 |
השירות הצבאי ואירועי הביטחון הם חוויות אישיות וקולקטיביות רבות עוצמה בישראל, והשפעתם המדאיגה ניכרת בתחומים רבים של חיינו האזרחיים. מהי משמעותן של השפעות אלו, וכיצד ניתן להפחית מחומרתן?
|
|
| חברה וכלכלה • אייל ניב • יום ב', 13/4/2009, 9:30 |
|
 |
|
| מודעה ממסע פרסום של "יהושע TBWA", דצמבר 2007. |
|
לפני כחצי שנה ביקרה אצלי בירושלים חברה מקנדה. היא סיפרה לי שעברה במדרחוב וישבו שם שלוש בנות צעירות שצחקקו ואכלו גלידה. הן גם נשאו עליהן נשק אוטומטי ארוך. היא כל כך נדהמה מהבנאליות של נשיאת הנשק אצלנו, שעד מהרה הבחינה שבכל פינה בירושלים אנשים נושאים נשק. “כמה נשק יש לכם ברחובות?!” היא אמרה בתמיהה.
מדאיג שנשיאת נשק נראית לנו טבעית כל כך. מוזר שאנו לא עוצרים לרגע כדי לחשוב לא רק ש”אין ברירה” בהרמת כתף אוטומטית, אלא שיש לתופעה משמעויות והשפעות על החברה שלנו. אחרי הכול, המטרה בקיום הצבא היא הפקת תועלת בטחונית ממנו, אבל אם האופן שבו אנו מקיימים את הצבא מזיק יותר ממועיל, אולי צריך לשנות משהו? בואו נחשוב רגע, האם ייתכן שבמדינה שתקציב הביטחון שלה אדיר, שלגנרלים שלה יש יוקרה, מעמד, וקריירות פוליטיות מובטחות, שהיא היצרנית של ציוד צבאי הרביעית בגודלה בעולם, ושיש לה עוצמה צבאית אדירה ואף גרעינית, לא תהייה לכך השפעה על דמות החברה? איך ייתכן שמדינה שמרבית אזרחיה הגברים מחויבים לשרת בצבא משך שלוש שנים, מיד עם הגיעם לגיל המפגש העצמאי הראשון עם אזרחותם הבוגרת, מדינה אשר בה גם הוריהם שירתו בצבאה, ולפעמים גם ההורים של ההורים, ואשר הם שבים בה לשירות מילואים כל שנה, תוכל להימנע מהשפעת כל אלה על המבנה החברתי, המנהגים והחשיבה של אזרחיה? האם אפשר בכלל לחשוב שחברה שמעמידה במרכזה מוסד שתפקידו להשתמש באלימות, גם אם מתוך אילוץ, לא תהפוך אלימה יותר? יותר גברית ושוביניסטית? האם ייתכן שאזרחים ישמשו כחיילים הנקראים בעת הצורך להגן על מולדתם ואחר כך יפשטו את מדיהם עם חלוף הסכנה וישובו להיות אזרחים מן השורה, מבלי שהדבר ישפיע על החברה כולה, על הדיעות האישיות והפוליטיות, ועל המבנה הנפשי והאופי של הפרטים בחברה?
סביר, אם כן, להניח כי תחומים רבים בהוויה האזרחית שלנו מושפעים ממרכזיותם של הצבא והביטחון בחברה הישראלית.
חינוך
לא מזמן התעוררתי בבית הוריי בראשון־לציון לקול תרועת חצוצרה. בעודי קם מהמיטה מיוזע ומתמלא ביעותים צבאיים, התברר שעדיין אין בסיס צבאי בסביבה, אלא שמידי בוקר בבית הספר היסודי הסמוך, נדרשים ילדים בני 12-6 לעמוד דום למראה הדגל המונף בתרועה צבאית. חשבתי לרגע: איזה ערך מוסף מקבל תלמיד כשהוא מתרגש לקול תרועת החצוצרה? למראה הבד המתנפנף? או נחשף לחיילים במדים הנשלחים אל בתי הספר במשימות חינוך? מדוע אנחנו צריכים מורים במדים דווקא? האם עזרה לתלמידים צריכה להתבצע על ידי מורים שכפופים לרמטכ”ל? האם אנו זקוקים דווקא לצבא כגוף המתקן עוולות חברתיות? הגיוני להניח שלמדינה יש עניין בעידוד הגיוס, והילדים של היום הם החיילים של מחר. לכן מערכת החינוך משקיעה מאמץ רב בהפיכתם לאזרחים צייתנים, שלא שואלים שאלות על ערכי צבא וצבאיות. נסו לענות לעצמכם, האם ייתכן שהצורך של גיוס החובה השתלט או פגע בחינוך לחשיבה ביקורתית? כיצד נשפר את החברה בלי ביקורת נוקבת וחשיבה יצירתית? האם הצבא מעודד שוויוניות ופלורליזם, או מעמדות והדרה? האם מערכת החינוך צריכה לפתוח את שעריה לקצינים ולצבא? וכיצד אנו שוקלים את ההשלכות השליליות של חינוך צבאי על הדור הבא, למשל על הנצחת הקיבעון המדיני. איך אפשר ליצור מצב אחר באמת, ולצאת ממעגל הקסמים, שבו אנו מחזקים את הצבא בגלל תפיסת האיום, אבל גם מרכזיות האיום וההשקעה בצבא מחזקת את תפיסתנו את האיום, וחוזר חלילה? והאם בכלל צריכה מערכת החינוך לעודד ילדים ללכת לצבא בבוא עיתם?
חשיבה צבאית
סוציולוגים, מדעני חברה, מדעני מדינה, היסטוריונים והוגים רבים אחרים (קימרלינג, שפירא, שנהב, שמיר, כרמי ורוזנפלד, ואפילו פדהצור) טוענים טענה הגיונית למדי: ככל שהצבא מרכזי יותר בחיי החברה, וככל שהאזרחים משתתפים בו יותר (יותר אנשים למשך יותר זמן) כך גם מתפתחת בחברה "חשיבה צבאית". זאת חשיבה המתבטאת בתפיסות מעין אלו: האדם רע מנעוריו ומבין רק כוח, ומכאן שגם קונפליקטים נפתרים רק בכוח. במערכת הבינלאומית יש כאוס, ומאזן האימה מייצב אותו. הגנת המדינה היא האחריות העלינה של החברה ושל הפרטים בה, והיא דורשת אלימות. הסכנה הקיומית היא תמידית, ומשום שאויבינו לא תמיד רציונאליים כמונו, עלינו להיות מוכנים לתרחיש הגרוע מכל. ההשקעה בביטחון תגדיל את הביטחון, ואין להציב לה גבולות. המצביאים והמפקדים הם אנשי מקצוע, "מומחים" לנושאי ביטחון, ויש להשאיר להם את שיקול הדעת בתחומם.
מיסוד
פרופ’ קימרלינג, מגדולי הסוציולוגים בעולם, טען כי החברה עוברת כל הזמן הבנייה של המציאות: הסכסוך הישראלי ערבי כגזירת גורל שאיננה ניתנת לשינוי. זהו תהליך השגרה (רוטיניזציה) של המלחמה כגזירה טראגית, וכהמשך של שנאת הגויים את היהודים משך כל הדורות. יש מלחמה, יש שנאה, אבל הבניית המציאות יוצרת העצמה משמעותית של התפיסה הקשורה בחוויות הצבאיות. הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה מעצים את הפחדים, ומשרת הן את הצורך בגיוס צבא בסדר גודל של מעצמה בינונית והן את ארגון העורף ביעילות. התורה הצבאית יצרה מיסוד וקודיפיקציה של הרעיונות האלו. ביטוי מרכזי של מיליטריזציה הוא העברת השפה והמחשבה האופייניים לשירות הצבאי אל ההוויה האזרחית. כך מרבדים גם את המבנה החברתי (שירות קרבי, ג'ובניקים, מילואים, משתמטים, שירות בנות, תורתם אומנותם וכו') וגם את היחסים פרט־קולקטיב, ומעצימים את ההסתכלות על המציאות דרך משקפיים של ה"מציאות היהודית" ו"לקחיה". הסכסוך המתמשך והמלחמות העיתיות הן חלק מחווית הפרט, המשפחה והקולקטיב, והם מתבטאים בקבוצות מגוונות (כמו יוצאי הפלמ"ח, נכי צה"ל או אלמנות צה"ל,לדוגמה) ובתחומים סמליים שאין להם שום נגיעה צבאית (כמו השואה, המסורת היהודית וכו’). כיוון שהסכסוך נתפס כמצב הטבעי, הרי שה"שלום" בשיח הישראלי נתפס גם כמשבר פוטנציאלי: או שהוא שלב בהשמדה מתוכננת של ישראל, או שהוא יגרור מלחמת אזרחים פנימית הרת אסון.
קבלת החלטות
בעדותו של האלוף (במיל') עמוס מלכא, ראש אמ"ן בשנים 1998 - 2000, הוא אמר לוועדת וינוגרד כי בדרך כלל אנשי הדרג המדיני מגיעים לדיון לקראת מבצע צבאי, דוגמת מלחמת לבנון השנייה, "כאילו הם באים לביקור". מקבל ההחלטות "לא מגיע עם שום דבר של עצמו, אין לו מטה, אין לו מי שיכין לו ניירות, הוא לא עשה דיון מקדים, הוא מגיע לדיון שהצבא פחות או יותר מנהל אותו. הצבא בא ואומר מה הערכתו, מה הערכת המודיעין, מה האפשרויות, חלופה א’, חלופה ב’, חלופה ג’ ". על ההצהרה של הרמטכ"ל חלוץ ש"הדרג המדיני החליט ואני אבצע" אמר מלכא, חד וחלק: "אין דבר כזה". לדבריו, דפוס יחסים מעין זה בין הדרג המדיני לצבא, מתכונת שנראית מובנת מאליה במדינה מתוקנת, "לא קיים בארכיטקטורה של קבלת ההחלטות הישראלית". "הצבא הוא בתוך הדרג המדיני". "כשהגוף המדיני אינו ממלא את תפקידו אז הצבא הוא הגוף". "דוד בן גוריון היה גם שר הביטחון וגם ראש ממשלה, והצבא היה הגוף המבצע שלו, גם לחינוך וליישוב ישובים, מאז, שמנו את האסטרטגיה בידי הצבא, אבל שכחנו להוציא אותה כשנגמרו הסיבות להפקדתה בידיו".
חוקרי מדיניות ציבורית רבים מגיעים לאותן המסקנות (למשל: עמירב). למעשה, בישראל אין גוף שמבצע עבודת מטה כמו הצבא, ואפילו המודיעין האסטרטגי כפוף לצבא וליוצאי צבא. כך אין לאף פוליטיקאי דרך להתחמק מן הניתוח הצבאי. הוסיפו לכך את ה"מומחיות" שמייחסים לגוף שיש לו אינטרסים ונקודת מבט ספציפית, ונוכל להבין מדוע אי אפשר לנצח את "עמדת מערכת הביטחון". בסרט המצוין "מיליון קליעים באוקטובר" רואים כיצד דרגי שטח מקבלים החלטות אסטרטגיות (כמו סגירת כל הכפרים לאורך כביש 443 מאז ועד היום), וכיצד כמעט תמיד ההמלצות של אנשי הצבא הן להסלמה. גם המצור על עזה והמשך הטיסות בשמי לבנון, שהן עילות מלחמה לכל דבר, נעשות בלחץ "מערכת הביטחון", למרות שהן יוצרות מלחמה, יותר מאשר מגיבות לה.
כלכלה
חוץ מההשקעה בביטחון, שהיא, כידוע, בור בלי תחתית (כסף שלא רק שאיננו מגיע לחינוך, בריאות, סביבה, מניעת תאונות וכו’, אלא גם לא מגיע לחיילים, ובנוסף יש גם שירותרום ואגודות וולונטריות למען החיילים), נוצרו בישראל גם אינטרסים כלכליים חזקים במצב החירום והמלחמה. ישראל הפכה יצואנית הנשק הרביעית בגודלה בעולם(!), ובכלל זה ייצוא למדינות שאסור לסחור איתן, ואף עם "מדינות אויב", או ב"טכנולוגיות סודיות". מסתבר שכסף מדבר לא פחות מביטחון, ולכן עולה השאלה אם יש קשר בין הצורך הבטחוני והצורך הכלכלי, ולמי מהם הבכורה? למשל, האם ייתכן שיש קשר בין פיטורי הענק במחצית השנייה של שנות התשעים (שבאו בעקבות הירידה בהזמנות צה"ל מהתעשייה הצבאית) לבין פיצוץ המו”מ עם הפלסטינים? האם ייתכן שזה היה גורם משפיע? ומתי עוד משפיעה מערכת הביטחון על ההחלטות באמצעות כוחה הכלכלי, במכוון או שלא במכוון? כמעט 10% מהייצוא הישראלי נעשה בעסקאות נשק בלבד, האם ניתן לומר שהמעורבות הגבוהה של התעשיות הצבאיות מביאה למעורבות בדפוסי הייצור, ואיתם במבנה החברה והאינטרסים שלה? האם אפשר להסיק בזהירות שלקבוצות מסוימות בישראל יש אינטרס כלכלי רב בהמשך המלחמה, וקל וחומר בהמשך הכיבוש? למשל, באחרונה החל הצבא להפריט חלק ממנגנוני השליטה על הפלסטינים לחברות מסחריות פרטיות, שמטרתן היא רווח, כך שעם הזמן ייעשה קשה יותר ויותר לקבל החלטות המבוססות על שיקולים נקיים מאלו של בעלי החברות האלו.
תיאולוגיה
דעת הקהל רואה את התעשייה הצבאית בעין יפה ובהישגיה הטכנולוגיים עדות ל"גניוס היהודי" ומקור לגאווה. מכאן קל להתייחס אל הצבא באופן כמו־דתי. המצעדים הצבאיים של שנות החמישים והשישים קראו "בטח בצה"ל מושיעך" או "לא ינום ולא יישן שומר ישראל", ובכך ביקשו להחליף את הקדושה האלוהית בצה"ל. חוקרים רבים (חבר, כזום, לוי, אופיר ועוד) מצביעים על כך ש"היהודי החדש" (הציוני) הוא השולט על גורלו, ולא אלוהים. גם בביטחון יש קבוצה קטנה יודעת סוד אשר מדברת ב"שפת ביטחון" שאינה מובנת לרוב הפרטים, מתוך קבלת הטבע הסודי שלה. "כוהני ביטחון". נוסף על כל אלה קיים גם קידוש צה"ל בקרב חובשי כיפות, והקצנת היהדות הציונית לכיוונים מיליטנטיים ומתירי דם.
מעמד האישה
האם יש טעם בכלל בגיוס חובה לנשים? זה לא סוד שהצבא הוא מקום כוחני ואלים, שוביניסטי, בו שולטים הגברים, ומקומן של הנשים בו שולי ונחות. יש אינסוף הטרדות מיניות, בדיחות גברים ומאבקי מאצ’ו. קשה להאמין שאין לכך השפעה על הגברים והנשים. סביר להניח שהעדפות וערכים האופייניים לשירות הצבאי מחלחלים אל החברה האזרחית ומשפיעים בה על מעמד האישה.
תפיסת האזרחות
מהי אזרחות טובה? במדינה דמוקרטית, הייתי אומר שמי שאיכפת לו מהנעשה והוא משתתף בשיפור המצב של החברה האזרחית תוך מתן שוויון הזדמנויות וזכויות - הוא האזרח האידיאלי. אבל מיהו ישראלי טוב? "ישראלי אמיתי" הוא "לא משתמט" משירות צבאי או לפחות משירות לאומי. זאת היא התשובה השכיחה. לפיכך, הערבים לעולם אינם ישראלים "אמיתיים", וגם לא הדתיות, החרדים, הנכים, וחולי הנפש. בעצם, גם מי שפועל לשיפור החברה (למשל בדה־מיליטריזם, בחינוך, במאבקים חברתיים וכדומה) איננו ישראלי "אמיתי", אלא במקרה הטוב, סתם "ישראלי בסדר". כדי להיות "אמיתיים" הם צריכים ללכת לצבא. זוהי החוויה המעצבת של האזרחות. הצבא הוא גם החוויה הישראלית המנהיגותית, אף אם לא כולה נעשית במדים, משום שאחרי שהתגלגל פלוני כאזרח מושלם להיות רמטכ"ל, מיד כשישתחרר (בוגי, אהוד, שאול וכו’) ימשיך אל ה"אזרחות", ויקבל לפיקודו את הכלכלה ואת יחסי החוץ ועוד כהנה וכהנה, והכל באותה ראייה ניהולית־צבאית.
הקשר הזה רחב ממה שנדמה. אם אזרחות טובה היא "לשרת" בצבא, הרי שהצבא, או בפרספקטיבה רחבה יותר "המדינה", אינה מושתתת על "אמנה חברתית" וולונטרית, שאמורה לשרת אותנו, היא לא רק "אמצעי", אלא היא הופכת למטרה. ואז אנחנו, האזרחים, משרתים גוף שיש לו חיים משלו, קוראים לו "המדינה". המדינה היא כבר לא רק "מכלול האינטרסים של האזרחים", אלא איזו אלוהות חדשה הדורשת הקרבה.
ממצב המלחמה וממרכזיות הצבא מושפע גם המבנה החקיקתי והשיפוטי. מאז הקמת המדינה נמצאת ישראל ב"מצב חירום" רשמי, המהווה קרקע חוקית לתקנות חירום, אשר יכולות לבטל או להשעות את כל זכויות האדם. בשימור ההוראות האלו, יש משקל רב בהמלצות מערכת הביטחון. תחת התפיסה של איום קיומי נאסרו פעילויות לגיטימיות, ותוקנו תקנות אחרות הפולשות לכל תחומי החיים (כגון: קביעת שערי חליפין כדי לכפות תוכנית כלכלית, הקפאת שכר עובדים וכד’). הפנונג ערך מחקר מקיף על הקשר בין תפיסות צבאיות ודרכי השיפוט ומצא חיזוק לדברים. בשנות השבעים והשמונים הותר הרסן מעל התקנות לשעת חירום שנקטו בהן בשנות החמישים והשישים והאכיפה של התקנות היא בעיקר כלפי ערבים. בחוקי החירום הזמניים־קבועים האלו משתמש כל שלטון, כיוון שהם חלק מהתרבות הפוליטית שלנו. מזה שש שנים ש"חוק האזרחות" תקף כהוראת שעה בלבד.
מה אפשר לעשות?
אין זה אומר שצריך לפרק את הצבא, אבל המצב הנוכחי בהחלט מופרז ומזיק. יש גם "באמצע". אפשר להתחיל בהפיכת הצבא לקטן יותר, יעיל יותר, מקצועי וכפוף לממשלה, ולא להפך. לפני כמה חודשים הזדמנתי יחד עם שותף מוביל במאבקים לחברה אזרחית יותר וצבאית פחות, לשוחח במכינה קדם צבאית חילונית על דברים ברוח זו. אחרי הרצאה של שעה וחצי, שהסתיימה בשעה עשר בלילה, נותרנו לשוחח עם הצעירים כחמש שעות נוספות, לבקשתם. כשם שלא יכולנו להעלות את כל הנושאים באותו לילה גשום, גם לא אוכל להקיף את ממדי התופעה כאן, אבל אני מקווה שבשני המקרים הדברים העלו נושאים למחשבה.
לסיום, אני מרגיש גם צורך לסייג ולומר, שהתופעות החברתיות הן הרבה פעמים (בצבא, בישראל ובכלל) לא מכוונות ולרוב לא מודעות. חשוב לי להוסיף שיש הרבה כוח למקריות ולאגביות, אבל זה לא מפחית מחומרת התוצאה ומהצורך לתת על כך את הדעת.
המאמר פורסם לראשונה בבלוג של אייל ניב "אמת מארץ ישראל".
|
קישורים
אמת מארץ ישראל - המאמר בבלוג של אייל ניב
|
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש