 |
|
חוק זכויות החולה מונע מהחולים זכות בסיסית חשובה אחת - הזכות שלא לדעת.
|
|
| חברה וכלכלה • יובל רבינוביץ • יום א', 15/10/2000, 22:02 |
|
 |
|
| (צילום אילוסטרציה: קרלוס פאאס) |
|
"לא יינתן טיפול רפואי למטופל, אלא אם נתן לכך המטופל הסכמה מדעת".
(חוק זכויות החולה תשנ"ו 1996, סעיף 13(א)).
מה יכול להיות יותר לגיטימי, צודק ונכון? הרופא החליט לעשות פעולה לחולה, לחטט בקרביו, לדקור אותו, לחשמל אותו, לשטוף את קיבתו או לתת לו טיפול תרופתי. מובן שאסור לרופא לעשות זאת בניגוד להסכמתו!
חוק זכויות החולה כרוך בצורת חשיבה מסויימת. לא עוד פטרונות, שבה הרופא הוא כל יכול, והחולה מציית לכל הוראותיו. על החולה להבין ולהסכים. האם הדבר כה חד וחלק? הנה דיאלוג מהחיים:
רופא: שלום אדוני. יש לך הפרעה בקצב הלב, שאם תימשך היא עלולה לסכן אותך. אנו ממליצים לבצע הרדמה כללית ואז לתת לך מכת חשמל לא חזקה. לאחר מכן אתה תתעורר ותוכל להשתחרר לביתך.
חולה: דוקטור, זה לא מסוכן?
רופא: יש בכך סכנה מסויימת, במיוחד בשל ההרדמה הכללית. הסיכון הוא קטן מאד. הסכנה באם לא נעשה זאת היא גדולה בהרבה. אנחנו באמת ממליצים לך לעבור זאת.
חולה: בסדר, אני מסכים.
(המיכשור הכרוך בפעולה מובא ומוצב ליד החולה).
חולה: דוקטור, זה לא מסוכן?
רופא: כמו שהסברתי קודם, הרבה יותר מסוכן לא לעשות זאת.
בנו של החולה: זה בסדר, אבא, זה מה שאתה צריך.
חולה: בסדר, אני מסכים, אבל דוקטור - זה לא מסוכן?
רופא: לא. זה לא מסוכן.
חולה: בסדר, אני מסכים.
(הפרוצדורה עברה ללא תקלה והחולה שוחרר לביתו).
נסיונות חוזרים ונשנים להסביר לחולה את הסיכון מול הסיכוי התנפצו אל מול שאלתו התמימה. רק לאחר שהרופא שיקר לחולה התאפשרה הפעולה. במקרה זה הדבר הבולט הוא שכולם היו שותפים לשקר: הרופא, בנו של החולה והחולה עצמו. החולה הרי שמע את התשובה הנכונה שוב ושוב, וכל הזמן אותת שהוא רוצה לשמוע תשובה אחרת. לכשניתנה התשובה שהניחה את דעתו, הוא שיתף פעולה, למרות שידע שזו אינה התשובה שהרופא רצה מלכתחילה לתת. אין ספק שהרופא עבר על החוק. הוא לא וידא שהחולה מבין את ההסבר. עם זאת - הוא דאג לאינטרסים של החולה וכיוון בדיוק לרצונו הלא מפורש של החולה.
לשון החוק, שציטוט ממנו מופיע בפתח דברי, נמשכת כך:
"לשם קבלת הסכמה מדעת, ימסור המטפל למטופל מידע רפואי הדרוש לו, באורח סביר, כדי לאפשר לו להחליט אם להסכים לטיפול המוצע; לעניין זה, "מידע רפואי", לרבות -
- האבחנה (הדיאגנוזה) והסכות (הפרוגנוזה) של מצבו הרפואי של המטופל;
- תיאור המהות, ההליך, המטרה, התועלת הצפויה והסיכויים של הטיפול המוצע;
- הסיכונים הכרוכים בטיפול המוצע, לרבות תופעות לוואי, כאב ואי נוחות;
- סיכויים וסיכונים של טיפולים רפואיים חלופיים או של היעדר טיפול רפואי;"
בנוסף לכך שהן החולה והן הרופא זקוקים למשפטן צמוד כדי להבטיח שהחוק מתבצע כלשונו, אין בכל האמור לעיל כדי להבטיח זכות יסודית של החולה, שהיתה בתוקף עד שנחקק החוק: הזכות שלא לדעת. הזכות להעביר את ההחלטה למישהו אחר, שסומכים עליו. חלפו הזמנים שהחולה יכול היה לומר: דוקטור, אני סומך עליך, עשה מה שאתה מוצא לנכון. הרופא נדרש להלום בו בכל הכח, עם כל אבחנה מכאיבה. יש לך סרטן. אפסו הסיכויים להצילך. ימיך ספורים. על הרופא להתעלם מרצונו של החולה שלא לשמוע. על הרופא להתעלם מרצון המשפחה. אסור לרופא אפילו לגלות למשפחה לפני שהוא מגלה לחולה. המשפחה אינה צד בעניין, מבחינת החוק.
מה שקרה כאן הוא החלפת פטרונות מסוג אחד בפטרונות מסוג אחר. במקום שהרופא יחליט מה טוב לחולה, בא החוק ומחליט. דא עקא שהחוק גוזר גזרה שווה עבור כל החולים. הוא אינו מבדיל בין ההדיוט הנבון והמשכיל, הרוצה לדעת את כל מה שניתן, לבין הקשיש החרד, שכל עניין הסמכות שניתנה לו פתאום לפסוק בעניין שבו אינו בקי זר לו.
בעיה אחרת היא עושר המידע. יש תרופות שלגביהן תוארו אלפי סיבוכים. עד כמה אני מחוייב להסביר כל אחד מהם? האם בכל פעם שאני מטפל בדלקת גרון אני צריך להסביר לחולה שקיימים מקרים נדירים בהם האנטיביוטיקה משמידה את חיידקי המעיים ומאפשרת השתלטות של חיידק אלים וקטלני על המעיים? האם עלי לומר לו שאנטיביוטיקה יכולה לגרום למותו בשל הלם אנאפילקטי הנובע מרגישות יתר לתרופה?
כשאני מביט לתוך עיניו של חולה המתלונן על כאב ראש - האם עלי לומר לו שמטרת הבדיקה היא לוודא שאינו סובל מגידול ממאיר במוחו?
אין ספור פעמים הסברתי לחולה שאני מציע לו לעבור פעולה מסויימת, ושמעתי ממנו: הסבר זאת לבני, או לאשתי, או לבעלי. אני אינני מבין בכך. מובן שההסבר ניתן למשפחה כפי שביקש החולה, אך בסופו של דבר החולה נדרש לחתום על הסכמה לפעולה, שבה מופיעה ההצהרה השקרית שמהותה של הפעולה והסיכונים הכרוכים בה הוסברו עד תום לחולה, והוא הבין את ההסבר.
לא אחת שמעתי מבני משפחה שאסור לומר לחולה שהוא סובל מסרטן סופני. הדבר עלול להביא לדיכאון ולהתאבדות שלו. רוב הרופאים מכבדים את רצון בני המשפחה ועוברים על החוק. הסיבה היא מאד פרוזאית - החולה הוא חלש ולא יוכל לפתוח במאבק משפטי. לעומת זאת, משפחה נרגזת יכולה למרר את חיי הרופא בתביעות סרק במשך שנים. כלומר - לא הצדק מנחה כאן את הרופא, וגם לא טובת החולה. זכור לי לפחות מקרה אחד שבו ביקשה חולה צעירה שלא לדעת על מחלתה, שהיתה סרטן ממאיר במיוחד של ארובת העין. גם בעלה ביקש זאת. הרופאה האונקולוגית לא כיבדה את בקשתה, והסבירה לה בפרוטרוט שהיא עומדת למות ושעליה להיפרד מהיקרים לה. המשפחה זעמה. החולה חששה לעזוב את בית החולים אפילו לרגע, ונותרה בחרדה קיצונית עד מותה הבלתי נמנע. בתקופה ההיא החוק לא היה קיים, אך הוא בסך הכל ביטוי של רוח חדשה שהחלה מנשבת. אין ספק שהאינטרסים של החולה לא נשמרו. לשון החוק (שעדיין לא היה קיים) כובדה עד תום.
למען ההגינות, אציין כי החוק מציין אפשרות שלא לומר לחולה את האמת, באם תחליט ועדת האתיקה של בית החולים שאמירת האמת תזיק לחולה. ברוב בתי החולים כלל לא הוקמה ועדת אתיקה לנושא זה, ומעולם לא נתקלתי במקרה בו נעשתה ההחלטה על אי שיתוף החולה בענייניו כחוק.
כיום יש טפסים במקום רופאים; את מקום היחס בין החולה והרופא החליף העימות המשפטי; במקום להסביר לחולה ולעזור לו להבין ולהחליט, מחתימים אותו על טפסים - רובם ככולם עוסקים בשיחרור הרופא ובית החולים מהאחריות הנובעת מההחלטה. אם מתרחש סיבוך כתוצאה מפעולה, לא עוסקים בשאלה באם ההליך היה מוצדק, אלא בשאלה האם החולה חתם על הטופס המתאים.
כאשר חולה נדרש להחליט באם יש לנסות לכרות איבר עם גידול כדי לנסות להציל את חייו, או לגסוס מסרטן, הוא בדרך כלל אינו יודע כיצד נראה חולה סרטן גוסס, וכיצד נראה חולה שחלק גדול מהמעי שלו הוצא בניתוח. כיצד יחליט איזו מהאפשרויות האיומות הללו היא הרע במיעוטו? מנסיוני, אני יכול לומר שניתן להחתים חולה כמעט על כל הצהרה, משום שהרופא נמצא בעמדת כוח יחסית למטופל. באופן לא מודע רוצה המטופל לשאת חן, ואם אומרים לו לחתום, הוא חותם.
מאידך - יש חולים שההחתמה עצמה מטילה עליהם מורא, וכבר שמעתי מחולים שהם מסכימים לפעולה, אך אינם מסכימים לחתום. שמעתי חולים המאשימים רופאים בכך שהם מסתירים מהם משהו: הבדיקה ודאי מסוכנת יותר ממה שנאמר להם - אחרת הם לא היו נדרשים לחתום על הסכמה לביצועה.
ההצהרות האלו הולכות ומתפשטות, וגורמות לרופא להפסיק לחפש את הטוב ביותר עבור החולה. כיום הוא עוסק בשאלה - כיצד ייראה הדבר לבית משפט באם דבר מה ישתבש? גם בית המשפט נדרש להכריע בעניין שעליו הוא יודע מעט מאד.
אחת הבעיות הנפוצות בבית החולים בו אני עובד היא המתנה ממושכת של החולה בחדר המיון לבדיקת הרופא הראשונה לאחר הגעתו. כתוצאה מכך, עוזבים חולים נרגזים את חדר המיון מבלי שנבדקו. כדי להתמודד עם נזק אפשרי לחולה, נולדה הצהרה חדשה, עליה חותם כל חולה המגיע לחדר המיון, בה הוא מתחייב שלא לעזוב את חדר המיון מבלי שייבדק. זו הצהרה מוזרה. מהי סמכות חדר המיון להחזיק אדם כנגד רצונו? האם נתבע לדין את העוזבים על הפרת חוזה? כך ממשיכים להתנהל להם החיים - החולים חותמים על הצהרה שאינם טורחים לקרוא, אינם מקיימים את מה שהתחייבו אליו בהצהרה, והרופאים מאבדים עניין בטובת החולה, שהרי הוא חתם, הוא עזב, והוא יישא בתוצאות.
שלא לדבר על כך שלפחות מחצית מהחולים חותמים על הצהרה הנכתבת בשפה שבה אינם שולטים. בדואיות קשישות, שאינן יודעות קרוא וכתוב בשום שפה, מטביעות את אצבען על הצהרה האומרת שהן יודעות שהזרקת חומר ניגוד בבדיקת CT כרוכה בסיכון להתפתחות תופעות אלרגיות קשות (שכיחותן, אגב, היא 1:2500) ולמוות (שכיחות משוערת 1:18,000-1:100,000).
ועדות בדיקה של בתי חולים לקביעת תקלות בטיפול הפסיקו להתקיים, מחשש שהפרוטוקולים שלהם יגיעו לבתי משפט, וישמשו נגד רופאים שטעו במתן הטיפול. בכך נמנע השיפור בטיפול הרפואי, אך משתפר הטיפול המשפטי בענייני הרופאים.
והפתרון? לא נראה באופק. הדור החדש של הסטודנטים לרפואה לא מכיר מציאות אחרת. החולים, שרובם המכריע שייך לדור אחר, ימשיכו לסבול. החוק ישרת היטב את הדור הבא של החולים, המעודכן יותר. הרופא המחפש את הטוב ביותר לחוליו הולך ונעלם.
הכותב הוא רופא פנימי בבית החולים סורוקה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש