדו מהם".
למדו מהם! הבה ונביט בשלבי הטבח בצפצאף: תחילה "אספו את הגברים לחוד ואת הנשים לחוד" (סלקציה, הפרדה בין החיים למתים, כשלב ראשוני), לאחר מכן "קשרו את הידיים וירו בהם והמיתו אותם וקברו אותם בבור אחד" - בשיטה הנאצית הידועה מבאבי יאר. נחמני טוען, טענה שאפשר להטיל בה ספק, ש"בעיקר הצטיינו אלה שבאו מהמחנות".
ואילו לא היה די בכך, ובשאר מעשי הטבח האכזריים שליוו את המלחמה ההיא, הרי שאזור המגורים הערבי במגדל־גד (מג'דל לשעבר, אשקלון לעתיד) נקרא - במסמכים רשמיים! - "הגטו", והוא היה מגודר בגדרות תיל, וחיילים שומרים עליו. העובדה שחיילים ישראליים, יהודים, יכולים להתבטא כך ללא נקיפות מצפון, ללא בעיה, ללא פקפוק, ושפקידים רושמים את המילה הנוראה במסמכים ואינם משתדלים ועושים לשינוי השם, שאמור להיות המתועב שבשמות, מעידה שצדק נחמני כשכתב "למדו מהם", שצדק עופר כשאמר "היינו כמו גרמנים, הם עצרו משאיות, הורידו את היהודים וירו בהם. אין הבדל", שטעה אלתרמן כשכתב ש"לא תתכן חברת אנוש אשר מקרה כזה לא יחרידנה כסיוט". תתכן גם תתכן. אנחנו חיים באחת כזו.
ונשאלת השאלה - וכאן אנחנו חורגים מתחום ההיסטוריה אל תחום הפסיכולוגיה הלאומית - מדוע העתיקו הישראלים את המוסר הנאצי, מדוע אימצו אותו אל חיקם? מדוע אימצו את התירוצים הנאציים (לכל אלה שיכתבו לי ש"זה היה בזמן מלחמה, והייתה פקודה, ולפקודה צריך לציית", אשיב שהם נשמעים בדיוק כמו גנרלים נאצים אחרי המלחמה)? יש לכך, לדעתי - ומכאן ואילך, כל מה שאני כותב הוא על דעתי בלבד - מספר סיבות.
ראשית, הגזענות היהודית המושרשת. זו קיימת כאלפיים שנים, היא מתבטאת בשנאה תהומית לכל מי שאיננו יהודי, באמרה "טוב שלא עשני גוי", באמרה "טוב שבגויים הרוג", בפסיקה האוסרת להציל לא יהודים (פסיקה שבשלה סירב ברוך גולדשטיין, הדוקטור הרצחני שלנו, שהלך כל העת וכוכב צהוב על בגדו, לטפל בפצועים דרוזים), בדיבור התנ"כי המפורש על השמדת עמים, ובאלפי פסיקות ודברי אגדה אחרים. במשך אלפיים שנים, ליהודים לא היה את הכוח הנדרש להוציא אל הפועל את שנאת האנושות שלהם; וכשניתן להם (בתקופת החשמונאים, למשל, שגיירו בכוח את האדומים, או בעת מרד הגולה) הם התגלו כפראיים שבעמים. וחוסר כוח זה הזין את פנטזיות הנקמה של דת מושפלת. והנה, סוף סוף ניתן בידיהם כוח.
שנית, סיבה אובייקטיבית של "מצב חרום" בלתי נפסק ותחושת האין־אונים שהוא יוצר, תחושה הגורמת להקצנת רגשות כלפי הזולת (השנוא ומתועב ממילא).
ושלישית, וחשוב מכל, מורשת השואה. ודוק: לא השואה עצמה, כי אם מורשתה, כפי שהיא מונחלת לציבור הישראלי. המורשת של "כל העולם נגדנו", המורשת של "לא נלך כצאן לטבח", המורשת של הקורבן הנצחי, הקורבן שלו מותר הכל, שכן "לו" (והתפיסה הזו, של "כולנו היינו בשואה", היא אחת ההצלחות המדהימות של התעמולה הישראלית) עשו כל מעשה נבלה אפשרי. מוסר ההשכל הישראלי מן השואה הוא "לא כצאן לטבח", ובאופן פרדוקסלי, מוסר ההשכל הזה גרם לציבור הישראלי לאמץ דווקא את הנאצים כמודל התנהגותי. יותר ויותר אנשים אינם מסתירים זאת; משה פייגלין, מנהיג "זו ארצנו", נתפס בראיון עיתונאי כשהוא מתפעל בגלוי מן המפלגה הנאצית ומן האס.אס. שוב ושוב אנחנו מתרצים את גזענותנו, את רצחנותנו, בכך ש"אין לנו ברירה, אסור להיות יפי נפש", שהרי כולם "עומדים עלינו לכלותנו". הצלחנו ליצור את הנאצי המושלם, הנאצי שאין לו רגשי אשם כי הוא משוכנע שהוא תמיד, אבל תמיד, הקורבן, ושהאנשים שהוא הורג הם תמיד, אבל תמיד, האנשים הקמים עליו לכלותו - גם (ויש מי שיאמר, במיוחד) כאשר מדובר בבלתי לוחמים.
אשתו של טוראי אברהם אליהו (רצח 22 אזרחים, נידון לשבע שנות מאסר, שוחרר כעבור שלוש), הציגה זאת בצורה הטובה ביותר: "בפגישתנו השניה הוא סיפר לי שהוא אחד מאותם נאשמים. פרצתי בצחוק... הוא היה קורבן של אירוע פוליטי. את זה העברתי גם לבנים... לא אהבתי לספר להם סיפורים על כיפה אדומה... הצגתי את זה כבעיה פוליטית: החשש מריגול נגדי, הצורך בהגנה עצמית...". הנה הושלם המעגל: הרוצח הוא קורבן, הנרצח - גם כאשר הוא ילד בן 8 - הוא מרגל, ויש צורך ב"הגנה עצמית" מפניו. אם נעתיק את הסיפור הזה בזמן ובמקום, נוכל, ללא קושי רב, לדמיין את המדברת כאשתו של אוברשטרומבאנפירר, המסבירה את מעשיו לילדיהם.
הדבר הגרוע ביותר שעשו הנאצים ליהודים, הוא שהם הפכו את היהודים לנאצים. אנחנו יודעים בדיוק מה הם עשו - ואנחנו כל־כך מבינים אותם, כל־כך מזדהים איתם. אנחנו תלמידיהם השקדנים.
קריאה נוספת ומקורות
רוביק רוזנטל, מי הרג את פאטמה סרסור, בקובץ כפר קאסם (ע. רוביק רוזנטל), הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2000.
שם, דליה קרפל, כן, אנחנו מאותו הכפר.
שם, מירב מימון־שניצר, בין זעזוע לשכחה.
בני מוריס, יוסף נחמני והשאלה הערבית ב-1948, מתוך בני מוריס, תיקון טעות, עם עובד, תל־אביב, 2000.
שם, בני מוריס, נדידה שרצון ואונס כרוכים בה יחדיו.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש