 |
|
''ושלום לכל קוראי הטור, שלא יהיו עימנו בשבוע הבא, כי ייהרגו בתאונת דרכים בצומת עין-הקורא''.
|
|
| טור אישי • אייל בירנברג • יום ו', 29/9/2000, 10:29 |
|
| |
מדי פעם, כשאני מוצא עצמי חסר תעסוקה או מעש מסיבה זו או אחרת, אני נוהג להדליק את מקלט הרדיו שברשותי ולמצוא בו נחמה. גלי־צה"ל היא על פי רוב התחנה עליה נחות אוזני. עם כל הבעייתיות שבתחנה צבאית כלל־ארצית, עם כל חוסר המקצועיות שנוהגים לייחס לאנשים הצעירים העוסקים במלאכה בתחנה - עם כל אלה, ואולי בגלל כל אלה, אני מגלה לאחר האזנה של עשר דקות לכל היותר כי חיוך גדול פשט על פני. גל"צ היא תחנה צעירה דינמית ושנונה, כזו שלא תחדל עד אשר תגרה את סף המחשבה של המאזין. תחנה שההאזנה לה דומה לגירוד מציק, אך נעים, המתפשט מהשכמות ומטה אל הגב. כזו היא.
כזו היא גם התוכנית "יש עם מי לדבר" (ימים א'-ה', 15:00 אחה"צ). במסגרת מגבלות ז'אנר תכנית־השיחות־עם־המאזינים, מצליחים השדרנים לתעל את התוכנית לתכליתיות ראויה. גם עורכי התוכנית, שרצה כבר קרוב לעשרים שנה, ראויים לשבח על בחירת המאזינים המדויקת - הם מעלים לשידור מאזינים בעלי מגוון דעות ומחשבות.
ובין כל אלה צץ לו פרט קטן המעיב על התמונה כולה. אריה מליניאק שמו. אין לי דבר נגד מליניאק. לא אישי, ואפילו לא מקצועי. מליניאק עושה את עבודתו נאמנה: הוא מתמצא בנושאי הספורט, ברזי השידור ברדיו, וגם מכיר את דרכו בנפתולי הפוליטיקה הישראלית. "אז מה רע?", לבטח תשאלו. והתשובה - סתומה תהיה, ותצריך הסבר גם לאחר שתנתן. אבל למה להקדים את המאוחר, הרי התשובה:
הסוף. סוף התכנית הוא רע.
מליניאק זה נוהג לפתוח בימי השידור שלו את התוכנית "יש עם מי לדבר" בנוסח זה או אחר של ברכת נסיעה זהירה ובטוחה. עד כאן הכל תקין. הכל היה ממשיך כך לולא היה בוחר להפרד ממאזיניו בנוסח הבא, או אחר הדומה לו:
"כאן מסתיימת תוכניתנו. אני הייתי אריה מליניאק. ערב טוב ולהתראות לכולכם. להתראות בעיקר לאלו מכם שלא יהיו עמנו בשבוע הבא - כל אלה שיהרגו בתאונות דרכים במהלך השבוע הקרוב".
אינני מפקפק בכוונות הטובות, אולם אמר כבר מי שאמר, כי הדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות. אריה מליניאק נוטל על גבו את המלחמה בתאונות הדרכים ומנסה לעשות מעשה מחנך. אולם הטקטיקה היא טקטיקת ההלם, טקטיקה בזויה של הפחדה.
אל תבינו אותי לא נכון. אני לא נעלב באופן אישי ממליניאק. לא מציקה לי העובדה שהאיש נפרד ממני כאילו מותי מנוי וגמור כבר, ונכתב בידי שמים. השאלה המציקה לי היא - מה תחשוב על הענין האם שתקבל, למחרת ההאזנה לתוכנית, את הטלפון המחריד שיבשר לה על מות בנה בתאונה בצומת דרור.
יש משהו מחריד בצורת ההתבטאות הזו. משהו שמותיר אותך לא שקט בצורה הכי נוראה. ככל הנראה לזה כיוון מליניאק. הוא רצה לזעזע. אבל אצלי, כמו אצל רבים - נוצרת תחושה כבדה של מועקה בלב. וכשליבך טרוד, מוחך טרוד. אין צורך להסביר כיצד משפיע מוח טרוד על תפקוד בנהיגה. הייתי רוצה מלחמה בתאונות דרכים, אבל לא כך. המלחמה היא בחינוך, המלחמה היא בהסברה, המלחמה היא באכיפה, המלחמה היא בכל אלה, אבל לא כך, לא בנפנוף המוות אל מול עיני המתבונן. מראות קשים יביאו עצימת עיניים. יביאו נזק יותר מתועלת.
מליניאק לא בודד במערכה. כמוהו נוהגת גם המועצה למלחמה בתאונות הדרכים. "חושך, מוות בית־קברות", הוא משפט הלקוח מאחד התשדירים שלה, המרמז על מות ביתך הקטנה בתאונת דרכים (הו כמה לא תרצה שזה יקרה נכון? אז תעשה טובה ותסיע אותה באוטו, או לפחות תיקח אותה ביד). גם תשדיר הטלוויזיה המראה שורת גופות, כשעל כל אחת מהן מודבקים פתקים, ועליהם מצוינות מהירויות בסדר עולה, לא מוסיף יוקרה למועצה. "חזק", יאמר כל מי שייצפה, "אבל אני נורא ממהר עכשיו", יוסיף ומיד יוכיח את אפקטיביות התשדיר (כלומר, את הדפקטיביות שלו). תשדירים חסרי־ערך, טקטיקות חסרות־אפקט. כסף מבוזבז.
התוצאות מדברות בעד עצמן. מספר תאונות הדרכים בעשר השנים האחרונות שומר על יחס ישר לגידול במספר כלי־הרכב שעל הכביש. נדמה כי מישהו מנסה לצאת ידי חובה. תשדירים מהסוג הזה, אמירות מהסוג הזה, מותירים רושם גדול. "הם באמת מתאמצים להילחם בתאונות", אמר לי אדם שראה את התשדיר בעין בלתי מזויינת. אבל דרכו של רושם - לפוג. האפקט המרשים לא חודר, לא מותיר את טביעתו. בצה"ל הצליחו בשלוש השנים האחרונות להוריד את מספר תאונות הדרכים לשישית מגדלו לפני כן, באמצעות לחימה אפקטיבית, אמיתית. לחימה של הסברה, של אכיפה, לחימה של יומיום. נדמה כי למערכות האזרחיות יש בכל־זאת מה ללמוד מצה"ל. נדמה כאילו יקח זמן עד שמליניאק יפנים שכדי לתרום משהו אמיתי למלחמה בתאונות הדרכים לא מספיקות פרובוקציות.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש