 |
|
לפני חמש שנים נרצח ראש ממשלת ישראל ושר הבטחון, יצחק רבין, בידי יהודי חובש כיפה. את המשפט הזה ראוי לומר, ולומר שוב, כי דומה שהכל עושים כדי להשכיחו.
|
|
| פוליטיקה • יוסי גורביץ • יום א', 5/11/2000, 20:03 |
|
 |
|
| (צילום: ממשלת ארה"ב) |
|
בימים האחרונים נשמעו קינות על כך ש"לא זוכרים את יצחק". ואכן, מי שזוכר את ההלם, את הזעם, את אי האונים, את הבכי, את האבל, שפקדו אותנו לפני חמש שנים, מתקשה להאמין שרק חמש שנים חלפו - והנה אדישות וחוסר עניין, ואירועי הזכרון הופכים יותר ויותר למופעי בידור.
אנחנו נתונים, מזה חמש שנים, בעיצומו של מסע השכחה מתוחכם. עיקר מסע ההשכחה הוא הסטת מוקד הזכרון מן הרצח הפוליטי ומשמעותו אל "רבין האיש". זה מצליח בצורה יוצאת דופן; אם בימים שלאחר הרצח יכול היה מאיר שלו לומר את המילים החריפות והנכונות כל כך "נזכור מי רצח, נזכור מי נרצח, נזכור ולא נשכח", הרי שהיום סביר שדבריו היו מוטבעים במבול של גינויים; אחדות האומה היא צו השעה - צו פיוס. היום אנחנו מדברים על "ילדים כותבים לרבין". רבין האיש, הפוליטיקאי שנרצח בשל פועלו, נעלם; ואנחנו מקבלים הכלאה בין סנטה קלאוס לאבי האומה. רבין לא היה אף אחד משניהם.
והרי המעבר מן האקט הפוליטי של הרצח ל"רבין האיש" הוא מופרך כל כך. אילו היה מת רבין כתוצאה מהתקף לב, או כתוצאה מתאונת דרכים, או בכל דרך רגילה אחרת, איש לא היה מעלה על דעתו לערוך יום אבל לאומי, המוזכר מדי שנה, לא היו טקסים ציבוריים רבי רושם. מישהו מכיר את יום הזכרון של לוי אשכול? של גולדה מאיר? של משה שרת? רבין מוזכר משום שהוא נרצח בתפקידו - אבל דומה שכולם מעדיפים לדבר על כמה שהוא היה נחמד לילדים. הרצח, הרוצח, המחנה הפוליטי שעודד אותו ושעושה כמיטב יכולתו לטשטש את המעשה - כל אלה אינם מוזכרים. מי שיזכיר את ההסתה שקדמה לרצח, שפמפמה אותו, יואשם בשנאת ישראל.
ביננו, רבין בעצם לא היה הצלחה יוצאת דופן. הוא חתם על הסכם אוסלו, אבל הסכם אוסלו היה פגום מראשיתו. הוא העז - אבל לא העז מספיק. הוא לא העז לדבר על פינוי התנחלויות, והשאיר את הקוצים של נצרים והישוב היהודי בחברון במקומם. גם לאחר הטבח שביצע ברוך גולדשטיין - זוכרים? - שהתחיל את שרשרת פיגועי ההתאבדות, הוא לא העז לפנות את הישוב היהודי בחברון, והטיל עוצר דווקא על האוכלוסיה המוסלמית, זו שבה בוצע הטבח... הוא גירש, בהליך שחוקיותו מפוקפקת, 400 "אנשי חמאס" ללבנון - ונאלץ לחזור בו בלחץ בינלאומי כבד. התוצאה היחידה של המעשה הייתה שבר בשמאל. הוא דיבר על ערפאת כעל מי שינהיג סדר בשטחים, "בלי בג"ץ ובלי בצלם". הוא שטבע את הביטוי "אין תאריכים קדושים", בו השתמשה ישראל כדי להתחמק מהתחיבויות לא נוחות שלקחה על עצמה (אגב, מישהו זוכר מה קרה לפעימה השלישית, שהייתה אמורה להתבצע ב-1998?). בקיצור, לא מופת גדול מדי לדמוקרטים ולשואפי שלום.
במאמר מוסגר, אין זה המקרה היחיד שבו זוכה פוליטיקאי מן ההפקר בעקבות רציחתו. אייברהם לינקולן היה עריץ, וחוקיות המלחמה שניהל נתונה במחלוקת; ג'ון קנדי היה נשיא כושל למדי, שנבחר לתפקידו ברוב מוחץ של עשירית האחוז, ושסגנו, לינדון ביגס ג'ונסון, עלה עליו מכל בחינה; אבל רציחתם השכיחה עובדות אלה. אבל דיברנו על הדחקת רצח רבין.
ראשיתה של ההדחקה בימים שמיד לאחר הרצח. הנשיא, בנאומו, אומר ש"אכלנו כמה דברים טובים, שתינו כמה דברים טובים"; נאומה המרטיט של נועה בן־ארצי אישי לחלוטין, נאומה של נכדה על קבר סבה - והוא הנאום המצוטט ביותר; שמעון פרס נעשה ראש הממשלה, ואת מי הוא מזמין לשבת בממשלתו? את המפד"ל, שהובילה את מסע ההסתה נגד קודמו; את המפד"ל, שהוציאה את תנועת הנוער לצמתים לשאוג "בדם ואש, את רבין נגרש"; את המפד"ל, שרבניה הורו על הפסקת התפילה לשלום ראשי המדינה; את המפד"ל, שמבתי החינוך המפוארים שלה - ישיבות ההסדר ואוניברסיטת בר אילן - יצאו הקושרים שרצחו את רבין. עצרת הזכרון, שבוע לאחר רצח רבין, נושאת את הכותרת "לא לאלימות", ואילו חציה הראשון של הסיסמא - "כן לשלום" - כבר נשמט. השאלה מתמקדת ב"איך יהודי היה יכול לעשות את זה" (וההנחה המובלעת היא, כמובן, שלערבי לא הייתה כל בעיה לבצע רצח), כשהשואלים מתעלמים מהחברה האלימה שבה הם חיים, שבה מעשי רצח מתרחשים מדי יום, ומשורה של מעשי אלימות פוליטית בהיסטוריה של מדינת ישראל.
כבר ב-1949 מנסה "טיפוס תמהוני" לרצוח את בן גוריון, בתואנה שהוא אינו בונה את בית המקדש; ב-1953 מנסה יו"ר הכנסת לעתיד, דוב שילנסקי, להכנס למשרד החוץ ובתיקו פצצה; ב-1954 נעצרת "מחתרת עג'מי", קבוצת חרדים שתכננה להפיל את הממשל (ביניהם חבר הכנסת לעתיד לורנץ), ומשוחררת מיד עקב טענות של ברוטליות משטרתית; פחות או יותר באותו זמן מנסה מרדכי אליהו – כן, כן, הרב הראשי לשעבר, הנערץ על אנשי המפד"ל - להכין מטען חבלה המיועד לפגיעה בשרי הממשלה; ב-1957 נרצח ישראל קסטנר (שגם הוא הואשם ב"מכירת נפשו לשטן") בידי אנשי ימין גאים; ב-1958 משליך "טיפוס תמהוני" נוסף, דתי אף הוא, רימון במליאת הכנסת, ופוצע כמה וכמה שרים, כולל בן גוריון וגולדה; ב-1963 מנסה איש ימין דתי לרצוח את חבר הכנסת וילנר בדקירת סכין, ווילנר נפצע קלות; ב-1982, לאחר מסע הסתה של אריאל שרון וצחי הנגבי, נרצח אמיל גרינצוויג במהלך עצרת, ושבעה אחרים נפצעים; צחי הנגבי מתנצל בפעם הראשונה. את כל הפרטים הללו זוכרים רק אנשים כמוני, הרובצים על אוספים מעופשים של מידע בלתי מעובד. הם נמחקו מהתודעה הישראלית. החברה הישראלית מעדיפה לטמון ראשה בחול, ולהעמיד פנים שהכל בסדר, ושאם רק לא נדבר על זה, זה יעבור.
הלאה. חוגי ימין דתי מפיצים בכל עוז, באופן נואש, את תיאורית הקונספירציה, שמשמעותה היא שיצחק רבין התאבד. המעגל השני של קבוצת הקושרים - כל אותם אנשי ישיבות הסדר, שהבטיחו לספק אמצעי לחימה לאחים עמיר - נעלם מן התקשורת. יואל בן־נון מאיים לחשוף את הרבנים שהוציאו את פסקי "הרודף" כנגד רבין - אבל חוזר בו לאחר איומי מוות; ריקודי האושר של נוער "בני עקיבא" כשנודע על הרצח, בעת משלחת לפולין - מושתקים, ומפסיקים לדבר על הבקבוקים שנפתחו בהתנחלויות. בשם אחדות העם, ועדת החקירה מקבלת הוראות להתמקד במחדלי האבטחה, ולא באווירה הציבורית שטרם הרצח: שקט, מתפייסים.
חצי שנה לאחר מכן, טראח - בנימין נתניהו נבחר ברוב דחוק. אנשי פרס מסרבים להעלות את רצח רבין - הסיבה להקדמת הבחירות - כנושא במערכת הבחירות. הם מפחדים להפסיד קולות; כולם, אחרי הכל, רוצים אחדות. יאמר מפורשות: בנימין נתניהו איננו אחראי לרצח רבין. הוא אשם בחוסר אחריות ציבורית, בהופיעו לפני קהל ששאג "מוות לרבין", ששאג "רבין בוגד". ובשל כך, בחירתו מעוררת תחושה של "הרצחת וגם ירשת", שגם אם אין היא נכונה ואין לה צידוק במובן המשפטי, במובן הציבורי היא מובנת בהחלט. כולנו יודעים למי הצביע יגאל עמיר. התוצאה - יאוש מצד השמאל, התרסה מצד הימין, חוסר לגיטימציה - מצד השמאל - לממשלו של נתניהו, עוד מיומו הראשון.
נמשיך. הכנסת מעבירה חוק, המסדיר את נוהלי יום הזכרון ליצחק רבין. חברי הכנסת נמנעים מלקבוע את התאריך המוכר לכולם, הרביעי בנובמבר, ובמקומו קובעים את התאריך העברי, תאריך שיש צורך במאמץ לזכור אותו. התוצאה המתבקשת: בבתי הספר יזכרו את התאריך - בשביל זה יש מערכת חינוך - אבל לא בשום מקום אחר. ובבתי הספר, הרי, אסור לדבר על פוליטיקה; אז על מה ידברו? ידברו על אחדות, כמובן (והאם אחדות איננה פוליטיקה?).
עוד: מתחיל המסע המבחיל של "צו פיוס". על פי מסע הפרסום הזה, אין בישראל ערבים; יש רק אנשי שמאל וימין שנורא אוהבים זה את זה. אנשי מפד"ל ומרצ, אנשי מחנה הרוצח ואנשי מחנה הנרצח, מתחבקים בפומבי. בבתי הספר של המפד"ל מדברים על הערצה לרוצח; הנושא מושתק במהירות.
הלאה. תיאורית הקונספירציה מקבלת תאוצה, ושר האוצר נאמן - חובש כיפה, למי שצריך תזכורת - מעלה אותה בישיבת הממשלה. איש אינו מזכיר כמה עובדות בסיסיות: בניגוד לרוב תיאוריות הקונספירציה האחרות, שנבנות על תעלומה בלתי פתורה, כאן יש רוצח שהודה במעשיו ואף התגאה בהם. אשר לשאלה מי צעק "סרק, סרק" - התשובה פשוטה מאד: הרוצח עשה זאת, ובחקירתו הראשונה, ממנה חזר אחר כך, אף הודה בכך. הטענות לפיהן הרוצח טען כדורי סרק באקדחו, ואלו הוחלפו על ידי אנשי השב"כ בכדורים רגילים, מוכחשות על ידי הרוצח עצמו. כבן גאה ליהדות הלאומנית, הוא עומד מאחורי המעשה שעשה.
ויש עוד. לפני חצי שנה, מתנגדת עירית תל אביב לכתובת הברורה כל כך, "יצחק רבין נרצח בידי יהודי חובש כיפה", בטענה שהיא פוגעת ברגשות אזרחים דתיים, והכתובת מוסרת מהאנדרטה לנרצח. ההדחקה מגיעה לשיאה. אמש, בטכס האזכרה בכיכר רבין, לא הוצגו התמונות בהן לוחץ רבין את ידו של ערפאת; הן עתה מחוץ לקונסנסוס. מה נותר, אם כן, מיצחק רבין, ומרציחתו? בעלה של לאה?
אני יכול להבין את ההדחקה. מבט בהיר אל הרצח, גורמיו ותוצאותיו, עלולים בהחלט להביא את המתבונן למסקנה הלא נעימה שמלחמת אזרחים בישראל היא דבר סביר, ואולי מתחייב. מסקנה מפלצתית, לכל הדעות.
וכדי שלא להביט בה, שכחנו מי רצח, שכחנו מי נרצח, שכחנו וסלחנו.
אבל, כידוע, מי ששוכח את ההיסטוריה נידון לחזור עליה. לכן סביר ששוב, בעתיד הלא כל־כך רחוק, נתעורר בתדהמה ונשאל איך זה קרה לנו. ואחר כך, כמובן, נדחיק שוב. הרי עשינו זאת כל כך הרבה פעמים בעבר, ושום דבר לא קרה...
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש