דמי לעצמך שאת נמצאת ליד מסילת רכבת, ומבחינה בקרונית שגולשת במדרון. במרחק מה לפני הקרונית נמצאים על המסילה חמישה אנשים שאין באפשרותם להבחין בסכנה המתקרבת. גם את אינך יכולה להזהיר אותם ממותם הוודאי שנמצא במרחק שניות ספורות מהם. אם את מעדיפה נוסח מקברי יותר, נניח שחמשת האנשים נכבלו למסילה על ידי פושע מטורף ואין שום דרך לשחרר אותם במועד. אמא שלך נהגה לומר שאין רע בלי טוב, ואמהות אינן טועות, כך שאת לא מופתעת לגלות שבין הקרונית לחבורה הלכודה ישנה הסתעפות של הפסים, ומה שעוד יותר משמח הוא שהמתג נמצא בהישג ידך ואת יכולה להסיט אותו כך שהקרונית תסור למסילה הצדדית וחמשת ידידינו – הה, כמה מהר מתיידדים כשעוברים חוויות מקפיאות דם ביחד – יינצלו. אבל אבא שלך נהג לומר שאין טוב בלי רע, ואבות אינם טועים, כך ששוב אינך מופתעת כשאת רואה שגם המסילה הצדדית אינה פנויה, אלא שעליה נמצא כבול אדם אחד בלבד. יש בידייך אפשרות להציל חמישה אנשים במחיר הריגתו של אחד. הקרונית ממשיכה להתדרדר, ידך על המתג, זיעה קרה גולשת ממצחך ומערפלת את עינייך, הלב שלך מאיץ לתחומים שגורמים לקרדיולוגים להתאבד, ואין לך עם מי להתייעץ. מה את עושה? ליתר דיוק: מה את חושבת שצריך לעשות, שנכון לעשות, שמוסרי לעשות (אלה אינן שלוש שאלות שונות)?
(צילום אילוסטרציה: סתיו כהן)
זוהי דילמת הקרונית המפורסמת, פחות או יותר כפי שנוסחה בשנת 1967 על ידי פילוסופית משועממת בשם פיליפה פוט (Philippa Foot) – למרות שמסופקני אם אביך ואמך הופיעו בנוסח המקורי. אם את חושבת שנכון להסיט את המתג, את חושבת כמו 90% מהאנשים בערך, וגם – אם זה חשוב למישהו – כמוני. יתר על כן, אם לא שמעת על הדילמה מעודך את בטח די משתוממת שמישהו בכלל מקדיש מחשבה לעניין טריוויאלי כזה. כפי שתיווכחי במהרה יש המשך, אבל נעצור כאן רק לרגע; הרגשתם של רוב האנשים שהסטת המתג היא מעשה מוסרי מתאימה למה שנקרא "האסכולה התועלתנית" של המוסר, לפיה מעשה מוסרי הוא מעשה שמגדיל את סך כל האושר האנושי. שמות שקשורים לאסכולה הם ג'רמי בנת'אם (Bentham) שנחשב למייסדה, מיל (האב ג'יימס ובנו ג'ון סטיוארט) ורבים אחרים, ועל פניה היא נשמעת סבירה לחלוטין, גם אם יהיו מי שירצו להוסיף למשוואה את אושרם של בעלי חיים אחרים, השד יודע לפי איזה שקלול, אבל זה עניין צדדי למדי. אחרי הכל, אומרים התועלתנים, איזו מטרה נעלה יותר אפשר להעלות על הדעת?
תועלתנות חסרת תועלת
למרות קסמו הראשוני של הרעיון, הוטחה בו ביקורת מסוגים שונים. המשכנעת ביותר, לדעתי, היא שחוץ מאשר בנסיונות מחשבתיים כמו השעשוע העכשווי שלנו, אין שום דרך בעולם לעשות את החישוב, כי "אושר" או "רווחה", או כל תאור אחר של ההוויה האנושית אינו ניתן למדידה ולחיבור. יתר על כן, העקרון הזה דורש שכל האנשים בעולם יהיו שווי מעמד עבור עושה המעשה הנידון, ואסור לו להעדיף את קרוביו וידידיו על פני זרים גמורים. אם לדעתו של הפעיל המוסרי שלנו איזה ילד עני בסודן יפיק יותר אושר מהסוכריה שבנו שלו ביקש ממנו, הסוכריה נוסעת לאפריקה והילד מסתפק בהסבר טרחני על פילוסופיה, כאילו שוד הממתק לא היה גרוע מספיק גם בלי זה. אני לא חושב שבני משפחתו של אדם כזה יחרטו על מצבתו "כאן טמון איש מוסרי", ולו רק מפני שאף אחד לא יטרח לבנות עבורו מצבה. אבל מכת המוות הסופית לרעיון הוא הוואריאנט הידוע בתור "חדר הרופא": תאר לעצמך שבגלל כאב גרון קליל פנית לרופא כדי לקבל כמה ימי חופש מהעבודה, ולאחר שהוא גומר לבדוק אותך בקפידה הוא מודיע שיש לו שתי בשורות עבורך, אחת טובה ואחת רעה: הטובה היא שחוץ מזיהום קל בגרון אתה בריא לגמרי, והרעה היא שאתה מתאים לתרומת איברים עבור חמישה פציינטים שלו שעומדים למות בקרוב. התועלתנות, מסביר לך קבורקיאן, מחייבת אותו להציל אותם! לפני שאתה מספיק להגיד "עמנואל קאנט" מחט ההרדמה כבר תקועה בצוארך – המניאק ראה יותר מדי דקסטר – והמחשבה האחרונה שעוברת במוחך היא ללא ספק שהתועלתנות היא לא האסכולה החביבה עליך.
מכל מקום, במקרה הספציפי שלנו נראה שההסתייגויות האלה אינן תופסות כי הסיטואציה שבנינו מעקרת אותן: גם אם חיי אדם אינם ניתנים לכימות, וגם אם לדעתנו עקרונות המוסר חייבים להתיר מידה מסוימת של העדפת קרובים, קשה להתווכח עם ההרגשה שבמקרה שלפנינו טובים חמשת האלמונים מן הפלמוני האחד, כך שאותו רוב שמצביע בעד הסטת המתג משתמש, ביודעין או לא, בנימוק תועלתני. המיעוט המסרב אוחז בגישה שאין שום יוצאים מהכלל האוסר על רצח, והסטת הקרונית פירושה רצח האיש על המסילה הצדדית. בעיניהם ההבדל המכריע הוא בין נקיטת פעולה להמנעות ממנה, ולא בין התוצאות. אני מניח שקאנט היה מצטרף אליהם (הוא, כידוע, לקח את הרעיון הקטגורי שלו לקיצוניות לפיה אסור לשקר אפילו כדי למנוע רצח).
מראה מעל הגשר
ג'ודית תומסון (Judith Thomson) פיתחה את סיפור הקרונית, ובין השאר הציגה את הגירסה הבאה, שנקרא לה בהמשך "דילמת הגשרון": אותה מסילה, אותה קרונית, אותם אנשים, אבל אין שום מתג הצלה. במקומו, את עומדת על גשרון מעל המסילה ולידך איש שמן שאת יכולה לדחוף מטה כך שהוא יבלום בגופו את הקרונית – זאת הסיבה לכך שהוא חייב להיות שמן בסיפור שלנו – אבל אין ספק שהוא ייהרג כתוצאה מכך. עכשיו את בטח תופרת כל מיני תסריטים היפותטיים שישאירו את המסכן חי, או מנסה להתחמק בטענה שממילא אינך יכולה לדחוף איש כבד כזה, או להציע את עצמך במקומו, אז בבקשה תפסיקי. זהו ניסוי מחשבתי, כן? אלה הם התנאים, ואין בלתם: חמישה אנשים יינצלו בודאות ממוות בטוח במחיר חייו של איש אחד. מה את עושה עכשיו? 90%-80% מהאנשים, תלוי איזה אתר אינטרנט את שואלת, אומרים שבתנאים האלה לא מוסרי לדחוף את המעצור האנושי אל המסילה. מה קורה כאן? הרי מבחינת השיקול התועלתני אין שום הבדל: יכולנו להציל חמישה במחיר מציאה ממש כמו קודם, אבל אנחנו חושבים שלא נכון לעשות כך. בניסויים שונים נמצא שאפילו אם מעלים את מספר הכבולים שיינצלו עד אלף, אחוז לא מבוטל מהנשאלים עומדים בסרובם לדחוף את השמן המעצבן הזה אל הפסים, אם כי יש קשר בין מספר הניצולים לבין אחוז המצדדים בדחיפה.
שני הניסויים האלה בוצעו על מאות אלפי נשאלים (אני לא מגזים, הדילמה הזאת היא הנושא שנחקר הכי הרבה פעמים בתחום האתיקה של אינטרקציות בין־אישיות. גם אתם יכולים ליטול בו חלק, למשל באתר הזה) מכל העולם, ולא נמצאו הבדלים מבחינת גזע הנשאלים, גיל, מין דת או השכלה. ככל הנראה הנטיות האלה הן אוניברסליות: לא משנה אם את פרופסור לאתיקה בהארווארד או נער צעיר באפריקה, אפשר לנבא בדיוק של 90% מה תחליטו. יוצא מן הכלל אחד: כשבניסוח הבעיה מציבים על המסילה רק שני אנשים ולא חמישה, נשים נטו להמנע מפעולה יותר מגברים. אין לי מושג למה, ואין לי מושג אם למישהו יש מושג.
יש כמה וכמה הסברים לשוני בגישה שלנו לשני המקרים, אבל הדבר הברור הראשון הוא שאיננו שופטים את המעשה רק על סמך התוצאות שלו, שהרי הן זהות בשני המקרים. זה כשלעצמו לא נורא מפתיע; מאחר ואיננו תועלתניים לחלוטין אנחנו רגילים להתייחס גם לגורמים נוספים כמו למשל כוונה, כפי שהדין הפלילי מוכיח. אלא שבשני המקרים שלפנינו גם הכוונה זהה: להציל את חייהם של חמישה אנשים. בכל זאת יש פילוסופים שרואים, בעקבות תומס אקווינס, פילוסוף ותיאולוג מהמאה ה-13, את ההבדל הבא: בדילמת הקרונית מות האיש נתפס כתוצא לוואי של הפעולה שלנו, בעוד בדילמת הגשרון הוא נגרם ישירות על ידינו. מבחינתם זה בדיוק ההבדל בין מעשה מוסרי למעשה לא מוסרי. קאנטיאנים יגידו בפשטות שאסור להשתמש באדם חי כעצם, ככלי, לא משנות הנסיבות. ברור שאינני טוען שהאנשים מכירים את האסכולות הפילוסופיות האלה, הרי לא כולם בוגרי האייל, אלא רק שבחירתם עולה בקנה אחד עם העקרונות המונחים בבסיסן, בדומה לכך שאינך צריך להכיר את התיאוריה הניוטונית כשאתה משליך נעל בית על החתולה הביתית.
צרות של אחרים
כדי לבדוק את ההשערות האלה, הוצעו שינויים מסוימים במערך הבעיה, ובלי להיכנס כאן לפרטים אומר רק שהתוצאות אינן תומכות בכך שאנחנו אקווינסיאניים או קאנטיאניים, כלומר מה שמפריע לנו בעיקר אינו הרצח המכוון של האיש על הגשרון, וגם לא האיסור על שימוש באדם כבחפץ, אלא משהו אחר. ההסבר שהכי מניח את דעתי שלי הוא שההבדל בין המקרים הוא פסיכולוגי, לא פילוסופי־תיאורטי. במקרה הראשון אנחנו משייכים במחשבתנו את האיש במסילה הצדדית לאותה חבורה של אנשים חסרי מזל שנמצאים בצרה, ולכן קל לנו להפעיל חישובים תועלתניים קרים. במקרה השני, האיש שעומד לידנו על אותו גשרון אינו מעורב מלכתחילה בארוע, ויש לנו רתיעה נפשית מלסבך אותו בצרתם של אחרים ולהטיל עליו את תפקיד הקורבן. מבחינה מסוימת הוא ואנחנו באותה סירה, שני צופים אקראיים, בעוד חמשת האחרים מהווים קבוצת התייחסות נפרדת מאיתנו. חיזוק מסוים להשערה נובע מהעובדה שכאשר מחליפים את האנשים בשימפנזים – והכוונה שלי היא לאנשים הפיקטיביים על המסילה והגשרון, לא לנשאלים – הקהל הרחב זורק את השימפנז המפוטם שלידו אל הפסים בלי שום הרהור שני; קל להיות תועלתני כאשר משלם החשבון מרוחק מספיק.
אלמנט נוסף שכנראה משחק תפקיד הוא שהאיש על הגשרון אינו אנונימי כמו החבורה הכפותה. אותו אתה רואה מקרוב, פניו ילוו אותך הרבה שנים, והצעקה שישמיע בדרכו מטה תקשה עליך להירדם במשך לילות ארוכים (האנלוגיה לגורלו של גלעד שליט לעומת קבוצה אבסטרקטית של נפגעים פוטנציאליים ממחבלים משוחררים נראית לי ברורה. לא ידוע לי על שאלון שבו אתה אחראי לכך שהשמן על הגשרון נמצא שם מלכתחילה, אבל אני מוכן להתערב על כיוון השינוי: תהיה רתיעה חזקה יותר מדחיפתו אל מותו). במפתיע, נראה שההשפעה של הגורם הזה אינה חזקה ביותר, כפי שעולה מגירסה אחרת של הדילמה, בה אינך נדרש לדחוף אף אחד, אבל הקרונית שתסיט עומדת לרדת מהפסים ולהרוג איש תמים שמנמנם לתומו בערסל בחצר ביתו שנמצא במקרה בסמוך. מסתבר שבניגוד לאיש על המסילה, אותו היינו מוכנים להרוג, חלק גדול מאיתנו אינו מוכן לקטול את האזרח המנמנם בשלווה במעונו. נראה שעובדת היותו לא מעורב מלכתחילה היא העובדה המכרעת, והיא שמרתיעה אותנו מלגרור אותו למערבולת גם כשהוא אנונימי.
מסתבר, אם כן, שגם בענייני מוסר השיקולים שלנו אינם רק לוגיים אלא מושפעים הרבה מרגשות. הרגע בו אנחנו מקבלים את האבחנה הזאת הוא הרגע לעזוב את הפילוסופיה ולעבור לפסיכולוגיה.
על אנשים כעכברים
אם מעורבים כאן רגשות, אמרו פיירקרלו ואלדסולו ודיויד דה־סטנו (Piercarlo Valdesolo & David DeSteno), הדעת נותנת שנוכל לשנות את ההחלטה אם נשנה את מצבם הרגשי של הנבדקים. הם חילקו את הנשאלים לשתי קבוצות, ודאגו לכך שאחת מהן תהיה במצב רוח משופר יחסית לשניה. לפני שאתם עוברים הלאה, עיצרו שניה ונסו לנחש את התוצאה. ניחשתם? (אני, אגב, טעיתי בניחוש) ובכן, מסתבר שהקבוצה במצב הרוח המשופר נטתה לנקוט בפעולה ההגיונית של הצלת החמישה במחיר חייו של האחד. ככל הנראה, מצב רוח טוב עזר להם להתגבר על הרגשות השליליים שמעוררת המחשבה על דחיפת מישהו מתחת לגלגלי קרונית מתגלגלת. אני לא יודע מה איתכם, אבל הידיעה שאפשר בקלות יחסית להשפיע על החלטות בענייני מוסר באמצעות מניפולציה רגשית פשוטה, היא ידיעה מדאיגה בעיני. הייתי רוצה להאמין שאנחנו קצת יותר עקביים, למרות שלא פעם מתברר שהמחשבה הקוגניטיבית־הגיונית שלנו אינה אלא כסות דקה על תהליכים יצריים שכלל איננו מודעים להם. נכון, פרויד אמר זה מזמן, אבל הייתי שמח לגלות שבתחום האנושי מכולם, תחום המוסר והמידות הטובות, אנחנו קצת פחות אימפולסיביים.
לשמחתנו, מאז המצאת ה-fMRI הפסיכולוגיה לא צריכה להתבסס רק על ניחושים אינטליגנטיים, אפשר פשוט להציץ ולראות. זה הזמן להכיר את ג'ושוע גרין (Joshua Greene), בעברו בוגר בפילוסופיה והיום פרופסור לפסיכולוגיה, שעשה קריירה בדיוק מזה: לאחר שהתעייף מקאנט, יום, רולס ואלפי ההוגים האחרים, הוא פנה לפרופסור יונתן כהן, ראש המכון ללימודי המוח באוניברסיטת פרינסטון, והציע לו לבדוק מה קורה במוחותיהם של הנבדקים בשתי הדילמות שלנו. לאחר שהפסיכולוג התאושש מההלם הראשוני – פילוסוף, אפילו זוטר, שחושב על נתונים אמפיריים הוא חיה מוזרה יותר מתנין צמחוני – הסכים פרופסור כהן לשתף פעולה, מה שהכתיר את גרין בתואר "ראשון הנוירו־פילוסופים". הממצאים היו מאלפים, אם כי לא מפתיעים במיוחד עבור מי שניסה באמת לדמות את עצמו במרכז הדילמה. כאשר הוצגה דילמת הקרונית, האזור הפעיל במוח היה זה שקשור לחשיבה הגיונית (אוהדי קאנט – זה המקום למחוא כפיים. הוא טען שהמוסר מבוסס על רציונליות). בדילמת הגשרון, הפעילות היתה מורכבת יותר: באזור הרציונלי היא פחתה, ולעומת זאת התגלתה פעילות באזור שקשור לרגשות, והכי חביב: באזור שמטפל בפתרון קונפליקטים. תמונת הנפש המתקבלת היא, אם כן, שהדילמה השניה מקבלת פתרונות שונים משני אזורים, מה שמחייב את הבורר להכנס לפעולה ולהכריע. זמני ההיסוס של הנשאלים עמדו בהתאמה לתאור הזה, דהיינו היו ארוכים יותר. עוד עובדה מעניינת היא שהמיעוט שתמך בדחיפת האיש היסס במשך יותר זמן. הפירוש שניתן לעובדה זאת היה שהתגובה הרגשית היא התגובה הטבעית, הרפלקסיבית, לסיטואציה, ודרוש זמן התלבטות גדול כדי להתגבר עליה אצל המיעוט שמסוגל לכך.
ראי הנפש (צילום: Radiology Picture of the day)
מובן שכל הסיפור הזה נשמע מגוחך למדי למי שימי תנועת הנוער נמצאים כבר מאחריו, בייחוד אם אינו נוטה לטיולים ליד מסילות רכבת משופעות, אבל דילמת הגשרון נמצאת איתנו בהרבה מקומות בחיים. אולי הכי רלוונטית לנו כישראלים היא שאלת הצדקתם של עינויים במקרה של פצצה מתקתקת, שאלה שכידוע נדונה גם בבג"ץ, אם כי בלי שהדיינים היו תחת דימות, כך שלא ברור עד כמה ההחלטה שהתקבלה היתה רגשית. אגב, שאלת מוסריותם של עינויים מקובלת גם כאחד השאלונים בסדרת הקרונית והגשרון, כמיצגת של גירסה לפיה האיש השמן אינו סתם איש, אלא הוא זה שכפת את החמישה אל המסילה (דילמת השמן הנבל). כפי שניתן לצפות, בהשוואה לדילמת הגשרון הרגילה, יותר אנשים מסכימים שלדחוף את הפושע אל המסילה הוא מעשה ראוי. אני מרשה לעצמי לנחש שבניגוד לטענת הבחירה האחידה בכל האוכלוסיות שהוזכרה קודם, כאן הישראלים דוקא כן נבדלים משאר העולם. לא ידוע לי אם נחקרה ההתפלגות של הישראלים עצמם בשאלה זאת, לפי השתייכות אתנית, דת, גישה פוליטית וכד', למרות שגם היא נראית לי קלה לניחוש: אני משער שערבים מתנגדים לעינויים יותר מיהודים, מוסלמים יותר מנוצרים ושמאלנים יותר מימניים. ככל שהסיכון קרוב אליך יותר גדלה ההזדהות שלך עם אוכלוסיית היעד (או החשש התת־מודע שלך להימצא בצד הסביל, תרתי משמע, של החוויה) ופוחתת התועלתנות הכלל אנושית שלך.
בחזרה לחדר הרופא
ההתעוררות הרגשית שאנחנו חשים בקשר למסכן שעלינו לדחוף אל מותו מובנת לחלוטין. קצת פחות מובנת עוצמת הרתיעה הטוטלית שלנו מהאפשרות לחיות בחברה שמתירה קיום סיטואציות מהסוג של "חדר הרופא". התגובה המיידית שלנו על חיים בחברה כזאת, גם בלי שנחשפנו לדילמה בנוסח הדרמטי שלמעלה, היא בניית תסריט אימים שבו אנחנו מככבים בתפקיד הקורבן ולא אחד מחמשת הניצולים, למרות שההסתברות להיות בצד הזוכה גדולה פי חמישה, כלומר תוחלת החיים שלנו בחברה כזאת גבוהה יותר. התמונה שקופצת לנו לראש מראה שני אחים חסונים גוררים אותנו, בועטים וצועקים, אל חדר הניתוח, ולא רופא סימפטי שמבשר לנו, כשאנו מחוברים למוניטור ומחליפים נוזלים עם הסביבה דרך צינורות פלסטיק דקים, שחיינו ניצלו. תוחלת החיים בכלל לא נכנסת לשיקול שכן הפגיעה באיכות החיים בגלל החשש הזה מאפילה עליה. אני חושב שגם דילמת הגשרון מפעילה אצלנו מנגנון דומה: הרגשת אי הנוחות נובעת מכך שקל לנו לראות את עצמנו בתפקיד האיש השמן, לאו דוקא בגלל הדיאטה שלא עשינו אלא בגלל החשש הכללי מכך שצרות של אחרים יוטלו עלינו בשם איזה טוב ערטילאי (בדילמת הקרונית, לעומת זאת, האיש השישי היה מעורב עד צואר מלכתחילה).
שאלתי פעם אנשים אם יסכימו להצטרף לעמותה שתבטיח להם כִּליה אם חלילה יזדקקו לה להצלת חייהם, בתמורה לכך שהם מתחייבים לתרום כליה לחבר עמותה שיזדקק לה כדי להציל את חייו שלו. למרות שמבחינה הגיונית העסק כדאי, שכן ויתור על כליה אחת אינו מתקרב אפילו למוות או לחיים נתמכי דיאליזה, והסיכויים להיות בצד התורם ובצד המקבל שווים (תקנון העמותה הבטיח שבזמן ההצטרפות כל החברים נמצאים במצב בריאותי דומה), ההיענות היתה דלה למדי. גם בדילמה הזאת נראה שהתמונה שקופצת למוחנו מיד, ומפחידה אותנו עד שיתוק השיקול הגיוני, היא תמונתנו כתורמים, לא כנתרמים.
אל תקרא לי "אחי" ואל תיגע באחותי
הפחד הוא, כידוע, מכניזם מועיל, שירשנו מאבותינו שלא היו אמיצים ופזיזים מספיק כדי למות לפני שהספיקו להתרבות. כל דארוויניסט חובב יודע להסביר בקלות את פחדינו מפני נחשים, שרצים, מקומות גבוהים ושאר גורמים שמוטב להתייחס אליהם עם קצת אדרנלין בדם. כדי שהפחד ימלא את תפקידו, הוא מתמקד בגורמי הסיכון ולא בתוצאות, כלומר אנחנו פוחדים מלהימצא במקום גבוה, לא מהמכה שנקבל אם ניפול, וזאת משום שאם נמנע מגורמי הסיכון הרי שהפחד השיג את מטרתו. לא פלא, אם כן, שפחד מפני מחלות הוא תופעה נדירה יחסית, מה עוד שבמיליוני השנים בהם עוצבנו לא היו לנו כמעט כלים להתמודד איתן ממילא, והקשר ביניהן לבין מחולליהן לא היה ידוע. היפוכונדר קדמון בסוואנה של אפריקה לא היה יכול לעשות הרבה כדי לזכות ביתרון אבולוציוני, ולכן בתנאים ההם ההרגשה של "לי זה לא יקרה" היא הרגשה אדפטיבית, מקטינת עקה, ומכל מקום לא מאד מזיקה. פחד בריא מפני מחוללי המחלות הוא עניין אחר, ואותו אמנם אנחנו נושאים איתנו – אמא'לה, ג'וק! – אבל הפחד מפני המחלות עצמן קטן הרבה יותר, וחבל. הפחד שלנו מתמקד בגורמי סיכון פרה־היסטוריים, האבולוציה לא מדביקה את הקצב בו שינינו אותם. מגפות כמו עישון ואלכוהוליזם היו הרבה פחות נפוצות אילו היינו נבהלים מסיגריה במקום לפחוד מעכברושים, ואילו ילדינו היו פוחדים ממכוניות במקום ממפלצות היו נחסכות מאיתנו הרבה טרגדיות.
מהו, אם כן, אותו גורם סיכון שנמצא בצד השני של חדר הרופא? מה מעורר את הרתיעה האינסטינקטיבית שלנו מחיים בחברה שיכולה להאריך את חיינו על ידי מנגנון של השתלות כפויות? ככל הנראה נמצא שם משהו שהועיל מאד לאבותינו: פחד ממניפולציות של אנשים אחרים, שבאיצטלא של תועלתנות, של "טובת הכלל", כשרוממות המוסר בפיהם, מתכוונים פשוט לנצל את תמימותנו לרווחתם. הם מדברים על "רוח האדם" בשעה שהם מתכוונים לגוף שלנו. הם נואמים על כבוד, ולוטשים את עיניהם לכבד. במלים אחרות, אנחנו ממש לא בטוחים שאם נהיה אחד מחמשת החולים באמת נזכה לקבל את הכבד המיוחל, אבל אנחנו די בטוחים שיהיה מי שיקבל את זה שלנו אם הוא יצטרך אותו. החיים בחברה האנושית חייבו מאז ומתמיד ריקוד מסובך ועדין בין טובת הפרט לטובת הכלל, ובני שבטך היו בה בעת גם בני ברית וגם יריבים. במקרים רבים חייך היו תלויים בהם, אבל במקרים לא מעטים הם היו גם אלה שקרבו את מותך או הפחיתו את יכולתך להתרבות. בתנאים האלה, "כבדהו" בלי "חשדהו" לא היה אסטרטגיה הישרדותית טובה.
|
קישורים
|
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש