 |
אמונות רבות, ביניהן שלוש הדתות המונותאיסטיות, מאמינות בנצחיותה של נשמת האדם. אך האם לנשמה הנצחית הזו צריכה להיות זכות הצבעה בנושאים הנוגעים לחיי העולם הזה?
|
|
| חברה וכלכלה • שמעון גלבץ • יום א', 17/9/2000, 7:15 |
|
 |
|
המתים והקלפי
למחרת הפגנת הימין הגדולה בכיכר רבין נגד שיחות השלום של ברק בקמפ־דיויד ראיינה שלי יחימוביץ' את המתנחלת דניאלה וייס בתכנית "הכל דיבורים" (17.7.00). אחרי שגב' וייס הביעה את התרגשותה מההיענות הגדולה של המוני עמישראל לבוא להפגנה, ואחרי שהשמיעה את מקבץ הטיעונים הימני הרגיל ולא שכחה להביע את הפקפוק האופנתי במחויבותו של ברק לדמוקרטיה, קיבל הראיון עם יחימוביץ' תפנית מעניינת. אמנם לא הקלטתי את הראיון אבל השחזור המוצג כאן מביע את רוח הדברים המדויקת:
יחימוביץ': איננו יודעים כרגע אם הרוב תומך בשלום או מתנגד לו. לכן, כדי להבין את עמדתך אציג לך את השאלה כך: נניח שאהוד ברק חוזר עם הסכם והולך לבחירות כשהנקודה העיקרית במצעו היא הסכם שלום שהביא עמו מקמפ־דיויד, ונניח שהעם מצביע בעד ההסכם באופן חד־משמעי, האם במקרה כזה, דניאלה וייס, תחדלי מטענת 'חוסר הלגיטימיות', האם תקבלי את פסיקתו של הבוחר הישראלי?
וייס: כמובן שלא!
יחימוביץ': ???
וייס: יש נושאים, וארץ ישראל השלמה הוא הראשון שבהם, בהם אין זכות ההכרעה ניתנת לחיים בלבד. ארץ ישראל השלמה היא נושא שההחלטה עליו מסורה לעם ישראל לדורותיו.
יחימוביץ': כלומר גם לאבותינו המתים וגם לילדינו שלא נולדו?
וייס: בדיוק, ממש כך.
יחימוביץ': תסכימי איתי שיהיה קצת קשה להביא את המתים לקלפי.
וייס: אמת. ולכן ארץ ישראל השלמה היא סוגיה שאי אפשר, ואסור, להעמידה להצבעה. אין לוותר על שטחי ארץ ישראל בשום תנאי ובשום אופן.
כאשר יחימוביץ' הביעה את תמיהתה על העמדה הזו, לפיה המתים הם הפוסקים האחרונים בסוגיה המדינית המרכזית של חיינו במדינת ישראל, ענתה לה וייס שאין בכך כל חידוש, ושרבים אמרו זאת קודם, לפניה. ואכן, ההתחשבות ברצונותיהם ובציווייהם של המתים אינה גחמתה הפרטית של גב' וייס, ואין היא מאפיינת את מחשבת המתנחלים או המחשבה הדתית בלבד.
סמכותם של המתים
בספרו "ההמון והכוח" טוען אליאס קנטי שכל חברה מקיימת דו־שיח עם המון המתים שלה, ויש עמים שקיומם כפוף כמעט כליל לפולחנים הקשורים במתים.
"הדבר הראשון המזדקר לעין כשבוחנים תופעה זו הוא הפחד האוניברסלי מפני המתים. הם מלאי מרירות ואכולי קינאה כלפי אלה שהותירו מאחוריהם... ולכן משתדלים לרצותם ולפייסם בעזרת חנופה ובעזרת מינחות־מזון. בחברות רבות מציידים את המתים בכל הדרוש להם למסעם לארץ המתים, על־מנת שיוכלו להרחיק בה לכת ולא לשוב עוד לעולם כדי להזיק ולהציק לחיים. רוחותיהם של המתים מטילות חולי, או נושאות חולי עימן; יש להן שליטה על ריבוי הציד והיבולים, ואלף ואחת דרכים להן להתערב בענייני החיים". אך המתים גם יכולים להועיל לחיים בכוחותיהם המיוחדים להם: "אם ממשיכים הבריות לחיות כמינהג אבותיהם, אם הם נשארים נאמנים לנוהגים ולמינהגים הקדומים ואינם משנים בהם דבר, אם מקריבים למתים את הקורבנות כסדרם - אזי יהיו שבעי רצון, ויגבירו את רווחתם של צאצאיהם."
המתים מתעניינים גם בסכסוך שיש לאומה עם שכניה או כובשיה. קנטי מביא בספרו את הסיפור האמיתי הבא: בוקר אחד, בחודש מאי 1856, יצאה נערה משבט כסוסה אשר באפריקה הדרומית לשאוב מים מן הנחל. כשחזרה, סיפרה שראתה שם אנשים משונים. אומהלאקאזה, דודה של הנערה, יצא לנחל לראותם במו־עיניו ולהפתעתו זיהה ביניהם את אחיו המת, וכך למד מי הם ומה הם. הם הסבירו לו, שבאו משדות־הקרב שמעבר לים כדי לעזור לכסוסים במלחמתם נגד האדם הלבן, אויבם הנצחי; בעזרת כוחם שאין לעמוד נגדו, יגורשו האנגלים מארץ הכסוסים. אומהלאקאזה נתמנה לתפקיד המקשר בינם לבין ראשי השבט - הוא יעביר את ההוראות שיימסרו לו.
החדשות בדבר המגע עם עולם־הרוחות התפשטו במהירות, וקראלי, ראש־הראשים של השבט, קיבל אותן בעליצות. יצאה פקודה כי יש לציית לצו הרוחות - לשחוט ולאכול את הבקר המשובח ביותר. לא הכול קיבלו את הדברים כפשוטם והיו גם מהססים שפנו לשלטונות הבריטיים. הנציב העליון הבריטי הודיע לקארלי שהוא ייענש אם ימשיך להסית נתינים בריטיים להשמיד את בקרם ורכושם, אך קארלי לא התרגש ביותר מן האיום. הוא היה משוכנע כי מתקרבת השעה שבה הוא יהיה זה המטיל עונשים.
הגילויים־השמיימיים, ששוגרו אל בני התמותה באמצעות הנביא אומהלאקאזה הלכו והתרבו (וגם התרבו האנשים שפגשו את קרוביהם המתים). לבסוף ניתנה הפקודה הסופית, צעד־ההכנה האחרון, שיידרש מן הכסוסים טרם שיהיו ראויים לעזרתו של צבא המתים: אין להותיר בחיים שום עז או שור או פרה, ואסור שיוותר אף גרגר של תירס באסמיהם. עתיד מזהיר נשקף לאלה שיצייתו. ביום היעוד, יעלו־יבקעו מן האדמה אלפי בני בקר יפים מכל אלה ששחטו; שדות רחבי ידיים של קלחי תירס מוכנים לאכילה יזנקו מן האדמה כהרף עין. וביום ההוא יקומו לתחייה גיבוריו הקדמונים של השבט, הדגולים והחכמים של ימים עברו, ויטלו חלק בשמחת המאמינים שלא יידעו עוד עצב וחולי וזקנה. אך מחריד יהיה גורלם של אלה אשר היקשו עורפם כנגד רצון הרוחות, לכופרים יהיה זה יום של הרס וחורבן. השמיים ימוטו עליהם, ימעכו וירוצצו אותם - אותם ואת האדם הלבן.
גל של פעילות נמרצת אחז בכל הארץ. היבולים והבקר הושמדו, ובני השבט, אף שהיו תשושים מרעב, עסקו בהכשרת משטחים לקליטת הבקר שאמור היה להגיע בכמויות אדירות, ובהתקנת נאדות־עור ענקיים להכלת החלב שיזרום בקרוב כמים.
לאחר עיכובים הגיע סוף סוף היום המיוחל. כל הלילה היו הכסוסים נתונים בצפייה מתוחה, נרגשת. הם ציפו לזריחתן של שתי שמשות, אדומות כדם; או אז יפלו השמיים על אויביהם וימעכום. את הלילה בילו בהילולה פראית. וכשזרחה לבסוף רק השמש האחת, הרגילה, נפל ליבם בקרבם. הם עוד קיוו שהשמש השנייה תופיע בצוהרי היום, ואחרי כן אולי בשעות בין הערביים, אך השמש שקעה, והקיץ הקץ על הכול.
ההתרגשות העצומה הפכה לייאוש. ברעבונם נלחמו איש באחיו ואב בבנו על קרעים ופיסות מנאדות החלב שתפרו כדי לאכול דבר מה. הזקנים והחולים ננטשו. זרם בלתי פוסק של יצורים מזי רעב נהרו אל נקודות יישוב שבהם היו ממוקמים השלטונות הבריטיים לקבל סיוע. באותה שנה פחתה אוכלוסיית הכסוסה מ-105,000 נפש ל-37,000 בלבד. אלה שנותרו בחיים ניצלו הודות למאגרי המזון שהממשלה הבריטית הכינה. כוחו של שבט כסוסה נשבר לחלוטין.
הסיפור הזה מכיל כמעט כל מרכיב אפשרי בזיקה שבין המון החיים והמון המתים. ברצוני להדגיש כאן שתי נקודות: הראשונה, תפקיד מכריע בפרשה ממלא הנביא - הוא המקשר בין החיים למתים, הוא דוברם של המתים, האדם שמפרש את רצונם. והשנייה, סמכותם של המתים: הכסוסים נצטוו להמיט כליה על כל בקרם ורכושם; בתנאי חייהם השלכותיה הצפויות של פקודה כזו עוד קשות מההשלכות של יציאה למלחמה קונבנציונלית נגד כוח עדיף כמו הבריטים, ובכל זאת הכסוסים מצייתים לה. סמכות גדולה מאוד נדרשת על מנת שפקודה כזו תתבצע. "עם המתים נמנים דורות של ראשי־שבט, אלה שפקדו עוד כשהיו בחיים, ואין מנוס מההתרשמות, שהמוות עוד הגביר וחיזק את סמכותם ואת כוחם לצוות. העובדה שבאמצעות הנביא הם יכולים להשמיע את קולם, שהם מופיעים בכלל ומדברים אליו - עובדה זו מוסיפה לסמכותם הטבעית שבעבר סמכות על־טבעית; הם הערימו על המוות, ומוסיפים להיות פעילים באורח מרשים." (ההמון והכוח, ע' 144-49; 195-97).
אי אפשר להפריז בחשיבות נקודה זו - התחזקות סמכותו של מנהיג לאחר מותו - ולכן אקדיש לה דוגמא נוספת, הפעם ממקורותינו. שמואל הנביא היה סמכות אדירה בחייו, הוא שפט את העם, היה בכוחו למשוח את שאול למלך, להעז ולהגיד לו בפניו שהמלוכה תאבד לו, ולמשוח את דוד למלך תחתיו. אך דמותו כפי שמציגה המספר המקראי מגיעה לשיאה רק לאחר מותו - היכול מי מהקוראים לתאר לעצמו את דמותו של שמואל במלוא עוזה בלי אירועי הלילה שבו "בלי קשת ושלח על סוס קל עין־דורה בא שאול המלך"?
גם לאחר מותו עוטה שמואל אחד מאותם מעילים שתפרה לו אימו, סימן ההיכר שלו. לכאורה אותה פשטות, אבל כשבעלת האוב מעלה אותו היא פורצת בזעקה גדולה, היא רואה מראה נורא הוד: "אלהים ראיתי עולים מן הארץ". ושאול, שבמשך שנים ניסה לסכל את נבואת שמואל ברדפו אחר דוד, מקבל כעת ללא עוררין את בשורתו של הנביא המת: "ומחר אתה ובניך עמי"; כניעתו מוחלטת: "וימהר שאול ויפול מלוא קומתו ארצה ויירא מאוד". סמכותו של הנביא במותו עוד גדולה מסמכותו בחייו.
גם בנצרות גדול כוחם של המתים. המרטיריות היתה מהכוחות הגדולים ביותר שהניעו את הנצרות בראשיתה וסייעו בהתפתחותה. ההוכחה החותכת לעליונותו המוסרית של המרטיר היא עצם מותו, המוות מקדם אותו למדרגת המופת העליונה. מותו מעניק יתר תוקף למורשתו ובמקרים רבים אף הופך אותו לקדוש. גם בימינו ממשיכה הכנסייה להעלות מתים בדרגה ולהפכם לקדושים.
עירם של המתים והחיים
אולם לא רק בתרבויות פרימיטיביות ובדתות עתיקות יש משקל רב לרצונותיהם וציווייהם של המתים, כי אם גם בתפיסות של הלאומיות המודרנית. בד בבד עם עלייתה של זו, משלהי המאה ה-18 ואילך, התפתח גם מדע ההיסטוריה, ובמרכזו חקר תולדות האומה והנחלת ההיסטוריה שלה כנושא לימוד עיקרי בבתי הספר של המדינה - שכן באמצעות לימוד ההיסטוריה נוצרת הזיקה אל העבר, אל הגיניאלוגיה של האומה. עם חשובי ההיסטוריונים של המאה ה-19 נמנה ז'יל מישלה, היסטוריון של המהפכה הצרפתית, מדובריה החשובים ביותר של הלאומיות המודרנית באירופה. מישלה גם היה הראשון שלקח על עצמו במודע לכתוב בשם המתים. אופייני לו הקטע הבא:
"כן, כל מת משאיר מאחוריו איזה נכס קטן, את זיכרונו, ותובע שידאגו לו. ומי שאין לו חברים, צריך ששופט יספק לו זאת... השופט הזה הוא ההיסטוריה... לאורך כל הקריירה שלי לא התעלמתי מחובת ההיסטוריון להביא את דבר המתים. לרבים מהמתים השכוחים מדי הענקתי את הסעד שלו אהיה זקוק אני עצמי. הוצאתי אותם מקבריהם לחיים שניים... הם חיים עכשיו איתנו, המרגישים כהוריהם, כידידיהם. כך נוצרת משפחה, עיר משותפת לחיים ולמתים."
את הקטע הזה של מישלה מביא בנדיקט אנדרסון בספרו "קהיליות מדומיינות", ואנדרסון מוסיף: פה ובמקומות אחרים מבהיר מישלה שהמתים אותם הוא מוציא מקבריהם, האנשים שקרבנותיהם, לאורך ההיסטוריה, אפשרו את השבר של 1789 ואת הופעתה המודעת לעצמה של האומה הצרפתית, גם אם הקורבנות הללו לא הובנו בתור שכאלה על־ידי אותם אנשים. על המתים האלה אמר מישלה: "נחוץ להם אדיפוס שיסביר להם את חידתם הם, שעליה הם לא ידעו דבר, שילמד אותם מה רוצים לומר מילותיהם, מעשיהם, שאותם לא הבינו."
במילים אחרות, מישלה לא זו בלבד שטען, כי הוא מדבר בשמם של מתים רבים חסרי שם, אלא שהוא גם התעקש לטעון, כי הוא יכול לדעת למה "באמת" התכוונו, ומה "באמת" רצו, שכן הם עצמם לא הבינו זאת (קהיליות מדומיינות, ע' 234-5).
ובכן, שתיקת המתים אינה מכשול לחשיפת תשוקותיהם הנסתרות. את הנביא של העידנים הקודמים מחליף ההיסטוריון המגוייס ולעתים מזומנות גם הפוליטיקאי המצוי, בפרט במחוזותינו.
בשבוע שבו נערכה הפגנת הימין הגדולה והכול דנו בסוגיית ירושלים אמר השחקן יוסי בנאי, ירושלמי בן ירושלמים, שמבחינתו אין מקומות קדושים, שקדושה ניתן לייחס רק לחייהם של אנשים חיים. אחריו הועלה לשידור ח"כ רחבעם זאבי ששלל את עמדתו של בנאי מכול וכול: "האם רימינו את 20,000 החללים שנפלו על הגנת הארץ, האם בילפנו אותם... האם כל זה פסה?" שאל הח"כ זאבי שאלה רטורית בפלמ"חניקית מעורבת בצרפתית. זאבי, כמו מישלה, הוא מי שעושה צדק עם המתים, הוא לא ירשה שישכחו את רצונותיהם, והוא גם פרשן מוסמך שלהם ומספר לנו בדיוק מה חשבו חללי תש"ח וחללי כל מלחמות ישראל האחרות: הם רצו בארץ ישראל השלמה ובירושלים לא מחולקת, למען מטרות אלה נלחמו ומתו, ולפיכך, מעתה ועד עולם, עלינו לקיים את צוואתם.
שירו שיר לשלום
לא רק דוברי הימין לוקים בתסמונת ציוויי המתים. לאחר רצח רבין ז"ל החלו חלק מדוברי השמאל להציג את רבין כקדוש מעונה שהותיר לנו צוואה - "מורשת רבין". איני רואה במה שמכונה "מורשת רבין" יותר מאשר ניסיון ליצור משקל נגד פסיכולוגי לתפיסה הלאומנית־דתית של הימין והסתמכותו על מורשת האבות וקורבנות חללי צה"ל. הלך המחשבה המודע או הלא־מודע הוא כזה: השלום נעשה יותר קדוש מרגע שסמכותו של האדם המת, רבין, הואצלה עליו. המת רצה שלום, ולרצונו תוקף גדול עוד משהיה לרצונו בחייו, שכן מותו הוא הגושפנקה הסופית, הרשמית והמוחלטת לטוהר כוונותיו ודרכו של האיש. לפיכך, השלום הוא חובה קדושה - עלינו להשלים את דרכו של רבין ויהי מה.
אני דוחה את הגישה לפיה אבן הבוחן להתנהלותו של ראש הממשלה ברק היא היותו או אי היותו "ממשיך דרכו של רבין". ההיתה דרכו של רבין סלולה לפניו עד קץ כל הדורות?
כדי שלא יבינוני שלא כהלכה, ברצוני להדגיש כי יש לכבד את זכרם של המתים. יש לכבד את זכרם של חללי צה"ל שנפלו במלחמות ישראל, יש לכבד את זכר נרצחי השואה, יש לכבד את זכרו של רבין ולהנציח את שמו. במשך חודשים רבים אחרי הרצח עדיין חנקו דמעות את גרוני כשהציגו בטלוויזיה מפעם לפעם את רבין מדבר או נואם בחיספוסו האופייני, אבל איני מרגיש מחויבות למה שמכנים "מורשת רבין". לרצונותיו של האדם המת אין תוקף מוסרי גדול יותר מאשר למחשבותיו ולשיקוליו של האדם החי. המוות אינו גושפנקה לאמת ולמוסר או לעלייה בדרגה רוחנית. בכגון אלה מאמינים רק המשתטחים על קברי צדיקים.
זכור לנו כיצד שרו המתקהלים את שיר השלום בעצרת שאחריה נרצח רבין. "אל תביטו לאחור/ הניחו להולכים," אומר השיר, "מי אשר כבה נרו/ ובעפר נטמן/ בכי מר לא יעירו/ לא יחזירו לכאן... לכן רק שירו שיר לשלום." את המילים הללו שם רוטבליט, מחבר שיר השלום, בפי המתים. יודע הצדיק נפש בהמתו. כחברה אנו כה מורגלים לחיות לאור ציוויי המתים, עד כי באורח אירוני, אפילו רוטבליט מגייס את סמכותם כדי להעביר את המסר כי יש להניח להם. על כן, אומר כאן במילותי שלי - אל לנו להסתכל על עתידנו בארץ זו בעד משקפיהם של המתים, אין לתת לכאב על אובדן המת להשתלט על החיים. כל נסיון לרצות את המתים, כל קורבן שיוקרב למענם, יהיה קורבן שווא, שכן דבר לא יחיה אותם. יש להניח למתים לנוח בשלום על משכבם. ולנביאי השקר המרגיזים מתים מקברם ומדברים בשמם אל תהי תקומה.
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש