|
השבוע נפטר מי שנחשב בעיני רבים למשורר הלאומי של ישראל, למרות שהוא עצמו התנגד לתואר זה.
|
|
יצירות אמנות • דפנה סחייק • יום ד', 27/9/2000, 18:00 |
|
| |
ראי, אנחנו שניים מספרים, עומדים יחדו ומתחברים
או מתחסרים, כי סוף־סוף הסימן משתנה מזמן לזמן.
היה קשה כל־כך עד שהגענו לעמוד יחדו, וגם ידענו
כפלים של אשר, גם שברים, כאשר יקרה למספרים.
גם עתה, תחתנו, העולם קו שבר - אל תיראי, הביטי איך מעבר
לאותו הקו פרח לנו עכשיו המכנה המשותף.
יהודה עמיחי, יליד גרמניה, עלה לארץ ב-1936. הוא שרת בצבא הבריטי במלחמת העולם השניה, ואחר־כך בחטיבת הנגב של הפלמ"ח. בשנות הארבעים החל לפרסם משירתו, וב-1955 פורסם ספרו הראשון - "עכשיו ובימים אחרים". בנוסף להיותו משורר מחונן, כתב עמיחי סיפורים, מחזות ורומנים. כתיבתו תורגמה לשפות רבות, ואף הוא עצמו עסק בתרגום. חתן פרס שלונסקי, פרס ברנר, פרס ביאליק, פרס ראש הממשלה ופרס ישראל לספרות. היה מועמד לפרס נובל.
ביום שישי האחרון נפטר יהודה עמיחי מסרטן. קולות רבים דיברו בשבחו: אמרו שהיה משורר בסדר גודל עולמי, שהיה משורר לאומי. אמרו שהיה עממי, ובו בזמן - משכמו ומעלה. שחולל מהפכה בשירה העברית, ועל אף היותו בן לדור תש"ח, בשירתו נמנה על התקופה של בני הדור הבא אחריו. פוליטיקאים, אנשי ספר, זמרים, אנשי חינוך - כולם כמו עצרו לרגע.
מותו של עמיחי כמו עצר, להרף עין, את השעון: בין הפוליטי לחברתי, בין המדיני לכלכלי, בין העדתי ללאומי - פתאום הכתה ההכרה שאבד לנו אדם בעל שעור קומה, יוצר חשוב. אולי הכתה בנו גם ההכרה שאדם כמותו חי בינינו.
בתוך ההתמקדות הבלתי־פוסקת בענייני היום, המתובלת בחיי ספורטאים, זמרים, דוגמניות ושאר מפורסמים, הופיעו פתאום כותרות על משורר: איש מבוגר, הופעתו פשוטה, מבטו מהורהר. איש שכתב על רגעי היומיום, על הפשטות, ונגע בחיינו, וכבר 60 שנה. לרוב נכנס אל בין דפי העיתון הודות לתרומתו. אדם שכוחו בשזירת כתיבתו אל תוך היומיום האפרורי של חיי כולנו. המציאות שתיאר היתה מציאות חיינו: לעתים מרה, לעתים קשה. האהובה לא היתה מושלמת בשיריו, גם לא הוא עצמו: יופיה של פשטות.
בבוקר
בבוקר, אני עומד ליד מיטתך צילי נופל על פנייך ומעמיק את שנתך ועושה לך תוספת לילה.
כאצבעות מעשן נפשך כהתה מכורה לאהבה.
אני אוהב אותך בכל מאודי ובכל אודי.
את השיר הזה הלחינה יהודית רביץ בגיל 15 (עפ"י ראיון שלה לy-net) - לדבריה, השיר הראשון שהלחינה; שיר שנכנס לתקליט הראשון של גידי גוב. אני הכרתי את השיר בתקליטור של דוד ד'אור, וחיפשתי, מוקסמת, את שם הכותב.
כותבי טורים שכתבו השבוע על עמיחי הדגישו את כתיבתו על הפרטים הקטנים שבחיי היומיום, הנוגעים לכל אדם, במלים פשוטות - מלים של חול. את שיריו על חוויות המלחמה ועל אהבה, על המציאותי - ולא על הנשגב - כשפרט את השירה למטבעות קטנים, הנגישים לכל, ולא למתי־מעט.
בעיני, אחד הדברים המקסימים בכתיבתו של עמיחי היה זוית הראיה הייחודית, המקורית. כמה פעמים עמדתי ליד אדם ישן, ומעולם לא ראיתי בצל הנופל "תוספת לילה". עמיחי שיחק במשמעויות, כשם ששיחק במלים: באהבה אין קץ.
לא תמיד קל לקרוא את שיריו. דבריו אינם דברי אדם מאמין, גם אינם דברי אדם שאינו מאמין. "אל מלא רחמים. אלמלא האל מלא רחמים, היו הרחמים בעולם. ולא רק בו". "יד אלהים בעולם, כיד אמי במעי התרנגול השחוט". אך גם האמירות הכי בוטות, הכי קשות, שזורות אהבה, כאב, ואומץ - אומץ של אדם שבא ממשפחה דתית, וכואב כל הדרך החוצה מעולם הדת.
עמיחי ידע למצוא את היופי בדברים הכי פשוטים, סתמיים, שאינם מעוררי מחשבה, שהייתי יכולה להעלות על הדעת: תרנגול כמשל לעולם, אור המקרר הופך רומנטי בנופלו על פני האהובה. שיריו של עמיחי מתווים דרך שונה להסתכל בה על העולם: בתשומת לב, בדמיון, ברגש. מחומרי גלם סתמיים ויומיומיים, הוא יוצר עולם דמיון עשיר, מבלי לשבור את כבלי המציאות; לוכד בכתיבתו רגעים אנושיים, "לא־ארועים", במצלמה בעלת רגישות גבוהה במיוחד. במלים פשוטות, חודרות, הצמיח לנו את המכנה המשותף.
|
|
|