 |
|
על החיים מנקודת מבט מקוטלגת וידועה מראש.
|
|
| טור אישי • דפנה סחייק • יום ג', 17/10/2000, 21:41 |
|
| |
כשהיינו קטנות, דיברנו, אני וחברתי הטובה עדי, דרך צינור השקיה חלול - אני בקצה אחד, ועדי בקצהו השני. תכננו לחבר שתי קופסאות קוטג' בחוט, ולתקשר בעזרתן בין החדרים שלנו, ששתי קומות הפרידו ביניהם (אחת מאתנו קראה אז, כמדומני, על השלבים בהמצאת הטלפון). התכנית לא יצאה אל הפועל, אבל לפעמים נדמה לי כי אני מדברת מתוך קופסא.
כל אחד, בעצם, מדבר מתוך קופסא - קופסא של דעות, מקוטלגת היטב. אנשים לא תמיד מודעים לזה.
כתבתי בעבר על הבעייתיות של מצב בו ילד בן תשע־עשרה־עשרים יכול למצוא את עצמו חייב לפלוש לבית זר, לצעוק על אנשים מבוגרים ממנו, לגרום להם השפלה. המיקוד שלי לא היה בשאלה אם יש או אין מקום לדברים, אם יש או אין להם צידוק, אלא בעובדת קיומם.
דיברתי על מצב נתון, מצב שבו משהו ב"דיסטאנס" שבין הדורות נשבר. הפער בין הדורות, הכבוד למבוגר ממך, נראו לי, אז, חדים יותר, באופן כלשהו. היום אני רואה באותו אופן את הכבוד לאחר, גם כשאינו מבוגר. היחסים שבין אדם לאדם זר לו. משהו בסיסי שבין אנשים. משהו שנראה לי לפעמים קצת סדוק, לוקה בחסר.
כל מה שכתבתי אז נכתב מבלי להכנס לשאלות צבאיות, כמו הצורך לבצע מטלות מסוימות, הגיל האידיאלי לכושר, לאימונים, וכן, גם למשמעת. אולי גיל המתגייסים, מעבר להיותו כורח המציאות, הוא זמן מיטבי להטלת משימות מסוימות על אנשים. אך מה ההשלכות על נפשו של אדם שנכנס לבית במרדף או בחיפוש, שחייב לראות אישה בהריון שמגיעה למחסום, בדרכה לבית חולים, כ"פצצה מתקתקת" פוטנציאלית?
האם מי שעוצר בני 14 כדי לבקש מהם תעודת זהות, מי שעוצר "בעל חזות חשודה", מי שמביט בעולם מבעד למשקפיים של ניפוי מתמיד, של חיפוש נצחי אחר חבלה אפשרית, יכול לצאת אחר־כך לחיים כפי שהיה? האם הוא יכול "לנקות" את אותם משקפיים שהפכו כבר לאינסטינקט? והאם מי שעובד כך משך שנים יכול באמת לנתק עבודה מחיי יומיום? האם החספוס לא גולש לחייו?
לא היה אז ולו אדם אחד שלא שייך את דברי לפוליטיקה. כולם קטלגו את מה שכתבתי, ואותי - תגובות של קופסא: "טוב, זה בנאלי, התמימות המצטדקת של השמאל"; "תיקחי את מה שכתבת ותנסי להחיל את זה על מתנחלים. לא, חלילה, זה משהו אחר" (את זה, אולי, הייתי צריכה לעשות - לצורך המסר); "מעניין אם היית הומאנית כל־כך גם מול זורקי אבנים"; "זו התייפייפות של שמאלנים" - וכן הלאה וכן הלאה, תיבת פנדורה שלמה שפתחתי לרווחה.
מקרה הפוך היה כשהתווכחתי עם תומך נלהב של "שלום עכשיו". עצם העובדה שלא הסכמתי איתו, שכנעה אותו מיד ומעבר לכל ספק סביר כי אני תומכת נלהבת של בנימין נתניהו (מה שרחוק, אגב, מהאמת). הויכוח גלש ל"הסתכלות הפסימית הנצחית של אנשי הימין", לדיון מעמיק בפארנויה ושורשיה בעם נרדף ובגלות, וכמובן - לרעיון "ארץ ישראל השלמה".
עולם הקופסאות לא שמור לפוליטיקה לבדה: אנשים תהו מה משמעות הברכות של נרות חנוכה, או יום כיפור, לאדם חילוני; מה אומרים לו החגים, ובעיקר - מה חשיבותה וקדושתה של ירושלים לאדם שאינו חובש כיפה, או לאישה שלא לובשת חצאית. ההתנגדות שלי לרעיון ההתנדבות כחלק מהקבלה לתואר שני בפסיכולוגיה הפך אותי לאדם אגואיסט וחסר אמפטיה לזולת, ממש כשם שהחברות שלי עם מישהי עיוורת הפכה אותי, אוטומאטית, לסמל של רגישות.
קיטלוג הוא תכונה אנושית, מעבר לתרבות או לחברה, מעבר לשוני בין אנשים. אנשים מקטלגים, כי כך נוח להתייחס ולהגיב: אנחנו מקטלגים חיות, צבעים, וגם בני אדם. אנחנו מקטלגים אנשים על־פי גילאים, על־פי ארץ מוצאם, או על־פי קבוצת שייכות כזו או אחרת. אנחנו מקטלגים, כי זה טבע האדם. כי זו דרך יעילה ומהירה יחסית לקבוע מי לנו, מי לצרינו; מי דומה לנו, עם מי יש לנו מהמשותף, עם מי נתקשר בקלות, למי יש סיכוי טוב להבין אותנו. אנחנו מקטלגים, כי זו דרכו של עולם. כשיש לנו זמן, וכשיש לנו סיבה להתאמץ ולראות מישהו בפרטי פרטים, אנחנו לא מקטלגים. אבל לרוב, זה פשוט לא מעשי - אנחנו צריכים להגיב מיידית, יש לנו עוד דברים לעשות, או שמשהו פשוט לא מספיק מעניין בכדי שנתאמץ.
אבל לפעמים הקול שלי קצת חלול כשהוא בוקע מתוך הקופסא. אולי הפתרון הוא רק באנשים הקרובים באמת, שלומדים להכיר את האופי והשפה שלנו, ולדעת איפה אנחנו מתאימים לקופסא ואיפה לא. ואולי, יתכן כי אנו עושים עוול לאנשים, וגם לשפה. אחרי הכל, המילים הן מותר האדם - היכולת שלנו לתקשר, להסביר זה לזה, להבין זה את זה, לבחון כוונות ואמירות לעומק - ולא להסתפק בהגדרות כוללניות. כמו כולם, גם אני, לרוב, מוצאת את עצמי חוטאת באותו מקום; אך נראה לי כי על פי הפעמים בהן כן בחנתי את עצמי, אני יכולה לומר שההשקעה שווה את המאמץ.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש