 |
אדם נכנס לחדר, ניקול קראוס, מאנגלית: ארז אשרוב, מחברות לספרות 2008.
|
|
| ספרים • טלי וישנה • יום ב', 1/6/2009, 14:33 |
|
 |
|
| כריכת הספר (מקור: מחברות לספרות) |
|
סמסון גרין, פרופסור צעיר לספרות מאוניברסיטת קולומביה, נמצא משוטט במדבר בנבאדה. הוא אינו זוכר מי הוא ולא כיצד הגיע למקום. בבית החולים מתגלה עד מהרה גידול במוחו - גידול קטן ושפיר, אמנם, אך רב נזק. כל זיכרונותיו של גרין מגיל 12 ואילך נמחקו. הוא אינו מכיר את עצמו בראי, הוא אינו מכיר את אשתו, אנה הנעימה והיפהפיה, הוא אינו זוכר את כל אלפי הספרים שקרא, חבריו זרים לו, כלבו זר לו, מותה של אמו מספר שנים קודם לכן נמחק מזיכרונו. סמסון גרין נותר אדם ללא זהות.
מהי אותה זהות שמאבד גרין? הזהות שלנו, מסתבר, מורכבת בעיקר מאוסף הזיכרונות שלנו. אנחנו מתעצבים להיות מי שאנחנו מתוך אוסף המפגשים הבין־אישיים שהיו לנו וההרגלים שרכשנו. אלה מעצבים במידה רבה את מי שהננו. כאשר ניטל מהאדם אוסף זיכרונותיו – האם הוא בעצם אותו אדם?
אני מנסה לדמיין את עצמי במקומו של גרין, במקומה של אשתו. התאהבות היא עניין של רגע. אהבה לעומת זאת היא עניין של למידה הדדית, של היכרות הולכת ומעמיקה. סמסון גרין מרגיש כמתחזה. הוא לא מכיר את האישה היפה הזו שלצידו. הוא לא זוכר מה היתה מערכת היחסים ביניהם לפני כן. הוא לא זוכר שום מחוות שהיו ביניהם. הוא מרגיש כמתחזה המצוי בגוף לא לו, מנסה לשחק תפקיד שאינו מכיר. אותה תחושה מלווה אותו בכל אשר הוא הולך. יש תפקידים שברור שהוא אינו יכול לחזור ולמלא. הוא לא יכול, למשל, לחזור ולהרצות, משום שמוחו ריק מכל זיכרון של כל מה שקרא. אבל מה בדבר תפקידיו החברתיים? אלו מהם הוא יצליח לרכוש מחדש? אלו מהם ירצה לרכוש?
שני סוגים מרכזיים של אובדן זיכרון מתוארים בספרות – אלה המאבדים את הזיכרונות הישנים (אמנזיה רטרוגרדית, בשפה המקצועית), ואלה המאבדים את היכולת ללמוד מידע חדש (אמנזיה אנטרוגרדית). בנוגע לאחרונים, תועדו כמה מקרים קשים בספרות. המפורסם ביותר הוא החולה שכונה, על־פי ראשי התיבות של שמו, HM. איש צעיר שסבל מאפילפסיה בלתי נשלטת ועבר ניתוח כריתה של חלקים ממוחו כדי להפסיק את ההתקפים. ההתקפים אמנם הפסיקו, אך HM עצמו איבד כל יכולת לזכור אינפורמציה. הוא זכר את עצמו עד גיל 27, אך לא הצליח מעולם להתקדם מעבר לכך. הוא לא זכר את הניתוח שעבר, לא את מותם של הוריו, לא את גילו. הוא לא היה מסוגל ללמוד פרטי טריוויה פשוטים כמו שמו של נשיא ארצות הברית. אפילו פניו המזדקנות הפתיעו אותו בראי יום יום מחדש. HM נפטר לא מזמן לאחר שעבר את גיל 80, אך מבחינתו, כל חייו הוא נותר אותו בחור בן 27, המכיר את העולם של נעוריו ולא את העולם של בגרותו. השינויים שארעו בעולם מאז שעבר את הניתוח הפתיעו אותו בכל יום מחדש. סוג כזה של אובדן זיכרון גירה יוצרים שונים. אחד הנסיונות המפורסמים יותר הוא של הבמאי כריסטופר נולאן, בסרטו "ממנטו". גיבור הסרט אינו מסוגל לרכוש כל זיכרון חדש, וחייו הופכים למן מסע חקירה מותח ומפחיד, בניסיון לגלות מה עלה בגורלה של אשתו. אין לו שום דרך לזכור זאת, וגם לא לזכור את מה שכבר גילה בחקירתו. כדי להזכיר לעצמו כל פעם מחדש, הוא מקעקע על גופו את הגילויים המשמעתיים ביותר בחקירה.
אך סמסון גרין, גיבור הספר שלנו, מסוגל לרכוש זיכרונות חדשים. למעשה, מוחו הוא כמעט דף חלק, שיכול לקלוט כעת כל דבר שנקרה בדרכו, מהפרסומות בשלטי חוצות ועד ספרים עבי כרס. הוא צמא למידע, ומנסה לקרוא כל דבר שנופל לידיו. אך כל מה שהיה במאגר הזיכרונות שלו, לפחות כל מה שהיה שם אחרי גיל 12, התפוגג ונעלם. האנשים שהכיר, הידע שרכש, ההרגלים שהיו לו, כולם התפוגגו יחד עם הגידול שנכרת. האמנם?
למעשה, יש בספר חוסר דיוק נוירופסיכולוגי – גם כאשר אנחנו מאבדים את הזיכרון ההצהרתי שלנו, דהיינו את היכולת לענות על שאלות תלויות זיכרון (כמו מי מכהן כראש הממשלה, מהו תאריך יום הנישואין שלך, או מהו הצבע האהוב על אשתך), איננו מאבדים את המיומנויות שלנו. המיומנויות ממוקמות באתרים מוחיים אחרים. סמסון גרין אולי לא זוכר את המחוות וההרגלים שלו, אבל סביר להניח שמוחו זוכר אותם, ובאופן טבעי, הוא יחזור על אותן מחוות שאפיינו אותו קודם. כפי שיכולת הקריאה של גרין לא אבדה, וגם לא היכולת שלו לנסוע בתחבורה ציבורית או לקנות במרכול, כך גם היתה אמורה להישמר יכולתו לנהוג במכונית, דבר שהוא טוען בספר שאינו מסוגל לעשות. אבל פרט לחוסר דיוק קטן זה, נראה כי ניקול קראוס נותנת תיאור מאלף של מה שחווה אדם המאבד את זיכרונותיו. אובדן תחושת ה'אני', והשפעותיו הפסיכולוגיות מרחיקות הלכת, מתוארות בצורה מדויקת ומרטיטה.
קראוס מחזירה את הגיבור שלה למדבר, להשתתף בניסוי מדעי חדשני. חבורת מדענים מתוקצבת היטב מעוניינת להקליט זיכרונות של אנשים. הם אוספים אנשים בעלי זיכרונות ייחודיים ועזים ומנסים ליצור מדיה שתרשום את הזיכרונות הללו. המטרה אינה רק הקמה של ארכיון זיכרונות, אלא רכישת היכולת להעביר את הזיכרונות הללו לאחר. המדען המוביל את הפרוייקט מעוניין ליצור מעין אמפתיה טוטלית – יכולת מוחלטת לחוש מה שחש האחר דרך החדרה ישירה של זיכרונותיו למוח. הכוח המניע של החוקר הוא תחושת הבדידות, שנובעת לדעתו מחוסר האפשרות להיות באמת עם האחר, במובן העמוק ביותר. הבדידות היא מקור התוגה שלו וגם מה שמזין את פעילותו המדעית.
במהלך השתתפותו בניסוי, חולק גרין את חדרו עם נווד מזדקן – דונלד. דונלד היה עד בצעירותו לאחד הנסיונות שביצע צבא ארצות הברית בהשלכת פצצת אטום, זיכרון ער ונורא, שהביא עליו ככל הנראה את סרטן הריאות ממנו הוא סובל. כעת, כשהוא זקן וחולה, הוא מוכן בשמחה להשתתף בניסוי שבו כל מה שעליו לעשות הוא להיזכר במה שהוא זוכר בלאו הכי, בזמן שהוא מחובר לכבלים ולמכונות רושמות וזיכרונותיו מוקלטים. לסמסון גרין, הגיבור שלנו, מיועד תפקיד אחר בחוות הניסויים, משום שאין לו זיכרונות רבים לתרום לנסיינים.
ההתנסות הקשה של גרין בחוות הנסיונות במדבר היא שתוביל אותו בסופו של דבר לבחור את המשך דרכו. אבל למעשה, גם ללא חוות הניסוי, על סמסון גרין לבצע החלטות מהותיות. הוא אדם שעברו ריק כמעט, והוא צריך להחליט האם הוא רוצה את עברו בחזרה. הוא יכול לבחור לוותר על עברו ולהתחיל מהתחלה. הוא יכול אף לבחור לוותר בכלל על חייו, ולשקוע לתוך הריק של זיכרונותיו.
לא לרבים ניתנת האפשרות למחוק את העבר ולהתחיל שוב. השכחה, חשוב לזכור, היא תהליך מבורך. אנשים שאינם מסוגלים לשכוח שוקעים בעברם כמו בחבית של דבש, בלי יכולת להשתחרר מהמלכודות שטומן העבר. מקרה קיצוני של אי־שכחה הוא המקרה של חולים פוסט־טראומטיים. חולים אלה משחזרים שוב ושוב את הטראומה שעברו, בלי יכולת לצמצם את מקומה בזיכרון או לעמעם אותה, באופן שיאפשר להם להמשיך ולחוות את החיים. במקום זה הם כלואים בחוויות העבר, שלא משאירים כל מקום לחוויות חדשות וטראומטיות פחות. אפילו בחלומותיהם רודף אותם הזיכרון הער של האירוע. עבור אנשים כאלה, יכולה השיכחה להוות ברכה גדולה מאוד. ועדיין, אני תוהה אם יש אנשים שהיו בוחרים באפשרות השיכחה. רובנו, בסופו של דבר, מגדירים את זהותנו על בסיס הזיכרונות שלנו, והאפשרות של אובדנם נתפסת כאיום בלתי נסבל על שלמות האני.
הספר של קראוס עוסק בחיפוש זהות של אדם שאיבד את זהותו. הוא נוגע בסוגיות מטרידות עד מאוד בנוגע ליחסים בין אנשים, המשמעות של יחסים אלה והשבריריות שלהם. הוא נוגע בחומרים כמו זהות, אהבה ובדידת מנקודת מבט שונה ומטרידה. זהו ספרה הראשון של ניקול קראוס, אך השני שתורגם לעברית, אחרי "תולדות האהבה" (כנרת מחברות לספרות, 2005). חלק מן המוטיבים בספר זה מופיעים גם בספרה האחר של המחברת, ועדיין הספר עומד כספר בפני עצמו, ראוי ביותר לקריאה ובעל נקודת מבט ייחודית משלו על הנושאים העומדים בבסיס קיומנו האנושי.
|
קישורים
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש