 |
אנחנו חשבנו שהפלסטינאים יוותרו על ה"חלום" שלהם לשלוט בירושלים. ואולי דווקא אנחנו אלו שנרדמנו וחלמנו? עורו, אחים, עורו!
|
|
| פוליטיקה • דב אנשלוביץ • יום ד', 1/11/2000, 8:59 |
|
| |
לפני מספר שנים, עם תחילת תהליך אוסלו, נשאל שמעון פרס את השאלה הבאה: "ערפאת טוען חזור וטעון כי לעולם לא יוותר על ירושלים. מה יהיה כשתסתיימנה הנסיגות וניגש להסכמי הקבע? הרי יש כאן בעיה שאינה ניתנת לפתרון." תשובתו של פרס הייתה בערך כך: "אז יש לו חלום. ואצלנו אין חלומות? לא שמעתם על 'שתי גדות לירדן'?"
בתשובה זו של פרס יש אולי כדי להאיר את ההנחה המוטעית והטעות הגדולה שביסודם של הנחות אוסלו, ואני מקווה שלפחות חלק מאלה שלא הבינו זאת אז, מבינים זאת עתה. מה קורה עכשיו, בעצם? ערפאת השיג את כל מה שיכול היה להשיג בהסכמי ביניים, והגיע לנקודה שבה אמרנו: "עד כאן. אם אתה רוצה עוד אנו רוצים שלום". תגובתו הייתה, בשלב ראשון, הבאה לכישלון השיחות המדיניות, ואלה הסתיימו באי השגת שלום. מצב כזה לכשעצמו היה יכול להירשם אולי כהישג לתומכי אוסלו: הפלשתינים קבלו מדינה בחלק מהשטחים; אמנם אין הסכמה, אך אנו בתהליך מדיני; יש לנו שקט, והצלחנו להשיג "הפרדה" מסוימת. אם ערפאת לא רוצה לקבל את הצעתנו - מצדנו שיישאר המצב כך לתמיד.
אבל ערפאת מבהיר לנו היטב: הדרישות הנוספות שלי אינן חלום נוסח פרשנות פרס. לא מדובר כאן ב"שתי גדות לירדן" של הרביזיוניסטים שלכם. אנחנו לא ניתן לכם שקט עד שנקבל את כל מבוקשנו, והצעירים שלנו מוכנים להקריב על כך את חייהם.
למעשה, הגענו, אולי מוקדם במעט ממה שהערכתי תחילה, לסוף תהליך אוסלו. אני חשבתי שהפלשתינים יעמדו על "פעימה שלישית" לפני שמגיעים להסדרי הקבע, אך כפי הנראה מה שהיינו מוכנים להעביר להם כך היה מעט מדי, והם החליטו שלא כדאי להם תמורת המעט הזה להאריך את חיי התהליך. אילו היינו מתפתים ומוכנים לתת להם הרבה יותר כפעימה שלישית, היינו מקבלים את אותו מצב אלים - רק מעט מאוחר יותר. בכל מקרה - לא הייתה שום אופציה אחרת.
הדבר הזה הוא ממש ברור ופשוט. אני הערכתי כל הזמן שכך יהיה, ומי שיטרח לקרוא את דברי ב"אייל הקורא" ייווכח בכך. אך משום מה, בשמאל קשה להשלים עם המצב. הדבר דומה לפולחן סטאלין ששרר אצלם בתקופה קודמת, גם כשהיה ברור לכל שמדובר בדמות מפלצתית, ועברו שנים רבות עד שהשתחררו מדמות "שמש העמים" שיצרו.
כפי שאטמו אוזניהם משמוע את דברי ערפאת וחבריו בעבר, כך הם אוטמים אוזניהם גם היום. אומר לנו שר החוץ המצרי: "תהליך אוסלו נגמר וצריך עכשיו משהו אחר"; אומרים לנו אנשי הרשות הפלשתינית: "נסכים רק למשהו אחר. התקוממות עממית ומו"מ במקביל." ובשמאל? שם עדיין נאחזים בחלום המטופש ומתכננים את הדרך חזרה לשולחן אוסלו, לדיונים על הסדרי הקבע. עמדתו של ברק, שמתעקש להיאחז ב"רעיונות קמפ דיוויד", היא ממש תמוהה, למרות שהיא נובעת כנראה מלחץ אמריקאי. ברק אמר בפרוש שההצעות המפליגות שלנו אינן תופסות ברגע שערפאת לא קיבל אותן. מה קרה עכשיו? ערפאת נעשה נחמד פתאום? למה צריך לתת לו פרס?
הטענות המושמעות משמאל , למשל בראיון עם לאה רבין ברדיו, או אפילו בדברים שנכתבים כאן ב"אייל", בהם מוטלת אשמת הכישלון בנו, ממש פאתטיות. הטענה המרכזית היא שאנו "משכנו וסחבנו" את מימוש ההסכמים במשך השנים האחרונות, לא מילאנו אותם לפי לוח הזמנים המקורי, עד שהדבר נמאס על הצד השני. הטענה הזו אינה נכונה בבסיסה. בהסכמי אוסלו אכן נקבע לוח זמנים למימושם, אבל מצד שני, לא הוגדר בדיוק גודל השטח שהיה אמור להימסר בכל שלב ושלב, וכניסה למו"מ נוסף שיגדיר במדויק את גודלם הייתה הכרחית. וכאשר נכנסים למו"מ, אי אפשר להאשים רק צד אחד בהתארכותם. באופן טבעי מתחיל וויכוח נוסף, והאחריות להתמשכות הדיונים נופלת על שני הצדדים שווה בשווה.
ונניח אפילו שעיכבנו - מה ההיגיון שדווקא כאשר כל העסק סוף־סוף מסתיים, הם נזכרים בעבר שבו כאילו הקשנו על חייהם, ומפוצצים הכל? אם באמת שאפו כל־כך לקו הסיום - הנה הוא הגיע! אי אפשר לראות בכך תום לב ורצון אמיתי להגיע לתכלית, לשלום.
ולאה רבין, מה היא אומרת? "בין בעלי וערפאת שרר אמון. האמון הזה נשבר. צריך לשתף את פרס למען האמון." נו, באמת. איך אפשר בכלל להשמיע טענות כאלה? ערפאת היה מסכים ליחס ששים ארבעים כמו שרצה רבין בגלל ששרר אמון, ואינו מוכן לקבל תשעים וחמישה אחוזים מברק בגלל שאין אמון? ומה פתאום אין אמון? שכחתם את העיקרון שנתניהו הוא "הבלתי אמין"? עם רבין זה לא היה מתפוצץ? פרס יכול לתקן את המצב?
טענה אחרת, שגם אני טעיתי תחילה לחשוב שהיא נכונה, היא שערפאת ביקש להשיג לעצמו הישג מדיני מסוים, ועם מימוש ההישג יחזור לשולחן אוסלו. כיום נראה כי לא כך הוא. מדובר בסיום סופי ומוחלט של התהליך. איני חושב שיש להם תוכנית ספציפית, אך יעד כללי יש להם: מדינה פלשתינית מהירדן עד הים. מעולם לא וויתרו על כך.
יש להם זמן. הם יתישו אותנו וימאיסו את חיינו עלינו תוך שימוש באחיהם אזרחי ישראל, ותמיכה של אויבנו מצפון בגבול לבנון, עד שלא נוכל לשאת זאת יותר. זו תהיה דרכם באופן כללי.
ואם לא נקרא היטב את המפה וניתן למצב פתרון צבאי חד וחלק, מבלי להתחשב בזעקות הצבועות של העולם, ובמיוחד האירופים - הם יחסלו אותנו, והמוות יהיה איטי וכואב.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש