מאמר של עפר סקר ב"עכבר העיר" עוסק בחזון העולם האפל והחיים העלובים, המשותף לקולנוע העתידני של שלושים השנים האחרונות. סרטים כמו "מלחמת העולמות", "מטריקס", "שליחות קטלנית" ואחרים, מציגים תמונה חוזרת של מציאות דיסטופית של ניכור ואימה, תמונה המתפרשת כחרדה מפני קידמה "ממאירה", כאשר המדע (טכנולוגיה, ביולוגיה) והעוסקים בו, נתפסים כאחראים המרכזיים לרע המתואר, או לכל הפחות משתפי הפעולה עמו. אך לא תמיד זו היתה תמונת העתיד. סרטים כמו "אודיסאה בחלל" שיצא ב-1968, ומלחמת הכוכבים (1977) מתוארים כסרטי הרפתקאות הרואיות ואופטימיות. אלו ואחרים קדמו ל"בלייד ראנר" (1982) שהקו האסתטי הקודר שבו מהווה אבטיפוס לסרטים עתידניים מאז. אחד ההסברים לשינוי זה המוזכרים בכתבה, הוא שרבים מן הסרטים העתידניים מבוססים על ספרים ואווירה ספרותית שקדמו להם בכמה שנים, ושתמונת העתיד בהם נקבעת במידה רבה על־ידי הרקע של כותביהם. עד שנות השישים הובילו את הכתיבה בתחום סופרים כדוגמת ארתור סי קלארק ואייזק אסימוב, שהיו גם מדענים. ככאלו תפסו הם את המציאות כטובה וכנמצאת במגמת שיפור. בשנים אלו החלו לבלוט סופרי מדע בדיוני כדוגמת רוברט היינלין, פיליפ ק. דיק וג'יי. ג'י. באלארד שנעדרו הכשרה מדעית, אך הביאו רקע תרבותי וכוונות ספרותיות. לכך הייתה השפעה מיידית, מאחר ו"אנשים מעולם התרבות, נוטים לחשוב שהכל חרא והולך להיות יותר חרא", כפי שמצוטט בכתבה. כיום, כמעט כל הכתיבה הבדיונית נוצרת על־ידי הקבוצה השניה.
|
קישורים
|